כלב שחור

הווייט סטרייפס מתפרקים; אחרי עשור וקצת של פעילות, בה הספיקו ג'ק ומג ווייט להגדיר מינימליזם ברוק מהו, שלא לדבר על מהפכת הגאראז' לה הם אחראים באופן כמעט אקסקלוסיבי - מלאך המוות דפק בדלתם ונעץ את המסמר האחרון בארון; בהצהרה באתם הרשמי (שקרס, אגב) כך נכתב: "הווייט סטרייפס לא שייכים יותר לג'ק או מג ווייט - הם שייכים אך ורק לכם עכשיו ואתם יכולים לעשות עם זה כל מה שעולה בדעתכם; היופי במוזיקה ואומנות היא האפשרות שתכנים אלו ישארו לנצח, אם אנשים רוצים בכך. תודה לכולכם על שיתוף החוויה הזו, ואנחנו אסירי תודה לכם". בנושא הסיבה: "הסיבה איננה קשורה ב"חילוקי דיעות אומנותיים", הרצון להמשיך או נושאים רפואיים, שכן גם מג וגם ג'ק מרגישים מצויין; ישנן הרבה סיבות, אם כי בראשן עומד הרצון לשמור על היופי והייחוד של הלהקה, והרצון להשאיר את זה פשוט כמו שזה". כמו כן ג'ק ומג ביקשו מהמעריצים "לא לקבל החלטה זו בעצבות, אלא לקבל החלטה זו כהחלטה מכובדת וראוייה לשימור המוזיקה והאומנות שהלהקה יצרה לאורך השנים".

הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי על הידיעה היה כמובן להרים טלפון לחבר הכי טוב שלי, אורי. הדבר היחידי שהיה לו לומר היה בערך משהו כזה: "זה..יפה". והוא צודק. נעזוב לרגע בצד את העובדה שהכתובת הייתה על הקיר במשך כמעט 3 שנים; ג'ק עסוק במליון ואחת פרוייקטים, בראשם הלייבל העצמאי שלו "Third Man Records" שעושה לויניל מה שאנשים מעולם לא חלמו שייעשה בשנות ה2000, ואילו מג חיה את חייה הפרטיים, המשפחתיים והשקטים שתמיד רצתה (כמו כן גם התחתנה לא מזמן). הווייט סטרייפס הם אבן דרך ב"ניו רוק רבולושן" לה אחראים גם הסטרוקס, אינטרפול, היאיאיאז ועוד רבים וטובים, וכמו כן לשילוב הפאנק/פוסט-פאנק עם בלוז מלוכלך ואינסטינקטיבי; ג'ק ווייט מיקם עצמו כאליל גיטרה במקומות הגבוהים ביותר, לצד ג'ימי פייג' וכל שאר אלילי הילדות שלו; אבל בדיוק כפי שהם כינו זאת בעצמם, אחד הדברים הכי יפים באומנות היא האפשרות שהיא תיחרט בליבם של אנשים לדורי דורות, לנצח - ועל כן, ההישג הכי גדול של הווייט סטרייפס, הוא ברגעים הכי קטנים; בעובדה שחבר שלכם מהבסיס הולך למשחקי כדורגל ומזמזם את "סבן ניישן ארמי" באצטדיון מלא אוהדים (לא משנה שהוא מקלל על הדרך את הקבוצה היריבה), בעובדה שמיליוני אנשים הקשיבו לראשונה ל"Elephant" והחליטו להרים גיטרה מאשר גיטרת-פלסטיק בגיטר-הירו ולהתחיל לנגן; ההישג הכי גדול של הווייט סטרייפס היא היכולת להפוך לסאונדטראק של מיליוני אנשים במשך תקופות חיים שלמות של אנשים שונים through the globe; ועל כן, אולי בסופו של דבר, זו לא באמת החלטה עצובה, אלא פשוט - סגירתו של פרק, ותחילתו של פרק חדש. הטיימינג איננו מפתיע כלל, שכן העשור ההוא נסגר ואותם אנשים שקרעו את הגיטרה בתחילת שנות האלפיים, אלה שהביאו לנו משהו חדש ומלהיב שמזכיר את העבר אך נושא עימו טוויסט עכשיווי בחן רב - עשו סיבוב של 180 מעלות, התקדמו במעלות האקספרמנטליזם וקבעו סטנדרטים חדשים; כל מה שהדור ההוא עשה, מבורך - מתחילתו ועד סופו, ובימים בהם הסטרוקס נלחמים על הצדקת המשך דרכם - מוצאים לנכון מג וג'ק ווייט לסיים את הסיפור האישי שלהם, את החלק שלהם בדבר הזה שנקרא "דפי ההיסטוריה של הרוקנרול". גם אם הם היו ממשיכים - הדבר היה מבורך; כי אין רק אופציה אחת לסיפור הזה. אין "הם צריכים לסיים ככה" או "האלה צריכים להתפרק גם כן" - הכל מסתכם בהחלטה אישית אחת, וזה מה שצמד המופלאים ווייט, שהתחזה תחילה לאחים וכבש את העולם כולו - החליט לנכון. הגיע הזמן לכבד ולהסתכל לאחור בגאווה על פאר היצירה, של עוד להקה מופלאה - וגם בתקווה, שבזכותה יבואו עוד הרבה חלוצים חדשים, שישנו גם הם את חוקי המשחק.

תודה לכם על הכל, הווייט סטרייפס.

הייתה לי תחושה שנהיה חברים.

לילה טוב,

נתי.