כלב שחור

אתמול ראיתי את "אומץ אמיתי" ונהנתי מכל רגע. אנחנו מתקרבים לאוסקר, וכל מה שאני שומע מכל עבר זה "האקדמיה דיס האקדמיה דאט, הם ילכו עם הצעירים או שיתנו ליוצרים היותר מסורתיים", בלה בלה בלה. האם זה באמת ישנה למישהו מה חושבת האקדמיה? האם זה באמת יזיז לי את קצה הביצה השמאלית אם חבורת זקנים הוליוודים חושבים ש"נאום המלך" טוב יותר מ"הרשת החברתית" או "אינספשן", כי עולמם הצר מסתכם ב"חלף עם הרוח"? האם נתינת או אי-נתינת הפרס לכריסטיאן בייל על תפקיד המשנה שלו ב"פייטר" ישנה את העובדה שהתרגשתי ונהנתי מכל רגע כאשר ראיתי אותו על המרקע? אני ראיתי כמעט את כל הסרטים המככבים השנה בטקס האוסקר, כולם נהדרים וכולם גורמים לי להיזכר כל פעם מחדש כמה אני אוהב את הדבר הגדול והנפלא הזה שנקרא "קולנוע", ובכל פעם שאנו מתקרבים ל"סוף עונה", או לטקס פרסים כזה או אחר ולווא דווקא בקולנוע, אני מגיע לאותה מסקנה - חלוקת פרסים כאלה ואחרים בדבר הזה שנקרא "אומנות" זה פשוט מיותר, שלא לומר מטומטם. והרי לכם למה אני כמעט ואף פעם לא מדבר על הגראמי או אפילו על טקס פרסי NME שאירע אתמול למעשה; כל סרט משקף עולם ומלואו שונה בתוכנו. כל אמצעי אומנותי ישרת את עולמו של הסרט הנ'ל. ובסופו של דבר, מציאות מסויימת לא בהכרח יפה יותר מן האחרת - שתיהן שונות מלכתחילה, האם באמת יש לנו או לכל אחד אחר את הכוח להחליט איזו יצירה טובה יותר מן האחר ככלל, ולא כהצהרת טעמינו האישי? התשובה היא לא, ואף פלוץ מהאקדמיה לא יגיד לי איזה סרט טוב או פחות טוב מן האחר. אומנות היא דבר הרבה יותר נשגב. קולנוע הוא דבר הרבה יותר נעלה. האפקט החיובי היחידי של עונת הפרסים היא העובדה שלפתע כולם מדברים ומתעניינים בסרטי איכות. זה נחמד ויפה, אבל זה לא כמו ללכת לקולנוע ופשוט לראות את הסרט. אל תצפו בטקס האוסקר, אל תמחאו כפיים לנטלי פורטמן כשהיא תעלה על הפודיום - מחאו לה כפיים בסוף של "ברבור שחור", ותהנו מכל רגע. אל תאמינו לאלה שאומרים שטקסי פרסים הם מפגן הערכה, האמן לא זקוק לזה; פשוט, לכו לראות סרט. לכו להופעות, הקשיבו למוסיקה. טיילו בגלריות ומוזיאונים. היו צרכנים נאמנים של אומנות, ותו לא.