כלב שחור

Fleet Foxes - Helpnessness Blues

פליט פוקסז, א.ק.א "הביצ' בויז של סיאטל" בהנהגתו של רובין פקנולד, חוזרים סוף סוף אל העניינים עם האפורט השני והכ'כ מצופה שלהם. בואו נהיה כנים, אני לא רוצה למתוח אתכם, גם 3 השניות הראשונות של האלבום הזה מסגירות את אופיו: "Helplessness Blues" הוא עוד מאותו דבר, נו קידינג שיט!! מי היה מאמין? עוד מאותן הרמוניות קוליות, אינדי-פולק משובח, ליריקה/שירה של פעם בדור ויכולות ווקאליות שאליה מגיעים רק חזנים מוורשה לפני מלחמת העולם הראשונה; אבל עכשיו ברצינות, כפי שאמרתי פעמים רבות בעבר כאשר שירים דלפו מן האלבום ביט ביי ביט: פליט פוקסז הם מהלהקות הנדירות הללו שעוד מאותו הדבר זה כל מה שהן יודעות לתת, ואיכשהו - זה בסדר; יתרה מכך, זה בדיוק מה שאנו זקוקים לו מהם. שוב, אין זה פלא שרובין צוטט פעם אומר ש"האלבום השני הולך להיות משעמם, הוא הולך להיות זהה לראשון". משום מה אנחנו מסוגלים להבין למה הוא התכוון, למרות שהוא טעה כאן פעמיים: ראשית, לא, זה לא משעמם. שנית, למרות שהוא דומה - זהה הוא לא.

"עכשיו אני גדול יותר מאבי ואמי כאשר הביאו לעולם את בתם, ומה זה אומר עליי?" מבכה את עצמו פקנולד, מגובה בהרמוניות הלהקה והפקה בארוקית משובחת; אופנר טראק "Montezuma" מציע כבר מההתחלה תחושה הרבה יותר מהורהרת ופחות אופטימית מהאופנר של אלבום הבכורה "Sun Will Rise". אפשר גם להבין את זה משיר הנושא ומשמו של האלבום, "Helplessness Blues", ששם המשחק הפעם הוא חוסר אונים. "גודלתי וחונכתי להאמין שאני מיוחד, כמו פתית שלג נבדד מכל שאר הפתיתים, יוצא דופן בכל אופן שתבחרו; אבל עכשיו לאחר חשיבה אני מבין שעליי להעדיף להיות שן במכונה ענקית, לשרת משהו מעבר לעצמי" שר רובין המוכשר את מילותיו הפואטיות עם אקוסטית מהירה מאחוריו, ומתאר לנו סיפור מקסים של אמן מיוסר בעולם הגדול. "Helplessness Blues" מתחיל לאט לאט להיבנות בצורה הכי מסורתית-פולקיסטית שיש, ולבסוף מקבל פאטרן שונה עם חשמליות מתפוצצות וריפים משוטטים ונזרקים לכל עבר כסיביות חשמל מתוך כבלים חשופים. בחלק הנ'ל כבר ישנה תקווה, הן מלודית והן ליריקלית: "אם היה לי פרדס הייתי עובד עד לכדי כאב; ואילו אתה תמלצר שולחנות, ובקרוב תנהל את החנות". אך מהר מאוד באה הליד גיטר והמילים האחרונות לחנוק את הכמיהה למשהו אמיתי יותר: "יום אחד אהיה כמו האיש על המרקע".

באלבום הזה יש לכאורה הכל. רק תגידו לי מה אתם רוצים. קטעים אינסטרומנטליים פולקיסטים כאילו שוטטתם בזה הרגע בשדות הגולן או על הסט של שר הטבעות? צ'ק ("The Cascades" הלד-זפליני, "The Plains"), שירי פולק-סול מקסימים וחונקים עד לידי דמעות? צ'ק ("Someone You'd Admire", "Blue Spotted Tail" הלולאביי/קינת הלילה המקסימה ביותר ששמעתי מעודי). אינדי-פולק/רוק צבעוני וגרנדיוזי? צ'ק (שיר החלומות המקסים "Grown Ocean", "Battery Kinzie"). באלבום הזה יש לכאורה הכל. לא, ברצינות, הכל! כל אחד ואחד יכול למצוא כאן משהו שהוא אוהב. מבחינת המבנה, הדבר היחיד שמאחד את הכל לידי דבר אחד הם המוטיבים שחוזרים על עצמם: הריברב בקולו של פקנולד (אפילו ההרמוניזציה לא נמצאת כאן בכל טראק וטראק, אולי משהו שהיינו מצפים מפליט פוקסז) ופריטת הגיטרה האקוסטית.

חוסר הצורה הברורה של האלבום, ההתפתחות הכ'כ אמביוולנטית במלודיה, שמצד אחד הכי לא צפויה שיש ומצד שני אתה יודע טוב מאוד שהדבר הבא שיבוא עוד בתוך השיר עצמו הוא לחלוטין לא מה שהמוח שלך עשוי להעלות בדעתו, צירוף הניגודים הזה פלוס הכישרון הבלתי נגמר של פקנולד ושל הלהקה כולה, היא (הוא, הם) מה שמביא אותי לקבלת שתי מסקנות עיקריות: "Helplessness Blues" הוא חידה בלתי פתורה, סיפור שאינו נגמר, כזה שבפעם השניה והשלישית והארבעים-ושמונה אתה תגלה עוד ועוד פרטים עליו (חשוב לציין כאן גם את הכלים הבלתי קונבנציונאלים בשירים כמו "The Shrine/An Argument" הארוך והמסתורי או "Bedouin Dress" בעלי כלי הנשיפה שזכו לתפקיד מוזר במיוחד ביצירותיהן), פה גיטרה אקוסטית-רוקנרולית שמספקת אדג', שם פסגה רגשנית, שם ברייק שנותן לך סטירה מצד אחד ולבסוף אנקור שמביא לך סטירה בלחי השני, כאילו היה זה סרטו החדש של טרנטינו; במילים אחרות, האלבום הזה מאוד, מאוד אימפולסיבי. רוצה לומר: מידייט-קלאסיק. עדיין לא יכול (ואסביר בהמשך). המסקנה השניה שלי: אני מרגיש שיש הילה אלוהית סביב רובין פקנולד. סירייסלי.

אז למה אני לא יכול לומר שזה מידייט-קלאסיק? אולי כי שוב, זה האלבום הכי אמביוולנטי בעולם. אני נהנה ממנו כיצירה שלמה, ואני גם נהנה ממנו "ביחידים" כשבא לי לבכות עם "Blue Spotted Tail" או לרקוד ואלס עם "Lorelai"; אבל בנישואים כמו בנישואים, לפעמים גם נרגיש לא פחות משנאה לבני/בנות הזוג שלנו: אם אני לא במוד הנכון, אני פשוט לא מסוגל להקשיב לאלבום הזה. עמוס במשמעויות רבות ובמצבי רוח אשר מתחלפים בזריזות מן האחד אל האחר, ולעיתים רבות זה גם עשוי לגרום לסלידה. רוצה לומר: "HATERS GONNA HATE". ובעברית: זה יהיה הקלף המנצח של הקטנוניים. "האלבום עמוס, יומרני מדי, פילוסופי שבא למות". אבל זה בדיוק סוד העניין - לפעמים, אנחנו רוצים למות. לפעמים כן ולפעמים לא. רוצה לומר: התקליט הזה מרגיש לי כמו רומן עלילתי אך פילוסופי במיוחד בעל 700 עמודים. אם יש לכם כוח ואת התשוקה לידע ולריגוש, זה הרגע הנכון לקרוא; אם לא..אז פשוט..לא.

אוברול, "Helplessness Blues" הוא רכבת הרים מכל הבחינות, ושווה לנסות לעלות עליה. עובדה: פליט פוקסז הם האמריקאים הפולקיסטים (או וואטאבר יו קול איט) הכי מוכשרים בסביבה, והם מפאקינג סיאטל! לא הרוקרים שהיו מצפים מהם להיות, כנראה שבריאן ווילסון קסם לפקנולד הרבה מעבר לאדי ואדר (מצחיק שאלבום הסולו החדש שלו די פולקיסטי, או כך אני שומע מאחרים שכן עדיין לא האזנתי לו). אם אינכם אנשים מלאי ניגודים בעצמכם, אולי לא תאהבו את האפורט השני שלהם, אשר הרבה פחות "קונספטואלי וברור" מהאלבום הראשון, ובכל זאת - אתם עשויים לאהוב את הסינגל, או את השירים הקליטים מתוכו ועל כן עדיין שווה לבדוק על מה כל המהומה. אבל, אם אתם אוהבים לאתגר קצת את עצמכם, אוהבים לשאול שאלות, ובעיקר: אימפולסיבים בעצמכם, "חוסר האונים" של פליט פוקסז הוא בדיוק מה שאתם זקוקים לו כרגע על מנת להעביר את הצהריים החמים של הקיץ המתקרב.

Cat's Eyes - Cat's Eyes

"Let me tell you something". לא, זה לא אני, זאת רייצ'ל זאפירה. אלבום הבכורה של קאט'ס אייז (כבר המון זמן לא שמעתי שם כזה מוצלח ללהקה), א.ק.א פאריס באדוואן האיש והפוני מההורורז, וניו קאמרית רייצ'ל זאפירה, נפתח במילים אלה. "Let me tell you something". עכשיו, תנו לי לומר לכם משהו. אין שום סיבה מיוחדת לכך שאני פותח בפסקה הדבילית הזו, מעבר לעובדה ש3 השניות הראשונות של האלבום הזה נשמעות לי כמו פתיח לתפריט בסול קאליבר או כל משחק אחר לפלייסטיישן 3. קונטיניוד..

יותר לעניין, "קאט'ס אייז" הם צמד "סימפוניק רוק" ע''פי הגדרותיו של פאריס בכבודו ובעצמו; "זה מעצבן אותי שאנשים מתייגים את האלבום הזה כגות'י", אמר לא מזמן ל-NME. אפשר להבין אותו מצד אחד, אבל מצד שני גם בקאט'ס אייז קשה להתנתק מאוירת העננה האפלה ששוכנת על האלבום הזה, לא בקטע מטאפורי - למרות רגעים של חן אופטימי ומתיקות לא אופיינית לפאריס, אלבום הבכורה של הצמד מלא בטיונז בעלי אופי סמית'סי-אייטיזי-אפל במיוחד. "Cat's Eyes", אופנר טראק/שיר נושאו של האלבום נשמע כמו גירסה מרוככת במיוחד של אסבן אנד דה וויצ'; הבסליין הרודף, ההרמוניות הקוליות של זאפירה ומעל הכל הליריקה - "האם ראיתם אותה?" שואל פאריס בעוד זאפירה הריברבית עונה כאילו היא רוח שנמצאת בכל מקום, או סתם איזה דיוויד בואי אחד על הירואין: "חתול משוגע אחד". "היא לא אותה הבחורה, רצה עם הכנופיה; עיני חתול על הכביש המהיר". גם השיר הבא אחריו, "The Best Person I Know" נשמע מלודית כשיר אהבה אמביינטי שנחמד להעביר איתו את הזמן ברכב, אבל בואו נחשוב על זה רגע: "אתה האדם הכי טוב שאני מכירה; כל הזמנים הכי טובים שלי הם איתך, אני לא אוהבת אף אחד כמוך, אין אף אחד שאני מוכנה לשבת לצידו מלבדך"; קצת קריפי, לא? בהתחשב בהפקה המטאורית וההרמוניזציה של רייצ'ל ופאריס, עושה רושם שהשיר הזה מתאר אובססיה למישהו הרבה מעבר למערכת יחסים יציבה. "Face In The Crowd" הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום, ובצדק; רוקנרול אפל וכעוס דחוס ל2:49 דקות מקפיצות וסינגאלונג קליט במיוחד. אבל היי, הפעם אני אלך עם פאריס - לא הייתי ממהר לתייג את האלבום הזה כ"דארק אייטיז שיט".

"I'm Not Stupid" הוא הטראק הראשון באלבום שבאמת מביא איתו עיבוד סימפוני סוחף; קודם כל, אולי כאן זו ההזדמנות לציין שרייצ'ל זאפירה מלבד היותה ווקאליסטית מפחידה במיוחד, היא גם מולטי-אינסטרומנטליסטית. הנה הוכחה מפחידה במיוחד (חכו לשיפטים עם הרגליים לקראת סוף הסרטון. ולא, הם לא -באמת- בואטיקן, תרגעו!). הפעם רייצ'ל לוקחת את הליד בבלדה המתוקה הזו על נערה שיודעת ש"היא טובה יותר ממני, אני לא טיפשה". גם ב"Not A Friend", מגובה בהפקה חולמנית וביצ'-האוסית במיוחד, מציגה רייצ'ל רגשי נחיתות משכנעים במיוחד; האלבום כולו הוא מודי במיוחד. נע בין רגשות זעם ("Bandit", "Sooner Or Later") סינמטיות-משו לרגשי נחיתות טינאייג'ריות שעושות חשק לחבק את רייצ'ל, או לתת לפאריס טפיחה על השכם ולהבטיח שהזמן ירפא את הפצעים ("I Knew It's Over"). אולי מלבד "The Lull", האלבום כיצירה שלמה דן בצורות השונות של מצב רוח עגום, כמעט ואף פעם איננו שלם עם עצמו; גם "Over You" המקפיץ הוא הגירסה הנשית של "Face In The Crowd" מתחילת האלבום, גם כאשר רייצ'ל שרה "התגברתי עליך" ומנסה להראות עצמאות, קשה שלא להעלות תחושות סרקאזם מתוך השיר.

אחת מנקודות החוזק של האלבום הוא חוסר הצפיות שלו; טראקים כמו "Bandit" למשל הם ביה''ס של איך להחזיק אותך דבוק אל הכיסא מהרגע הראשון ועד האחרון כאילו היה זה סרט מתח; מלבד השיעמומון שהוא "Sooner Or Later", בשירים היותר אדג'יים של האלבום אי אפשר שלא להישאב פנימה. עם זאת, לאנשים שאינם מהרהרים מפעם לפעם בנושאים כאובים, לאלה שאינם בוהים סתם כך בקיר ונעלמים למשך זמן רב במסע של מחשבות, לא הייתי ממליץ על האלבום הזה, כי אין אלבום יותר אווירתי מ"Cat's Eyes"; ההאזנה הראשונה שלי לאלבום הייתה בערב ליל הסדר, שעה קלה לפני הנסיעה לסבתי היקרה (כפרה עליה). לא יכולתי להרגיש יותר אווירת ערב חג מזה. "Cat's Eyes" הוא פשוט תחושת שבתון של ממש; כאילו הכל עוצר מלכת, כאילו לפתע המירוץ נעצר, הרווחת את הזמן מחדש, ומותר לך גם לבזבז אותו. אם לא חשתם כך כבר זמן מה, אולי זה הזמן להביט בעיני החתול של רייצ'ל ופאריס.

לילה טוב,

נתי.