כלב שחור

חזרתי מוקדם מהמלחמה. לא ישנתי כל הלילה האחרון. לא..ישנתי..בכלל. זו לא צורת התבטאות. השעון הביולוגי מחוסר שעות מנוחה.

הלכתי לישון בבוקר. קמתי כשבחוץ התחיל להחשיך, וקיבלתי פלאשבק לימי התיכון. בוקר טוב גם לכם, פחדים ישנים. בוקר טוב פרנויה.

המסך הזה בוהק בחדר חשוך במיוחד וסיגריה דולקת על קצה המאפרה. מה נעשה היום? כלום, כי חושך. אני נעול כמו שיתוק שינה.

אני לא יכול לזוז. אני ער ומודע לעצמי בתוך גוף שאיננו זז. שוב ארבעה קירות, רק שהפעם אין קפה ואין ידיים; נשאר רק ראש אחד.

וקר היום. קר מאוד. אני שוב שונא חורף. האופציות מצטמצמות כלא היו, והפעם לסרט אין סוף טוב. אנשים יוצאים מן האולם ממורמרים

שהם לא הלכו לראות קומדיה רומנטית. המנגינה איננה חוזרת לאקורד הראשון, לצליל הטונאלי המכונה "בית", וכך גם איננה סוגרת מעגל.

הרחובות ריקים. התאורה מעומעמת, המנורות מהבהבות ומבשרות סופו של יום;

הגוף לפתע משתחרר. עייף, כ''כ עייף..העיניים פקוחות למחצה. התחושה חוזרת אל קצות האצבעות.

אני יכול לזוז. אני יכול לעשות דבר-מה. אני יכול לקום. אני יכול לצייר, אני יכול לנגן, אני יכול לכתוב ולהביע רגש.

המכחול פה בצד, הגיטרה כאן ליד, הפלא עוד עשוי להתחיל, שוב. אבל עכשיו כבר לא בא לי כלום. אני תשוש מדי.

עכשיו כבר קצת עצוב, אפילו תחושת הריקנות איננה מעוררת השראה באופן פרדוקסלי כפי שהייתה תמיד בעבר;

רק הקרדיטים יורדים ודמעה זולגת למישהו על הלחי.

"הבימוי היה נהדר, אבל איזה חרא תסריט". "כן, סקרו דיס שיט, בוא נלך לאכול".