כלב שחור

2011 הולכת להיות לא פחות מסעירה מקודמה. כמה ניו אקטס מן המסקרנים ביותר שUK ידעה לאחרונה, פלוס כמה "סקנד קאמינג" וקאמבקים מתבקשים מכל קצוות עולם; לפני שנתחיל אציין שוב שרק לפני שבועיים אלבום הבכורה של אנה קלבי, ואילו "Violet Cries" הלוא הוא אלבום הבכורה של ההרכב החדש והקודר "Esben and the Witch" יצא גם הוא בשבוע שעבר, ואני אחזור אל האלבומים הללו אולי בשבוע הבא; בכל אופן, הנה כמה מן האלבומים שאני אישית מצפה להם בכליון עיניים. אז נתחיל בליידי גאגא, "Born This Way" יוצא ב-..לא נו, סתם, הנה זה בא:

שמו של הקידו הנחמד הבא הוא ג'יימס בלייק, דיג'יי צעיר ומוכר בסצינת הדאב של הUK, שרק לאחרונה הלך צעד אחד קדימה לקדמת הבמה והחל גם לשיר; חולק יחד עם אנה קאלבי (כפרעליה) את התואר של BBC ל-"Sound of 2011". "פוסט דאב-סטפ" הם מכנים את המוזיקה שלה, מה שנשמע קצת כמו יותר מדי מודרן ראביש; אלקטריק-סול הייתי מכנה אותו, אבל משהו די רחוק מג'יימי לידל ויותר מתקרב לת'ום יורק, אילולא היה שר על פני שיריו ב-"The Eraser". אולי השוואה טובה יותר תהיה אלבומם האחרון של הגורילז. החל ללמוד פסנתר בגיל שש, מאוחר יותר מצא את עצמו לומד באוניברסיטת גולדסמית' במגמת מוזיקה פופולרית; את האהבה למוזיקה אלקטרונית הוא גילה הרבה יותר מאוחר, כאשר חבר לצמד הדאב "דיגיטל מיסטיקס" חודשים ספורים לפני שהתחיל ללמוד. השפעות מוקדמות באו מאהבת משפחתו לסול, ארנ'בי וג'ז, ביניהם הוא מציין אמנים כמו סטיבי וונדר או סליי אנד דה פאמילי סטון; אחרי כמה E.Pיז ובראשם "Klavierwerke" המקסים, ג'יימס תפס תאוצה בUK ובבלוגספירה כולה; גם פה בארץ גון בן ארי מ7 לילות הספיק לשבחו, טרם יציאתו הרשמית של האלבום; אלבום הבכורה עתיד לצאת ב7 לפברואר, סלף טייטלד. נסו את "Limit To Your Love" (בעל קליפ מקסים ומרגש) או "Unluck" כדי להבין על מה כל אנגליה מדברת כרגע.

"Wounded Rhymes" של ה"יותר שכל מהוט צ'יק" השוודית לייקה לי הוא אלבומה השני במספר והוא עתיד לצאת ב28 לפברואר; מתעקשת להוכיח שהיא התבגרה, בסינגל הראשון "Get Some" ובקליפ הנלווה לייקה לי לבושה בבגדים מינימלים ומתעקשת שהיא "הפרוצה שלנו", ושאנחנו "גונה גאט סאמ". דיפ שיט זה לא, אחלה מוזיקה, בסופו של דבר, זה עדיין כן; גם בהקשר של הסינגל השני מתוך האלבום, "I Follow Rivers" בעל הקליפ הדי מטומטם-אך-מרהיב שלו, ניתן להבין שמלבד מעט יומרה לבגרות וערפל כבד, קיבלנו מקסימום אוירה של הסרט טוויילייט. המסטיק של לייקה לי אולי יצא לנו מעט לעוס מתוך החפיסה, אבל הטעם בו עתיד להישאר לזמן מה, או לפחות עד הרביעי של הסטרוקס; "Wounded Rhymes" הוא ריליס מוקדם ששווה לבדוק.

שנה שעברה, כשנה אחת לאחר צאת אלבום הבכורה של  הפליט "הביצ' בויז מסיאטל" פוקסז (שזכה לשבחים מכל עבר) ובשיא הצלחתם, כתב יום אחד הסולן ג'יימי פקנולד בMS הלהקה: "טוב, בכל הכנות, האלבום השני של הפליט פוקסז הולך להיות משעמם. הוא יהיה בדיוק כמו הראשון, סורי". כמובן שהודעה כזו מעוררת סוג של אנטגוניזם בקרב כל חובב מוזיקה. "אז בשביל מה אתה עושה מוזיקה?", שאלתי את עצמי. היום שוחרר לרשת שיר הנושא מתוך הסקנד קאמינג של הפליט פוקסז, "Helpnessness Blues" שעתיד לצאת במרץ. שמיעה אחת מספיקה לנו כדי להבין שפליט היא אחת מאותן להקות נדירות שבאמת לא איכפת לנו כמה הם ימחזרו את הסאונד שלהם, כל עוד האפקט והתגובה הרגשית שנותרת בנו נשארת גם היא אותו דבר; עם ליין-אפ מעט שונה פליט פוקסז בהנהגת פקנולד עדיין נשארים "בימי הביניים", יוצרים מוזיקה מלנכולית-אווירתית בעלת ריברב שאינו נגמר והרמוניות קוליות שהיו גורמות לבריאן ווילסון להזיל דמעה. "Helplessness Blues" עתיד לצלוח את מבחן האלבום השני כנגד כל הסיכויים ואל תתנו לאף היפסטר ציניקן לומר לכם אחרת.

הקילז, אולי הלהקה הכי אנדרייטד של העשור הקודם, הולכת לקבל כנראה תיקון היסטורי בזכות הדד וות'ר (אה ליטל הלפ פרום ג'ק ווייט אף פעם לא מזיקה להייפ) בצאת אלבומה הרביעי באפריל; רובנו אולי היכרנו לראשונה את אליסון דרך פרויקט הצד(צד-צד-צד-D סייד) של ג'ק בהרכב הסופרגרופ "The Dead Weather" (גם אני מודה באשמה), אבל הקילז תמיד היו שם, עוד ממהפכת ה"ניו-רוק-רבולושן" של אינדי/פוסט-פאנק עם מסר מעניין בצד. הקילז תמיד היו המהפכנים השקטים, אלה שהסטרוקס והיה-יה-יהז השאירו להם את הלפטאוברז של ההצלחה רק בגלל שהאמת האומנותית של אליסון מוסהארט וג'יימי הינס הייתה קצת יותר אוונגרד מ"לאסט נייט". ככה פספסנו אולי במשך עשור שלם להקה שמלבד יומרה אומנותית מרשימה למדי וחזון ויזואלי מעניין שמוביל אותה בכל קליפ ובוקלט נלווים לכל הוצאה אפשרית, להקה שיודעת לעשות את העבודה לא פחות מאלה שהצליחו מסחרית. הקילז, בסופו של דבר, היא להקת רוק בת-זונה, פשוטו כמשמעו. אלבומם הרביעי ייקרא "Blood Pressures" והוא עתיד לצאת ברביעי לאפריל בUK ובחמישי לאפריל בשאר העולם, וכך נכתב באתר הרשמי: "הקלטנו את "בלאד פרז'רז" במישיגן, בהפקתו של ג'יימי יחד עם ביל סקייב וג'סיקה רופינס; אליסון עברה דרך 52 קלטות ריקות בפורטראק שלה. ג'יימי קנה 3 גיטרות ומלוטרון. הכלבים בסטודיו אכלו יותר מ180 קילו של אוכל לכלבים. שתינו את כל היין האדום, צפינו בקלטות VHS על ויאטנם, הותקפנו ע''י הוריקנים ברחוב, צפינו בסערת ברקים, רכבנו על אופניים/התרסקנו באופניים, שיחקנו משחק רמי שמעולם לא סיימנו. ניסינו לעשות על האש עד שהבנו שזה לא הקטע שלנו. וכך, האלבום הושלם..אבל לא במישיגן! האלבום הושלם בלונדון עם החברים שלנו ממישיגן, ושם אליסון מצאה כלב לאמץ בסטודיו ושמרה על מידה מסוימת של שפיות. נשמע מבלבל? מעולה. נשמור על קשר".

אני לא הייתי מצטט את כל הנאום הזה סתם; אני פשוט חושב שרמת הירידה הזו לפרטים הקטנים, ועצם החשיפה לנעשה ולתהליך העשייה בסטודיו, נותנים אותות שמדובר ביצירה שבאה מתוך חברות, שותפות אמיתית ואהבה למוזיקה, וכל מה שמסביב לא בהכרח מתגמד לעומת המוסיקה אלא עושה את המוסיקה למה שהיא; במילים אחרות, זו עוד אחת מהסיבות שלדעתי האלבום הזה הולך להיות יוצא דופן השנה. אם נבחן את הדברים ממקום יותר טכני ומסחרי, הנתונים מדברים בעד עצמם: מאז "מקפצה ושמה ג'ק ווייט", אליסון היא מוסיקאית נחשקת שמפלרטטת בין הקלטות אצל ג'וש הומי לארקטיק מאנקיז. "דאונטאון", היא הדבר הכי חם בסביבה כרגע. אני זוכר את עצמי מגיע ל"Tape Song" של האלבום הקודם בדף היוטיוב של דומינו רקורדס, הרבה לפני שהדד וות'ר הוקמו והקילז יצאו להפסקה, בסביבות הטור שלהם לאלבום השלישי; הסינגל לא עבר את ה200,000 צפיות. היום, בעידן הפוסט-אלבום-שני-לדד-וות'ר ורמות הסקסאפיל המשופרות של אליסון, הוא מתקרב ל2 מליון צפיות; זה אומר מבחינתי כמה דברים. האחד הוא שאחת הטרגדיות הגדולות של האנושות היא העובדה שאנחנו מתקשים לזהות את הדבר האמיתי בזמן אמת; הדבר השני שאני מבין הוא שברגע שאנחנו מבינים את הדבר הראשון, האנושות תעשה הכל על מנת לתקן עצמה, וכשהאלבום הזה ייצא, אני חושב שהוא הולך להתפוצץ לא פחות מפיצוץ האוכלוסין בפסטיבלים השונים שהדד וות'ר הופיעו בהם; הסינגל הראשון יהיה "Satellite" , שבמקרה פורסם היום ב-SPIN במלואו וניתן להקשיב לו כאן. "סייטלייט" נכתב בהשראת "שיחה מקוטעת בטלפון" עם לא אחרת מאשר גברת קייט מוס, לה שורה ארוכה של השפעות על להקות אינדי כאלה ואחרות. "Blood Pressures" עתיד להיות אחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר של השנה הקרובה, מארק מיי וורדס.

אחרי רומן מוצלח עם אלכס טרנר ב"The Age of the Understatement" של הלאסט שאדו פאפטס, אולי אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשור הקודם, מיילס קיין נסק למעלה, רק בכדי להתרסק עם הלהקה המרכזית שלו - הרסקלז. אלבום הבכורה "Rascalize" לא עמד בציפיות הן מסחרית והן בקריטיקס, לא הצדיק את ההייפ (יש שיגידו שלא היה קיים כזה בכלל), ולבסוף הלהקה התפרקה (יש שיגידו בעקבות המסירות של קיין לעבודה עם טרנר). מי שחשב שקיין יעלם כלא היה, טעה ובגדול; שנה שלמה עבד מיילס קיין על אלבום הסולו המצופה שלו, ולאחרונה חשף כי גם נואל גאלאגר שיתף איתו פעולה בכמה טראקים מתוך האלבום; עתיד לצאת באפריל, אם לא יהיו הפתעות בדרך, "Miles Kane" עתיד להיות הקאפ אוף טי של כל האינדי בויז בUK. "האלבום הזה הוא היצירה הכי טובה שלי עד כה, והוא לא פחות טוב מוזיקלית וליריקלית מהלאסט שאדו פאפטס", אמר באחד הראיונות עמו. הסינגלים שיצאו עד כה, "Come Closer" הדי המנוני ו-"Inhaler" בעל ריף הזהב, עושים רושם שמדובר בזמר רוקנרול לא רע, גיטריסט מעניין ופרונטמן בעל כריזמה ש"נשפכת מהאוזניים", כפי שכתב פעם בעצמו על אחרים באחד משירי הרסקלז. מה לגבי LSP אתם שואלים? ובכן, בראיון לNME קיין חשף: "כן כן, לא שכחנו את זה. גם זה יבוא, אולי בסוף 2011". בואו נקווה שלא נהיה צמאים מדי לסקנד קאמינג של LSP מתוך סיפוק עודף מהאלבום הנ'ל.

אנו מתקדמים ברף הציפיות לאלבומים שאני מצפה מהם ללא פחות משלמות פלוס מינוס; הבא בתור הוא השלישי של איימי וויינהאוס. נכנסת ויוצאת מגמילה, מככבת בצהובונים או לא מככבת בצהובונים - איימי וויינהאוס היא אם כל הפימייל סינגרז של UK בשנות האלפיים; תרצו או לא, וויינהאוס היא אגדה בהתהוות, והציפיות מאלבומה השלישי, ששמו עדיין לא ידוע ותאריך יציאה גם כן לא ברור (אם כי סביר להניח שבחציה השני של 2011) מרקיעות שחקים. אחרי שגרפה את כל הקופה בפרסי האמי (למרות שלא קיבלה את האשראי להיכנס לארה''ב) והוכיחה שגם US נפלה בקסמיה, אחרי ש"Back To Black" החזיר את הסול לאופנה וגרם לאינספור חיקויי וויינהאוס וניאו-סולז לפרוח (היי סי-לו, כן, יש לי עיניים בגב!) - הגיע הזמן שגם המלכה תהנה ממה שהיא סללה בעצמה. "נשמה לבנה כלואה בגוף שחור" הם קוראים לה. אומרים שהיא יודעת לעשות אחלה קניידעלך. הו איימי!! אני כבר לא יכול לחכות. אחרי שתחזור מהטור שלה בדרום אמריקה, היא עתידה ללטש ולתת את הפינישים האחרונים באלבומה הבא. בואו נקווה שגם נקבל איימי פיכחת יותר, ריאלית יותר, בריאה יותר (יש שיגידו שעדיף שלא, כאב האמן הוא הצבע בקצה המכחול?), אחת שפשוט בא לחבק - בלי שהיא תיתן לך אגרוף כמו בתקרית ההיא בגלסטונברי.

מכל האלבומים המצופים השנה, אולי מלבד ארקטיק מאנקיז, האלבום הבא של רדיוהד הוא אולי היחידי שאנחנו די לא יודעים עליו כלום. טוב, אולי אנחנו פשוט יודעים יותר מדי פרטים שנשארים אותו דבר: נייג'ל גודריץ' עדיין מפיק את רדיוהד. אין חדש תחת השמש. ת'ום יורק פלירטט עם פלי מהרד הוט, ג'וני גרינווד מוציא עוד אלבום סולו כסאונדטראק לסרט - אבל אולי כבר די? אז כן, מסתבר שגם ראש-רדיו מרגישים שהגיע הזמן לfollow-up ל-"In Rainbows". חוץ מתקרית "רולינגסטון איטליה", שם אמר גרינווד בראיון שרדיוהד כמעט השלימו את העבודה על האלבום ומיד לאחר מכן חזר בו ("האמת היא שאנחנו אפילו לא קרובים לזה"), אין לנו יותר מדי פרטים. מה שבטוח זה שהאלבום צפוי לצאת בתום שנת 2011, וכמו תמיד עשוי לשנות את פני התעשייה ו/או המוסיקה הפופולרית as we know it, כפי שרק ת'ום יורק וחבריו יודעים לעשות.

גם על האלבום הנ'ל לא נחשפו הרבה פרטים, מלבד כמה אחדים ומעניינים במיוחד: ראשית, השרביט בהפקה חוזר לג'יימס פורד, שהפיק את "Fav Worst Nightmare" וחלק משירי "Humbug"; הקופים החלו את הסשנים לאלבומם הרביעי בלונדון, וכעת הם עמלים עליו בלוס אנג'לס, שם גם יסיימו אותו. האלבום עדיין חסר שם והוא עתיד לצאת בסביבות יוני. אבל הפרט העסיסי והמעניין ביותר היא העובדה שלא מזמן הודלפו לרשת כמה תמונות אשר מתעדות את הנעשה בסטודיו, תוך כדי כמה טוויטים שמחזקים את הטענה שהפעם הקופים הולכים לתעד את העבודה על האלבום כולו בפורמט קולנועי (א.ק.א סרט על הרביעי של ארקטיק מאנקיז, הלוע שלי בפאקינג רצפה כרגע והלוואי שזה יאומת). יום אחרי שNME הודיעו על כך בעצמם, הם הורידו את הידיעה ונכון לעכשיו קשה לי למצוא לינק לאותם תמונות, מי שמוצא באמת מוזמן לתרום את הלינק כאן בתגובות. בכל אופן - גם בלי הרבה פרטים, חשוב לומר - נכון לעכשיו ארקטיק מאנקיז היא הלהקה הגדולה והחשובה ביותר בUK, כאשר מסחרית היחידות שעוקפות אותה הן ככל הנראה רדיוהד (בצדק מחמת פור של פז''מ) וקולדפליי (בחסד, תתפרקו כבר). איך הוא יישמע? אילו שירים נפלאים חדשים אנו עתידים לקבל מהקופים? אילו מילים תחת עטו של אלכס עשויים להיכנס לנו ללב הפעם? אני מודה שהפעם אני באמת, אבל באמת - מתקשה לנחש איך האלבום הזה הולך להישמע. אבל משהו אומר לי שלא משנה מה יקרה - בדיוק כמו קודמו "Humbug", גם הריליס הזה יהיה קלאסיקה מיידית. אלבום גדול מהחיים.

חמש שנים. חמש שנים שהעולם מחכה לfollow up ל-"First Impressions of Earth", אלבומם השלישי של הפאב פייב מניו יורק, הסטרוקס. חמש שנים של דם, יזע ודמעות. חמש שנים של אי-וודאות, מצב "היאטוס" שנראה כמו נצח, חמש שנים של פרויקטים-צד נפלאים כמו ליטל ג'וי של פאבריציו מורטי או אלבום הסולו המיינד-בלואינג של ג'וליאן קאזאבלנקס. חמש שנים שהפעם היחידה בה ראינו את ניק ולנסי הייתה בקליפ גיי עם דבנדרה בנהארט. פייב פאקינג יירז. חמש שנים שהעולם כולו מחכה לקאמבק של אחת הלהקות החשובות ביותר (אם לא החשובה מכולן) של שנות ה2000. ובכן - the wait is over. הסשנים לאלבום החלו לפני כמעט יותר משנתיים, אם כי מתחים וחילוקי דיעות הובילו לקטיעת העבודה על האלבום - ובסופו של דבר השאירו מקום לכל אחד מחברי הלהקה להתפתח בדרכו שלו. שנתיים אחרי כן החלו הסשנים החדשים - בשיטת עבודה חדשה שבהחלט לא זכורה לי או לכם או לדפי ההיסטוריה של הרוקנרול; תחת שרביטו של המפיק ג'ו צ'יקראלי, עמלו ארבעה מן הסטרוקס על השירים (והפעם, אגב, נכנס עוד מרכיב לסיפור - שיטה שידועה לנו עוד מיוון הקדומה, שיטה מעט פרימיטיבית אם תשאלו את מובארק ושיטה שעוד תוביל לשלום עולמי אם תשאלו את ברק אובאמה - הפעם בסטרוקס, ישנה "דמוקרטיה" - הפעם לא רק ג'ולס כותב את השירים, הפעם כל אחד תורם לאלבום בכל דרך אפשרית, בין אם זה מוזיקלית או ליריקלית) לבדם בסטודיו - כלומר, ללא ג'ולס. לאחר שעבדו על סקיצה של טראק מסויים, שלחו אותו לג'ולס - ואילו זה הקליט בביתו את הווקאלז, שלח את הטייק שלו לסטודיו - וחוזר חלילה. ההתכתבות הזו היא גרעין העבודה של "Angles", "זוויות", שגם נקרא כך בעקבות הדרך המיוחדת שבה נעשה האלבום. "וזה בא מחמישה אנשים שונים", אמר אלברט בראיון לרולינגסטון. למרות הכוונות הטובות של ג'ו צ'יקראלי, החליטו לבסוף חברי הלהקה לגנוז את ההקלטות תחת הפקתו ולהקליט את הכל מחדש בסטודיו הביתי של אלברט. השיר היחידי ששרד מתוך ההקלטות הללו הוא "Life Is Simple In The Moonlight". "היינו מוצאים את עצמנו מאוחר בלילה בטיייק ה300 ומשו, זה היה שוחק אותנו, העדפנו להקליט את הכל שוב אצל אלברט, הרגשנו הרבה יותר חופשיים", הודה ולנסי.

ניקולאי פרייז'ר אמר לאחרונה בראיון לרולינגסטון כי השפעות ניכרות הן "MGMT, ארקטיק מאנקיז, קריסטל קאסלז..להקות שאהבנו דברים שהם עשו בהפקה". עוד הוסיף כי בניגוד לאלבומים קודמים, יהיה להם קשה לשחזר בלייב את הנעשה בסטודיו. "זה נעשה קשה יותר ויותר, שיחקנו הרבה בסינת'ים והוצאנו כל מיני דברים מהשרוול שניתן לעשות רק בסטודיו". מי שדואג ליחסים בין חברי הלהקה יכול להרגע, ג'ולס כבר אישר כי "אנחנו עדיין חברים טובים מאוד", ועושה רושם שדרך העבודה החדשה באלבום היא רק עוד דרך מיני רבות "להציל את הנישואים", לגרום לאותה התאהבות להרגיש רעננה שוב. "אני לא רוצה להוציא אלבום כל חמש שנים", אמר ולנסי. "אלה עדיין חברים טובים שלי ואני אוהב לעשות איתם מוזיקה". עוד הוסיף ואמר כי "לא משנה כמה טוב יהיה האלבום הזה, אנשים לא יהיו מרוצים, קשה לעמוד בציפיות של אלבום שהיה חמש שנים אין דה מייקינג - אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים לעמוד אך ורק בציפיות של עצמנו, אנחנו רוצים להיות להקה טובה ותו לא".

"Angles" עתיד לצאת ב22 למרץ, והסינגל הראשון מתוכו יקרא "Under Cover of Darkness" והוא ייחשף עוד ב9 לפברואר. בנתיים, הרשו לי לשתף אתכם בשיחה שהייתה לי עם בחור נחמד שפגשתי בפאב בת''א לא מזמן, שטוען שהאלבום הרביעי יאכזב, "עם כל האהבה שיש לי לסטרוקס - ג'ולס הוא המוח! עכשיו כשזו להקה דמוקרטית, זה יהיה דאונר". ובכן, הפצרתי בו ואני מפציר גם בכם להיות קצת פחות קטנוניים, ופשוט לשים את כל הדברים הללו בצד - כי אם אתם חושבים שזו להקה של איש אחד, אז אתם טועים ובגדול. בסופו של דבר - כתיבת השירים המדהימה של ג'וליאן, כשרוני ככל שיהיה - לא זהו סודה של הלהקה, אם כי רק עוד מרכיב אחד מיני רבים. הסוד האמיתי של הסטרוקס הוא בדינמיקה החברית שבין כל החמישה, באהבה המשותפת שלהם לאומנות, למוסיקה וליצירה - ובהלך הרוח שלהם, שפשוט כ'כ - אבל כ'כ מתאים אחד לשני. אילולא טיב היחסים ביניהם, המוסיקה הנפלאה שהם עושים לא הייתה באמת כזו נפלאה. וחוץ מזה, ג'ולס כבר הבטיח שהוא עוד הולך להמשיך ולהוציא עוד אלבומי סולו - אז למה לא להנות מכל העולמות? "Angles" לא ייאכזב, והוא גם עתיד להיות האלבום הטוב ביותר לשנת 2011. בואו רק נקווה שהרייד הבא של הפאב פייב לא יהיה ב2016, כן?

המשך שבוע נעים לכולם,

נתי.