כלב שחור

Miles Kane - Colour of the Trap

מיילס קיין החל את הקריירה שלו כגיטריסט בלהקת אינדי שלא זכתה לחיים ארוכים (או חיים בכלל) תחת השם "The Little Flames". מיילס פרץ לתודעה עם ה"Last Shadow Puppets", פרוייקט הצד של אלכס טרנר ושל קיין, אותו הכיר כאשר ניגנו יחד עם המאנקיז בטור ל"Fav Worst Nightmare". בזירה החדשה של מיילס ואלכס, השניים שיחקו ב"לנון/מקרטני" משלהם עם עיבודים גרנדיוזים ושירי פופ-רוק סיקסטיזים (ומטה) פנטסטים, שבקלות יכלו להיכתב ע''י דיוויד בואי, או האליל ההוא שטרנר וקיין לא מפסיקים לדבר עליו ושאיננו כ'כ מוכר לציבור הישראלי (או הלא בריטי, בכללי) סקוט ווקר; האלבום יצא ב08' וזכה לשלל פרסים וביקורות טובות. כזמן קצר לאחר מכן יצא אלבום הבכורה של ה"רסקלז" (The Rascals), להקתו החדשה של קיין, שם הוא כבר לוקח את תפקיד הפרונטמן, ועל הדרך מנסה להיות "גיטר גאד". האלבום אומנם לא זכה להצלחה מסחרית (אם כי האלבום הפיק כמה פנינים שבקלות יכלו להפוך ללהיטים היסטרים לפחות בממלכה המאוחדת), אבל עם קריירה תוססת ומלאה בתהפוכות, תוך פחות משנתיים מיילס קיין הפך לשם של מביני עניין ודבר באינדי הבריטי, ואילו גם הציבור הרחב הספיק להכירו כ"ליידי'ז מאן" ממדורי הרכילות המסורתיים של אנגליה (ותודה גדולה לאגנס דין על זה). אחרי שהוכתר ע''י רבים בממלכה כדבר הגדול הבא שיש לרוק שלהם להציע, קיין מוציא את אלבום הבכורה שלו "Colour of the Trap" כאשר הוא מותיר מאחוריו את הרסקלז המפורקים לרסיסים, ואותנו בציפייה מורטת עצבים לקצת דם חדש ובועט בורידים של הרוק הבריטי.

מהרגע שבו מסתכלים על העטיפה, ומהאזנה לטראק הראשון ועד לטראק האחרון, מבינים כי מטרתו של קיין ברורה: לכבוש את הUK. הדמיון לאלילים כמו פול וולר, או מהצד הגיטריסטי, קלפטון או ג'ון קייל, פשוט בלתי נמנעים; החליפה המהודרת (מי שחשב שישאיר אותה בארון מאז הלאסט שאדו פאפטס לקחו פסק זמן, טעה ובגדול), ההומאז'ים לבריט-פופ של הניינטיז, הסיקסטיז-פופ המהודר ביי-דה-בוק, הריפים הקליטים והסיגנצ'ר סאונד של קיין ממתגים אותו כעוד גיטריסט גדול בהתהוות, עוד אבן דרך בשביל הגיטריסטים-סינגר-סונגרייטרים הגדולים של הממלכה, כאלה שממלאים את ווימבלדון (או פארק הירקון) לעת זקנה, והריפים שלהם הם עוד תירוץ של דויד בן ה13 לנדנד לאמא שתקנה לו גיטרה חשמלית ("Inahaler" למשל היא דוגמה פנטסטית לכך); הטראק הפותח, "Come Closer", הוא פופ-רוק בריטי קלאסי היסטרי, צ'ארט-ברייקר פוטנציאלי וסינג-אלונג סטאדיום-רוק מושלם; בלי יותר מדי מחשבה, עיבוד שטוח, מקצב פשוט שחוזר על עצמו ו-"ווהוהוהו" אחד גדול, "Come Closer" הוא אופנר של הצהרת כוונות. כן, אלה שכבר ציינתי למעלה כמובן.

"Rearrange" הוא כבר סיפור אחר; לא רק שהוא השיר הטוב ביותר באלבום בעיניי, הוא גם אחד השירים הגדולים של 2011 לעת עתה, אם לא הגדול שבהם; מה שכ'כ גדול ב"Rearrange" היא כמות האסוציאציות והמיקס המושלם של הגדרות שאני יכול להפיל כאן, מאינדי-רוק עכשיווי ואותנטי לאותו בריט-פופ שכבר ציינו מקודם, ול"פופ החליפות" הג'נטלמני של הסיקסטיז. ליריקה מקסימה ונוגעת ללב בדרכה הפשוטה שלה, הריף המנחה ואותו סאונד מוכר של קיין מימי הרסקלז על הגיטרה, את כל אלה מצליח קיין לשלב בשיר של 3 אקורדים שפשוט חוזרים על עצמם שוב ושוב, נבנים לאט לאט עם עיבוד ואריינג'מנט (האהא, פאני) חכם מאוד, ועם מעט עזרה מאלכס טרנר, אגב, כפי שחשף קיין בראיון ל-NME. החגיגה איננה נגמרת גם ב"My Fantasy", פופ-רוק קלאסי מקסים שבו מתארח לא אחר מאשר נואל גאלאגר (ש"החזיר טובה לאחר שניגנתי באחד הטראקים לאלבום הסולו שלו", ציין קיין בתקשורת) שנשמע כאילו והופק ע''י ג'ורג' מרטין. גם משחקי מודולציה ושורות אהבה טיפוסיות אינן מעלות תחושת אי-נוחות אלא להפך, הרגשה של החזרת עטרה ליושנה, וגם "קורנרסטון" קלאסי מבית היוצר של קיין שאני די בטוח שגלגל'צ בכיף יאמצו לחיקם. גם הקלוז'ר ושיר הנושא לאלבום, "Colour of the Trap" עומד בזכות עצמו כמטעם פופ בריטי ראוי; ומנגד לפופ הקלאסי, בפינת הרוק הבועט והאין-יור-פייס-י עומדים בגאווה "Better Left Invisible" הלנוני (אולי אפילו קצת יותר מדי לנוני, "Cold Turkey", אניבאדי?), "Telepathy" הטרנטינו-לייק (וול, קיין פונה לטרנטינו כמעט בכל ראיון שלו בתקשורת בתקווה שיקח את הטראק הזה לסרט הבא שלו), אבל מעל כולם, "Inhaler" המטורף בעל תחושת האלמוות, זה שדויד קנה בשבילו גיטרה; השיר, בעל פזמון ה"בדיחה" של קיין ("חיפשנו מילה ראוייה במשך שעות, ויש לי אסטמה, מישהו זרק "משאף", ניגנו את זה בחזרות כך ולבסוף אמרנו פאק איט"), פיל ספקטורי טיפוסי בהפקה, הוא אחד השירים הבולטים באלבום, אולי הבולט מכולם אחרי "Rearrange", בשניהם קיין מציב רף גבוה כגיטריסט בעל אופי משלו.

האלבום גם לא חף מבעיות; ראשית, תחושת הורדת ההילוך, שמתחילה ב"Quicksand" המעט מוזר-אך-חביב, ולמרות זריקת המרץ של "Inhaler" לאחר מכן, מגיע "Kingcrawler" עם שורת "אייאיאיי" שככל הנראה נגנבה מהרובוט-צלחת ההוא של הפאוור ריינג'רס, ההפך המוחלט של אותו "ווהוהו" מוצלח מ"קאמ קלוסר", ובכלל, פחות סימפטי מ"Inhaler" למשל. "Take The Night From Me" היא בלדה מעט צ'יזית על אורך החיים הג'יימס-בונדי-ליידי-לאבר-או-וואטאבר של קיין, שלמען האמת, יכל להישאר מאחור בבחירת השירים הסופית לאלבום; "Happenstance", הדואט עם קלמנס פוזי היפהפיה, הוא איננו שיר גרוע כלל, אך מוסיף מעט לתחושת הנמנום שתוקפת את האלבום לפרקים.

אוברול, "Colour of the Trap" הוא אלבום רוק פנטסטי שעשוי לקלוע כמעט לכל קהל שהוא רוצה, ראשית כמאסט לכל אנגלופיל באשר הוא, ולאחר מכן לכל חובב אינדי או קלאסיק רוק. אם "צבע המלכודת" של מיילס קיין נשמע ונראה כך, עושה רושם שמיילס קיין כאן בכדי להישאר ולעמוד בציפיות שלנו ושלו, להיות הגיטר גוד/סינגר-סונגרייטר הבריטי הגדול הבא; המבחן הבא של קיין יהיה האלבום השני ל"לאסט שאדו פאפטס", שם הוא עשוי ליפול לאותה נישה מהודרת של פופ החליפות הפנטסטי שלו אשר עשויה להימאס בטייק השני, אבל ההיסטוריה הקצרה של הקריירה של קיין מלמדת כי הוא ידע להתחמק בזמן מכל דבר שעשוי היה להיות מאוס עוד בטרם התחיל, בין אם זה הבריחה מהליטל פליימס כי הוא היה פשוט בנוי לפרונט, או פירוק הרסקלז כאחד שקרא היטב את המפה והבין שאין יותר מקום ל"פריטנשס אינדי רוק בנדז שרוצים להיות ארקטיק מאנקיז". תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוא כבר ימצא שפן מוצלח לשלוף בזמן, אבל עד אז אני נשאר ממולכד בצבע הנוכחי והכ'כ קלאסי שלו.

סופ''ש קלאסי לכולם (וכן אני יודע ש"סאק איט אנד סי" דלף, צ'ירז),

נתי.