כלב שחור

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את איימי; הזיכרון הראשון שעולה לי מחוויות ההאזנה למוזיקה שלה, היא הפרידה שלי מX. אני לא זוכר אגב, מי זאת הייתה, ככה שזה די מצחיק, זה כאילו הכאב הזה כבר לא רלוונטי, אבל הוא הרגיש ממש אמיתי דאז. אולי זו מטאפורה לחייה הטראגים של איימי. הכאב שלה היה אמיתי, ואל קילמר אמר בתגובה למותה כי "יש אמנים שנולדים רגישים מדי לעולם הזה", ואני חושב שזה נכון לגבי איימי. היא לא זכתה להגיע לרגע הפכחות הזה, שצוחקים ומגיעים להבנה כי התבגרנו, כי כאב הוא דבר מאוד יחסי, חולף. אצל רובנו הדמעות מנוגבות מהר ובעל כורכן בידי הקצב המהיר של העולם, וטוב שכך. אצל איימי הן התייבשו לבד, ומאוחר מדי.

בעת הפרידה ההיא, הדמו האורגינלי של "Love Is A Losing Game" מהדלוקס אדישן של "Back To Black" התנגן ברקע בלופים, ומבחינתי הזמן עמד מלכת; זה "רק אני ומיס איימי", חשתי. העיניים שלה זוהרות ולא מהסיבות הנכונות, וכך גם שלי. עוד זיכרון חזק מאוד שלי היא החוויה שהיא איימי ברכב; בנסיעות ארוכות, לאילת למשל (יש לי משפחה גדולה שם), בעת הנסיעה הביטלס הם הדומיננטים על מערכת הסטריאו ברכב. אף אחד לא הצליח לתת להם פייט עד שהגיעה "הזמרת סול היהודיה שכבשה את בריטניה" - זה בכל אופן, היה ההסבר הכי מופשט שלי להורים. מיותר לציין שהיא כבשה את הוריי, וזה חתיכת הישג. תמיד הצחיק אותי שאמא שלי אהבה במיוחד את "Addicted". "אם רק הייתה יודעת את המילים", הייתי אומר לעצמי..למרות שסיפרתי להורים על מעלליה, איך אפשר שלא? ההתייחסות לחייה ההרסניים הייתה בלתי נמנעת, למעשה היא חלק בלתי נמנע מהחוויה שהיא איימי וויינהאוס; אחד מסודות הקסם שלה הייתה הכנות הנדירה שלה בשיריה. "Rehab" השובבי והסיפורי להפליא, כאילו דובר בתסריט על חייה מפי התסריטאית מיס וויינהאוס, כאילו דובר ברומן בדיוני שנכתב ע''י טובי הסופרים הבריטים; "You Know I'm No Good","Wake Up Alone", "Back to Black" ("אתה אוהב blow ואני אוהבת puff, פאקינג שיט..! איפה שמענו את זה לאחרונה בתעשיית המוזיקה ו-לא- אמרנו לעצמנו שמדובר בזיוף רציני? הרי הקהל יודע לחוש מתי מדובר במריונטה מדובבת ומתי מדובר ברגע של אמת). השיתוף החסר תקדים הזה בחיים השבריריים שלה, כאילו הייתה עקרת בית מיואשת שלדבריה "קמה כל בוקר לבד", חיה בצל חסדיו של הגבר האידיוט שלה, רוצה לצאת אל העולם ולהגשים עצמה ובתמורה מקבלת סטירה מצלצלת - ב"וואלה תרבות" נדמה לי שעינב שיף קרא לזה "עלמה במצוקה" - ואין הגדרה טובה מזה לנושאים עליהם שרה איימי; היה משהו מאוד אינסטינקטיבי בכאב שלה, ועל אחת כמה וכמה בתגובה שלי, בצורך שלי "לעזור לה", או פשוט לחבק אותה ולבכות יחד איתה. "הם כולם דופקים לעצמם את החיים, חבל מאוד", הייתה אומרת אימי, שניה לפני שהיא נכנסת לשיחה מעמיקה עם אבי על ההשפעה של הסמים והאלכוהול על האמנים הגדולים של תקופתם, למרות הידע הדל שלהם בנושא; "אתה תתרחק מהדברים האלה, זה סתם, סתם!!". בסדר אמא. אני יודע. במידה מסויימת, אני חב לאיימי התקרבות כלשהי להוריי, נושא לשיחה, גם אם הוא למינימום שעה בעת נסיעה לאילת שמתרחשת בקושי פעמיים בשנה, גם בגילי דאז וגם בגילי היום, זה נחשב להישג, הרי העולם "סובב סביבנו" בהיותנו צעירים אנוכיים, הלוא כן? בעזרת המוזיקה של איימי מצאתי ולו לרגע קט, צוהר לעולמם של אלו שהביאו אותי לעולם.

איימי באמת הייתה יצור שונה בנוף המוזיקלי של השנים האחרונות, גם קצת חייזרית אבל גם קצת בשורת "עטרה ליושנה"; בכל זאת, לא בכל יום נמצאת זמרת סול/ג'אז/ארנ'בי במרכז העניינים (ואני לא מדבר על הצהובונים עכשיו), הופכת לקונצנזוס של המבקרים, מגזיני המוזיקה והמעריצים גם יחד, גורפת חמישה פרסי גראמי, סוחפת אחריה אומה שלמה ובדרך גם כובשת עוד אומה מעבר לים (גם אם זה רק דרך האוזניים, לאיימי לא הייתה ויזה לארה''ב מתוקף היותה..אמ.."אדיקטד", אולי אחד המראות היותר זכורים ישארו המראה ההמום שלה על גבי המסך בטקס פרסי הגראמי לנוכח זכייתה). עובדתית מיותר לציין עכשיו ש"Back to Black" באמת היה תקליט יוצא דופן בעשר, עשרים שנה האחרונות; "Frank", אלבום הבכורה של איימי, היה הרבה יותר ג'אזי ונסיוני וללא ספק יש לו את הקסם שלו, כאשר שירים כמו "Take The Box", שהביא את וויינהאוס במלוא תפארתה הווקאלי והאלגנטי, ו-"Fuck Me Pumps", הקליל, הפופי ומשובב הלב דווקא בגלל הבוטות שלו (או הכנות, אם תרצו) - שירים שהם הפכים כמעט מוחלטים - חיים בעת ובעונה אחת באותו אלבום, באושר (ועושר מעכשיו) עד עצם היום הזה. אבל ל-"Back To Black" תמיד הייתה יותר "קלאסה", בלשון עממית; משהו ב"Back To Black" הזכיר לאנשים שאפשר לעשות מוזיקה מופתית, מוזיקה "מוזיקלית" ולא נוסחתית (כמה עצוב שאני צריך להשתמש בכלל במושג "מוזיקה מוזיקלית"), פחות לראווה ויותר להאזנה - ובכל זאת להגיע להצלחה מסחרית, רק משום שהיא פשוט..טובה; משהו ב"Back To Black", והרבה מזה הוא גם הודות למפיקה וחברה היקר מארק רונסון, הזכיר לבריטניה ובהמשך גם לעולם כולו את תור הזהב של הסול, את נינה סימון, ארית'ה פרנקלין ושלל דיוות מוטאון כאלה ואחרות, מהפיפטיז (יש שיגידו אפילו יותר מוקדם) ועד כמובן אמצע הסבנטיז - איימי חרשה את כל סוגי הסול/בלוז/ג'אז במוזיקה שלה. גם על רגאיי היא לא פסחה, אגב, והיא עשתה זאת בהצלחה רבה; אבל איימי היא בריטית, לבנה, ויהודיה - ומצויינותה בתחום הייתה יוצאת דופן, בלשון המעטה. כולם אמרו פה אחד, ואיימי חייכה והנהנה בהסכמה בכל פעם שהוטח בה הכינוי, "שחורה שכלואה בגוף לבנה"; זו לא הייתה הערה גזענית, זו הייתה מחמאה - שחור במוזיקה פירושו נשמה, והרבה.

אבל היה עוד משהו כובש באיימי וזו הייתה ה-Appearance שלה; היא הייתה אייקון אופנה, ללא ספק. מתספורת ה"כוורת" שהפכה לסמל ההיכר שלה (תספורת שלוותה מה"Ronnettes" אגב), דרך האיפור החתולי שלה ושלל הקעקועים - ועוד לא התחלנו לדבר על הבגדים; ראיתם עליה שהיא חיה עד הסוף את מי שהיא שרה עליה, בניגוד לליידי גאגאיות כאלה ואחרות - איימי הייתה הדבר האמיתי, וזה השתקף בכל המראה שלה, בלי קמצוץ אחד של יומרנות רעה למדי - לא, לא היו שם שמלות בשר וקוקה קולות-אנדי-וורהוליות בשיער - הייתה שם פשוט, "עלמה במצוקה" במלוא תפארתה, אבל לא סתם אחת - דיווה אמיתית. פאקינג אישה. הספיק מבט אחד בתמונה בכדי להבין שמדובר בחתיכת דמות. "אה ליבינג לג'נד". גם בלייב היא הייתה משהו מיוחד; שוב, לא כל יום רואים זמרת לייד באק מטורפת שהופכת כל שיר שלה למאסטרפיס מחדש באילתורי הג'אז שלה, קוטעת את הטונים בגסות ובכל זאת מאחדת את ההברות מחדש, כל פעם יוצרת מהלך מלודי חדש ומרשים, גם לאוזן לא מיומנת. אני עדיין מחכה לשים את היד שלי על הDVD זוכה הגראמי שלה, "Live in London", שלפחות ע''פי יוטיוב עושה רושם שמדובר בהופעה שתיזכר לעוד שנים רבות כערב שהחזיר פי 300 ממחיר הכרטיס המקורי; השואו שלה, שלווה בתנודות נשיות חסודות ולעיתים נתקפה בתנועות אימפולסיביות חדות של שארית כוחה - ללא ספק שם את איימי בסכנה מיידית לחיבוק דב בידי המונים מן הקהל.

באחד הדיונים הטלוויזיונים הרבים בעקבות מותה, דובר על כך שהיא "נולדה לתוך זה". כאילו מרגע שהגיעה אל העולם, היא הייתה מוכרחה לעזוב אותו בצורה בה היא עזבה. כן, שוב אותו ציטוט מוכר של ניל יאנג, ציטוט שאני אישית בהחלט שונא, "Better to burn out than to fade away" - פשוט כי הוא לא נכון, פשוט כי הוא לא שווה את זה. החבר'ה מהטלויזיה כנראה צודקים. איימי כנראה הייתה נפש כ'כ יוצאת דופן, שזה היה גורל כתוב מראש; אבל אולי בכל זאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איפה אנחנו טעינו? האם התרבות שלנו היום איננה מקדשת את המוות יותר מאשר את החיים? הרי זה מה שאנחנו רוצים, לא? נערי פוסטר "צעירים לנצח" שנוכל לשאת את עיננו אליהם בהערצה, בתקווה שנהיה יום אחד זוהרים כמותם? ובכן - האם זהו באמת מוות זוהר? מה באמת זוהר בלמות בגיל 27, מעבר למועדון המיתוס המטומטם ההוא? מה כ'כ זוהר בזה שאיימי לעולם לא תקים משפחה, תביא ילדים לעולם, תיצור עוד ועוד יצירות אמנות אלמותיות שימשיכו להשפיע על החיים של כולנו? מה היה זוהר בזה שקורט קוביין השאיר במותו ילדה קטנה עם אם מטורללת ומכורה לסמים? מה היה זוהר בזה שמוריסון גרם בעקיפין למותה של חברתו לחיים ע''י לכתו שלו? מה זוהר בזה שזוהר ארגוב התאבד בכלא, עזוב ובודד אחרי עבירת אונס?; אז נכון, היא אמרה "לא לא לא" לגמילה, ונכון, גורלנו מופקד בעיקר בידינו - אך האם לא נתנו לזה יד? האם לא רצינו שמושא הערצתנו תקבל "תהילת עולם"? פאק, אם אנחנו חיים בעידן בו במקום לעזור לעלמות במצוקה אנחנו מקימים אתר שכותרתו הוא "נסו לנחש את תאריך מותה של איימי וויינהאוס וזכו באייפוד טאצ'", אז כן - יש לנו יד במותם של כוכבים, וכן, משהו רקוב עדיין בחברה שלנו ובצורה בה אנו מתייחסים אל מושא קונצנזוס; חוץ מזה, מה בדבר קצב החיים שלנו? למה אנחנו מנסים לעשות את הכל כ'כ מהר, כ'כ חפוז, כאילו יש לנו כ'כ מעט זמן להספיק את הכל - האין זו חשיבה מוטעת? אולי, אם היינו פחות פוחדים ממוות בטרם עת, כך היינו חושבים בריא יותר, חיים חיים בריאים יותר, מחושבים יותר - שבסופו של דבר גורמים גם להארכת החיים שלנו? אבל עכשיו כל זה כבר לא משנה. עכשיו איימי וויינהאוס היא עוד קוריוז, שם נרדף ל"גלורי". אייטם לסרט הוליוודי גורף אוסקרים. סיפור ידוע מראש שלא עשינו הרבה כדי למנוע אותו, כולל גברת וויינהאוס כמובן. אנחנו כל הזמן חיים את אותם סיפורים, את אותן אגדות - ואף פעם לא מסיקים מסקנות, עושים אחד ועוד אחד, מבינים שאין זוהר יותר מהחיים עצמם. חיים נקטפו, ודמות נולדה. דמות שעליה יסופר עד רבות, עליה יכתבו עוד הרבה מאמרים, ספרים, מחקרים, יעשו סרטים ומוזיקה בהשפעתה והאמנות תיזון ממנה עד טיפת הדם האחרונה. העדפנו סיפור טוב על חיי אדם. זה הצד העצוב, והבלתי נמנע, של הסיפור האנושי כולו. אני אוהב אותך איימי. מצטער שלא עשיתי משהו, אפילו באיזו פנטזיה רחוקה. משהו בי עדיין לא מעכל את לכתך, עדיין לא מאמין שבקרוב כבר לא תיהי חלק "אקטואלי" בחיי היום-יום, חוץ מזיכרון כמובן. משהו בי מתקשה להאמין שכבר לא אזכה לחזות בך בלייב, מממש את אותו חיבוק דב מסוכן שדוגרי אנ'לא כ'כ מבין איך לא נתנו לך אותו עד עכשיו, אולי מעודף לקקני תחת שהסתובבת איתם, אנשים שלא באמת היו חפצים ביקרך, אחרת כבר היו דואגים לבריאותך; אבל זה מאוחר מדי. אני צבוע שאני מצטער. האני ה"לא מעכל" התעורר מאוחר מדי. הוא הפסיד לאני המסונוור,"מקדש הסמלים". מצטער שגם אני חלק מהדבר המטופש והכ'כ לא רציונלי הזה שנקרא בן אנוש.

"Love Is A Losing Game". כן, זה בהחלט האהוב עליי.

לילה טוב,

נתי.