כלב שחור

תקציר הפרקים הקודמים: היה הייתה אגדת רוקנרול באמצע שנות ה2000, כשחשבנו שהאינטרנט קילד דה קונצנזוס סטאר; "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" גם שבר שיא מכירות כאלבום הבכורה הנמכר ביותר בסופ''ש הראשון ליציאתו וגם הפך אותם בין לילה למקבילה הבריטית הראוייה לסטרוקס (ברור שאין יותר מדי דמיון, זה לא העניין) מה שגרם לפיט וקארל מהליברטינז לחרוק שיניים; האלבום השני בעל השם המעפן "Favourite Worst Nightmare" רק חיזק את מעמדם באינדי הבריטי והעביר אותם בהצלחה את מבחן האלבום השני, אבל האלבום שבאמת שינה את התמונה כולה הוא אלבומם השלישי "Humbug" - הרגע שבו אלכס טרנר נשק לשלום לכל אוהבי "I Bet You Look Good On The Dancefloor", הפך לפרונטמן כריזמטי שובר לבבות ולמשורר שכולנו ידענו שהוא. נו, קצת ג'ים מוריסון הייתי אומר. "Humbug" מיקם את המאנקיז במקום לו הם באמת ראויים, וזו הנקודה החשובה ביותר באגדה בהתהוות שהיא ארקטיק מאנקיז - מקום חשוב בהיסטוריה של הרוק הבריטי, חיי נצח אמיתיים על המדף, מעבר מאינסטנט (בעידן שבו כל שני וחמישי NME מכריזים על הדבר הגדול הבא) לאבן יסוד ברוק הבריטי לדורותיו. תקציר הפרקים הקודמים (המאוד קצר הזה) הוא חשוב להבנת הדבר שהוא "Suck It And See". וכל הדברים שאני יכול להגיד על "סאק איט", בגדול - כבר נאמר על "Humbug" המופתי מ09', אבל אם אתם באמת לא זוכרים אז אני אחזור על זה, כי כן, היום, שנת 2011, ארקטיק מאנקיז היא אולי הלהקה הבריטית האהובה ביותר בUK אחרי רדיוהד וקולדפליי (איזה עולם אכזר), ותרצו או לא, המעבר הבוגר שלה משירי מסיבות סיום י'ב על נעלי סניקרס/נעלי ריקודים למוזיקה כבדה יותר, נסיונית יותר ובעלות משמעויות מקבילות רבות יותר, מעבר לעובדה שהקופים הוכיחו שהם לא "עוד להקת אינדי" ושהמוזיקה עצמה טובה ומשכנעת - הם נשארו נאמנים לעצמם ובדרך מאוד משכנעת; כי כשהסאונד משתנה מאלבום לאלבום, אצל החבר'ה האלה אנחנו פשוט יודעים שדברים תמיד הולכים להישאר הכי אותנטיים שיש. איך אמר מאט הלדרז, "I'm from high green, from high green!!". לונג סטורי שורט, אולי כדאי שתציצו בטראק ביי טראק שלי להמבג על מנת להבין בהרחבה כמה חשובה היא הטרנספורמציה של ארקטיק מאנקיז ולמה היא רק נותנת להם כוח לאורך זמן.

על "Suck It And See" הקופים החלו לעבוד מיד לאחר יציאתו של "Humbug" ותחילת הטור בין השנתיים שתמך בו; אני זוכר את השיחה שלי עם אורי על הציפייה לאלבומם הרביעי ועל כמה שאין לי שמץ של מושג איך הוא הולך להישמע, ובצדק, ארקטיק מאנקיז היא הלהקה הכי לא צפוייה בעולם. תופיע בטלויזיה הבריטית בתלבושות שרלוק הולמס/ליצני חצר, תקרא לאלבום שלה "מצוץ את זה ותראה", תכתוב שירים מופתיים כמו "Cornerstone" - אי אפשר לדעת מה הקופים מתכננים למחר בבוקר, אבל אחרי "Humbug" במיוחד, לא יכולתי להעלות בדעתי איך ישמע אלבומם הרביעי". "Brick By Brick" הכניס אותי (ואת כולנו איי גס) לתדהמה רצינית. שיר שבו המשפט "I Wanna Rocknroll" חוזר 3 פעמים ברצף הוא בהחלט מדאיג; שנתיים אלכס מפתח תדמית של משורר פוסט-מודרני, ופתאום יש לנו סו-קולד "אנת'ם רוק-סבנטיז" שמזכיר את "All Right Now"? למרות שאדון אלכס הודה שמדובר בבדיחה מודעת לעצמה, זה עדיין קצת..בלתי נסלח; אם השיר לא היה נכלל באלבום, מילא, אבל להכניס "בדיחה של החבר'ה" אל תוך האלבום קצת מוריד מן הערך הכולל של היצירה. מיד אחריו הגיע הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair", ולמרות שהוא שיר טוב בהרבה מ-"Brick By Brick" ובאופן כללי שיר לא רע, פה באמת נכנסתי לפאניקה, כי קיבלתי את הרושם (הראשוני) שהאלבום הולך לשקוע בבינוניות, או אפילו סתם חוסר רצינות מחברי הלהקה עצמה. גם ה"ארטוורק" לאלבום לא כ'כ עזר. הייתה תחושה כלשהי שכל גישת ה"מצוץ ותראה" הזו היא כבר קצת מוגזמת, קצת גובלת בזלזול באנשים שקונים ואוהבים את המוזיקה שלהם; גם היה משהו מאוד "לא צפוי" כביכול בארטוורק הזה, משהו כ'כ "שערורייתי" שכבר מרוב שהוא "לא צפוי", הוא די צפוי. פחדתי ש"Brick By Brick" הוא מבחן שלהם ל-"עד כמה אתם מוכנים לאכול כל חרא שאנחנו נחרבן לכם באוזן", ולא רציתי לשקוע אל הקלישאה הפרל-ג'אמית הזו, לא עם אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם; כשכל הפריטנשס עזבו את ארקטיק ב"Humbug", אני הייתי הראשון להסביר שמדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה עד כה, שהחבר'ה מתבגרים, שהוא מידייט-קלאסיק בריטי שיחיה לנצח ושכל מי שרוצה את "דאנסינג שוז", וול, שפשוט ישים את "Whatever People Say.." במערכת שלו בלופים ויעזוב אותנו בשקט. אבל "Suck It" איים להיות יצור אחר, או כך לפחות חשבתי. הפעם אני מבין יותר מתמיד שחוק מספר אחת בפיזיקה הוא זה שתמיד צודק: "עזוב אותך שטויות, ארקטיק מאנקיז הכי לא צפויים בעולם וזהו". בחיים לא הייתי חושף ראשון את "Brick By Brick" מהאלבום הזה, וגם את "Don't Sit Down" לא הייתי מוציא כסינגל כי הוא אחד מהשירים היותר חלשים באלבום; אבל את המהלך השיווקי ה"גרוע" הזה עכשיו אני מבין אחרת לחלוטין, כי כשהיו לי ציפיות כ'כ נמוכות מהאלבום הזה - אני נהנה ממנו עכשיו הרבה יותר כשמתברר לי שהוא בדיוק כל מה שחלמתי ורציתי שהוא יהיה, ואפילו טוב יותר מזה.

1. She's Thunderstorms - הללויה, סוף סוף שיר שלא מבהיל אותי על השניה הראשונה שלו; "The View From The Afternoon", "Brianstorm" וכמובן "My Propeller" - כל אלה גרמו לי להתחיל לפחד מאופנר טראקס של ארקטיק מאנקיז, כי אתה כבר יודע שהם הולכים להיפתח בבום ענק ואינספור מצילות - אבל כמו שאמרתי, חוק מספר אחת תמיד צודק. "She's Thunderstorms" נותן לנו קודם כל גלימפס ראשון למוטיב שיחזור פה הרבה: השירה האיטית, המדודה והממושכת של אלכס. אלכס מושך את המילים זמן רב ולאט לאט מוחק כל זכר לדברים כמו "From The Ritz to the Rubble" ע''י ווקאלז שמזכירים אפילו קצת את כריס קורנל (ולא פלא שטרנר ציין אותו כמה פעמים בראיונות על האלבום החדש). מעבר לכך, "She's Thunderstorms" הוא לא היצור הטיפוסי של המאנקיז בכל מה שקשור לליריקס, שירי אהבה או אפילו טראק אופנרז - אבל הוא בהחלט שיר ראוי וחביב שאין יותר מדי מה להרחיב עליו מעבר לכך.

2. Black Treacle - "עכשיו נהיה יותר חשוך והשמיים נראים דביקים, יותר כמו סירופ שחור מאשר זפת" שר אלכס על גבי הקלאסיק-רוק האפיקי הזה, ב-"Black Treacle" הדברים מתחילים להראות ולהישמע הרבה יותר מעניין; טמפו צ'ילי ודראמליין כבד יחסית, גיטרות ואפילו קונספט רומנטי שבאמת מזכיר משהו מהסולו הראשון של קורנל; בין הנאה להתרגשות, משהו בשיר הזה גורם לי אפילו לקנא קצת בכישרון של הקופים להכניס אותי ל"מודינס", או פשוט לרצות לקחת מישהי ביד כאן ועכשיו וליסוע לפאקאבר.

3. Brick By Brick: טוב, מה עדיין לא אמרתי על השיר הזה שעשוי לחדש? גרוע ולא אמין כבר אמרתי, בדיחה פנימית של המאנקיז כבר אמרתי, מערער את הערך הכולל של התקליט כולו בעיניי אמרתי גם כן. בואו נאמר משהו שלא אמרתי. אהבתי את הקליפ שהם שיחררו לרשת. השיר הזה גורם לי להרהר בתופעה הזו שנקראת, "היכולת של להקות גדולות מהחיים ליצור את השירים הכי גרועים בהיסטוריה של הרוקנרול". היי, לביטלס יש את "אובלדי אובלדה" ו-"בנגלו ביל",  לניל יאנג יש את "A Man Needs A Maid" ולסטונז יש את כל "הר מג'סטיז" (חוץ משי'ז אה ריינבואו הפנטסטי). אוקיי, בסדר. מקובל. אז לארקטיק מאנקיז יש את "Brick By Brick" עכשיו, והוא אפילו לא כזה גרוע ביחס לכל מה שפול מקרטני הוציא באייטיז נניח. אורי אמר לי שבוע שעבר משהו חכם. "זה לא קל להיות ארקטיק מאנקיז, ואם אחת הדרכים שלהם להוריד את הלחץ והציפייה מהגב שלהם זה לעשות שירים מפגרים שהם בדיחה כמו "Brick By Brick" או לקרוא לאלבום שלהם "Suck It And See", כל עוד הרוב הגדול של המוזיקה שלהם נשמע טוב ומוצא חן בעיניי - אז לא איכפת לי, שיעשו מה שבזין שלהם". זו דרך אחת לראות את הדברים, לא?

4. The Hellcat Spangled Shalalala: מועמד ראוי לשיר האהוב עליי ביותר באלבום. קודם כל, שאפו על העיבוד הפנטסטי; שיר פופ-רוק מקסים ושובה לב במסווה של רוק כבד ודראמליין עמוס שאיננו מרפה ממך, פזמון סינג-אלונג חביב שכנראה לא קשור בשיט לבתים ולברידג' בכל מה שקשור לדבר הזה שנקרא "היגיון" ועדיין גורם לזה להישמע אמין, אבל הדובדבן שבקצפת היא החץ החד הזה שהיא הליד גיטר בכל "שהלהלהלה" שטרנר ואתם תשירו יחד איתו; התו/מתיחה היחסית פשוט-אך-לא-קונבנציונלי הזה של ג'יימי קוק הוא עוד אחד מהדברים האלה שמוכיחים שחוק מספר אחת בעולם הוא תמיד נכון. מה עוד? כפי שאמרתי כבר בעבר, אם תשחקו עם אלכס את המשחק "אני אמציא לך שם דפוק לשיר ואתה תכתוב אותו בצורה משכנעת ולא מפדחת", סביר להניח שאלכס ינצח כל פעם מחדש; ובפינת ה"שורה הזו שתופסת לך את הלב חזק חזק": "גורם לי לרצות לכבות את הנרות, רק לראות אם את זוהרת בחושך".

5. Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair: "דונט סיט דאון" היא חיה מוזרה שאני לא באמת יודע איך לעכל, אבל בסופו של דבר היא עוברת את מערכת העיכול שלי בהצלחה; ככל הנראה השיר הכבד ביותר באלבום, מעבר להיותו שיר בעל שם מגניב במיוחד, אין לו יותר מדי מה להציע לטווח הארוך וההחלטה להוציא אותו כסינגל באמת ניראת לי די תמוהה; "שבור מראה, זרוק הקוביות, רוץ עם מספריים, כנס לעניינים עם דב גריזלי ואל תזוז כי הזזתי את הכיסא", כל הממבו-ג'מבו האלה הם מלמולים מובהקים שנועדו לשרת את השם של השיר. אלכס הסביר כבר שאחד הסאונדמנים בסטודיו אמר את המשפט, ואילו אלכס וג'יימס פורד (לונג-טיימ מפיק של הקופים) הסתכלו אחד על השני בתדהמה. "זה נשמע כמו שם של שיר גראנג'", אמר ג'יימס לטרנר. הצעד הבא כבר היה בלתי נמנע אני מניח. כך או כך, השיר מרגיש לי בעיקר כפילר לקראת השיר הפנטסטי הבא.

6. Library Pictures: סולמות לא קונבנציונלים, דראמליין מפוצץ, שירה מהירה והילה לפוגו - הו כן, זיהיתם נכון, אלו הם הווייבים של "Favourite Worst Nightmare" ו-"Library Pictures" הפנטסטי בקלות יכל להיות שיר מתוך הסשנים של האלבום ההוא. ההבדל ביניהם היא ההרגשה הכללית הזו של סאונד הרבה יותר מגובש ובראשה הכריזמה שנשפכת מתוך קולו של טרנר, ברייק אחד שמפזר את האוירת-מכות-ברחוב - ואז דואג להחזיר אותה כי עדיין לא הבאתי להוא פנס בעין. אה, כן, וגם עוד שורה אחת גדולה, אבל הרבה פחות פואטית: "Give me an eenie-meenie minie mo/Of an ip-dip dog-shit Rock n' roll". נו, את זה לא באמת יכולתי לתרגם.

7. All My Own Stunts: ה-"Potion Approaching" של האלבום הנ'ל, "All My Own Stunts" הוא מטעם הקלינט-איסטווד הרציני הראשון של המאנקיז; מעביר באופן פנטסטי את התחושה המדברית שסובבה סביב "Humbug" (שבאמת הוקלט באיזור מדברי), "All My Own Stunts" גדוש בסלסולים הזייתים על הווקאלז, גיטרות כבדות אווירתיות וקריאה לדו-קרב; אלכס גם דאג לציין בראיונות שהרבה מהזמן הפנוי שלהם בסשנים ל"סאק איט" בילו הקופים במרתונים לסרטי מערבונים, מה שמסביר שורות כמו "צופה בסרטי קאובויז בצהרי יום מנומנמים, צובע את הבדידות". גם "All My Own Stunts" הוא לא איזהשהוא מטעם פואטי מקסים ושובה לב אבל הוא גם לא "Don't Sit Down", הוא פשוט שיר רוק-כבד ראוי שלא מרגיש כמו פילר באלבום. גם הבדיחה על חשבונו של קורנל לקראת סוף האלבום מוסיפה קצת לתחושה הכוללת שהאלבום כולו הוקלט במעין אוירת לייב-אין-דה-סטודיו.

8. Reckless Serenade: נשלט ע''י הבס-ליין הפיקסיזי הפנטסטי שלו, אבל מה שבאמת גונב את ההצגה פה היא הגיטרה הג'וני-מארית והכ'כ לא טיפוסית לארקטיק מאנקיז (עדיין לא החלטתי אם זה מוצא חן בעיניי או לא, אבל רק אציין שמעולם לא אהבתי את הסאונד גיטרות האייטיזי באופן כללי); ובכל זאת, "Reckless Serenade" הוא שיר פופ חביב על הבחורה ההיא מ"Flurescent Adolescent" שהולכת במלוא הדרה ברחוב ולמרות הכל לא זוכה להרבה תשומת לב; "Reckless Serenade" הוא בהחלט לא ה"Cornerstone" הבא ואפילו לא מתקרב לשלמות של "Shalala..", אבל מה שכן גדול בו היא הרחבת האופי של המאנקיז בכל מה שקשור לסאונד שהם עדיין לא נגעו בו.

9. Piledriver Waltz: מאיים להיות השיר הכי טוב באלבום או אולי פשוט השיר הטוב ביותר שאלכס כתב אי פעם, "Piledriver Waltz" הוא אותו שיר מדובר מתוך הסאונדטראק של אלכס לסרט החביב "סאבמרין" (שאני רק מחכה שיגיע כבר לארץ וארוץ לראותו), רק הפעם עם טייק של המאנקיז כולם, אבל עזבו את הכל בצד, אני יכול לדבר על הטייק המעולה הזה ועל התחושה המאנקיזית שהלהקה כולה מצליחה להעביר כאן, אבל השיר הזה הוא כולו אלכס טרנר: "אתה נראה כאילו אכלת ארוחת בוקר במלון הלבבות השבורים, המלצרית שלך הייתה אומללה וכך גם האוכל שלך; אם אתה הולך לנסות ללכת על המים, תהיה בטוח שאתה נועל את הנעליים הנוחות שלך". נמאס לי כבר לציין את זה כ'כ הרבה פעמים, אבל אם עדיין לא הבנתם את זה אז חשוב לציין את זה שוב: אלכס טרנר הוא משורר הרוקנרול הגדול ביותר שלבריטניה יש להציע מזה שנים רבות, וללא ספק אחד מן הגדולים ביותר, בנשימה אחת עם דיוויד בואי, מוריסי ואחרים. גם השיר הבא הוא כולו אלכס טרנר.

Love Is A Laserquest .10: "ניסיתי לשאול אותך את זה בכל מיני חלומות בהקיץ שהיו לי, אבל היית עסוקה בלהיות הפנטזיה שלי; והאם את מסתכלת במראה להזכיר לעצמך שאת עוד שם, או שנשיקות לילה טוב של מישהו מכפות על כך?" - "Love Is A Laserquest" היא בלדת רוק לאונרד-כהנית מקסימה ונוגעת ללב, קודם כל מוזיקלית מעניקה עוד מימד לאלבום היחסית כבד הזה, אבל בעיקר גורמת לאלבום כולו להרגיש כאילו היה ספר שירה של גבר צעיר שעדיין איננו מסוגל לשכוח מישהי מאוד מסויימת.

11. Suck It And See: שיר הנושא באלבום, שיר אופטימי בפני עצמו, הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו בכדי להתאושש מההארטברייקינג סטורי של השיר הקודם; "זו לא חצאית ילדה, זהו שוטגאן ואני רק יכול לקוות שאת מכוונת אותו אליי", "Suck It And See" הקלאסיק-פופ-רוקי (למרות שניחן בהפקה די כבדה), בדיוק כמו "Crying Lightning" אבל בקטע הרבה פחות "כעסני" היא פואמת-אהבה לדבר הזה שנקרא טיזינג נשי, או אולי באופן פחות ספציפי, קסם נשי, אבל באופן אירוני השיר הזה מעביר את הכוח של המספר כרומנטיקן מצליח ובלתי נלאה ("מצצי ותראי (אל תדאגו, זה סלנג בריטי והוא לא באמת נחשב גס שם), אף פעם אי אפשר לדעת; שבי לידי לפני שאת הולכת"/"נשות פאזל עם נעלי סרטי-אימה, היו נא אכזריות כלפיי כי אני שוטה לרגליכן" - כמו גיבור אמיתי ובגירסת חלף עם הרוח אלכס טרנרית אישית, גיבור השיר "זוכה בבחורה" (או במין הנשי כולו) ע''י העצמת המין השני, ובסופו של דבר גם מעצים את עצמו. אז מתי לדעתכם ילמדו בביה''ס על טרנר? לפחות בUK, כן?

12. That's Where You're Wrong - כאן חוזרת הנוסחה הישנה והטובה של קלוז'ר מאלבום קודם, "505" של "Fav Worst Nightmare" - שני אקורדים שפשוט הולכים ומתפתחים..ומתפתחים..ומתפתחים..עד לשיא הצפוי (רק לא לשכוח את חוק מספר אחת, כן?) שישבור את הכל. "That's Where You're Wrong" סוגר את האלבום בצורה מושלמת, כאילו היה עטיפת מתנה שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי, עם הרבה לבבות מודפסים בכפילות "תלת מימדית" על העטיפה. מעבר לזה, מדובר בסינג-אלונג/קראוד פליזר צפוי בהחלט לטור הקרוב של המאנקיז.

אם לא היה לי מושג איך האלבום הרביעי של המאנקיז ישמע, על החמישי אני לא יכול אפילו לחלום. הדבר הכי גדול שלמדתי מהאלבום הזה הוא שחוק מספר אחת תמיד צודק. המאנקיז תמיד בלתי צפויים. את כל שאר הדברים כבר ידעתי: להקה גדולה מהחיים, היא תזכה לחיי נצח, טרנר משורר מודרני ענק, כל אלה הם דברים שאמרתי כבר אינספור פעמים בעבר בבלוג הזה או בכל מקום אפשרי אחר, בשיחות עם חברים או במחשבות שלי עם עצמי. אני יודע טוב מאוד שאבן הדרך של המאנקיז כבר מונחת בדבר הענק והרחב הזה שנקרא ההיסטוריה של הרוקנרול. אז מה חוץ מזה? אז חוץ מזה, "Suck It And See" הוא פשוט אלבום טוב ולא מאכזב, כן, למרות פאדיחות סטייל "Brick By Brick" או ארטוורק-לא-ארטי-בעליל. למרות עליית מדרגה מסויימת ב"כבדות" של השירים ה"כבדים", הסאונד החדש של המאנקיז לא יותר מדי "חדש" ביחס ל-"Humbug", לפחות בעיניי. בכל מה שקשור לזלזול או לפחד מזלזול, כבר ציינתי שהתבדתי. "Suck It And See" הוא אלבום שמכבד את מאזיניו והוא כן ניחן בעומק שתמיד היה טמון במאנקיז. מי שמוותר על המאנקיז באפורט הרביעי שלהם, ללא ספק עושה טעות בעיניי, אבל אני לא באמת יכול להאשים מישהו, בתור אחד שפחד בעצמו מטיב האלבום הזה, אבל אני לפחות, עדיין מאמין להם. גם באלבומם הרביעי, הקופים הארקטיים היא עדיין הלהקה הכי מיוחדת, יצירתית ומשפיעה שיש לאומה הבריטית להציע כרגע. פשוט תמצצו ותראו בעצמכם - וגם אם לא, זה בסדר גמור. מה שבאמת מדהים הוא, שאלכס טרנר רק בן 25, וגם שאר חברי הלהקה הם רק באמצע שנות ה20 לחייהם, ועם כ'כ הרבה מאחוריהם - אפשר רק לפנטז ולרייר על מה שעוד נראה מהם בקריירה רבת השנים שללא ספק הולכת להיות להם.

סופ''ש נעים לכולם,

נתי.