כלב שחור

אין דבר בעולם כולו אשר משתווה לליטופו של שיר ישן ומוכר; כמו לראות חבר ילדות ולחבקו, האקט של פתיחת הרדיו בשעת שידורו של שיר ישן מתקופה כלשהיא בחיינו, מסמל יותר מכל את הרצון התמידי של בני האנוש לחזור אחורה, "כשהיה טוב יותר", גם אם זה לא נכון, לחיוך הנאיבי וחסר הדאגות, לבטן של אמא. לדמעה שאיננה רלוונטית יותר, או לבדיחה הפרטית של החבר'ה בימי התיכון; ליום הכי טוב בחיינו בו הכל פשוט עבד כמו שצריך, כמו פאזל שמחבר אט אט את חלקיו בעצמו; לזאתי שהתאהבנו בה בצורה מעוותת וחסרת מעצורים, שגרמה לנו לסיים 2 קופסאות קאמל בשעתיים, לבכות על הקבר של סבא ולפנות אל אותו שיר מלכתחילה; הסאונד, האקורדים הידועים מראש, אפילו הניחוח והאפקט הויזואלי בדמיון, סי פארט, חזרה הביתה ואני שוב בבטנה של אימי - בכל היקום הענק, האינסופי ומלא המסתורין - אין שום דבר שמשתווה לליטופו של שיר ישן ומוכר.

אני בבית, שוב, ותמיד יתקיים החשש שזוהי הפעם האחרונה.