 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2011
חשבתי לשתף אתכם בשינויים שאני עובר בחיי כרגע.
כפי שרובכם שמים לב, אני לא כ'כ מצליח להיות עקבי בבלוג הזה. אם יצא לי לספר לעוברים ושבים בחיי על העובדה שיש לי בלוג, ועוד אחד ב"ישראבלוג", שכל הוונקרז רואים את המערכת הזו כמשהו ילדותי (לייק איי גיב אה פאק), תמיד נפנפתי בעובדה שאני מסקר מוסיקה ולא באמת מדבר על חיי האישיים. אבל תכלס, מאז ומתמיד הבלוג הזה היה משהו אינטואיטיבי, מעולם לא כתבתי פה כאילו היה איזהשהו דדליין שחג מעליי, כמו במגזינים או מדורי תרבות באינטרנט למיניהם. לדוגמה, הבטחתי לתת את דעתי על החדש של גירלז והחדש של הדראמז. אבל זה לא שבאמת אין לי זמן, זה פשוט שהקול הזה במאחורה של הראש שלי לא אמר לי עדיין "עכשיו תשב ובאמת תכתוב את זה". לאחרונה השתנו היציאות שלי בסדיר, כך שיש לי הרבה זמן פנוי בבית. באופן אירוני למדי, נכנסתי למעין תהום שכמותו עוד לא הכרתי. אני לא רוצה לומר "דיכאון", אבל זה בהחלט מרגיש כך. חבר שלי אמר שכל הזמן הזה מכרו לי את השקר שאם אתקדם בתפקיד ואשיג את אותן יציאות שיש לי עכשיו, זה ירגיש כאילו השתחררתי, ועכשיו כשאני באמת נמצא הרבה באזרחות, זה לא מרגיש ככה בכלל; למעשה, אני חוזר תשוש ומפורק, ואני כל הזמן מטייל בין שני עולמות מקבילים, שונים לחלוטין אחד מן השני. אבל האמת היא, שגם אם הייתי משוחרר עכשיו, אני לא חושב שהייתי מאושר. חודש שעבר כמדומני כתבתי כאן בסערת רגשות על הרצון שלי לצאת אל העולם. האש הזו בהחלט לא כבתה. נכנסתי לNME וראיתי ידיעה על אלכס טרנר, וזה לא משנה על מה זה היה בכלל, הספיק לי לראות תמונה שלו ולהגיע למסקנה המעט מובנת מאליה רק שעכשיו I can put it into words: אחד מן התענוגות המועדפים עליי בחיים היא האפשרות להביע הערכה. הבלוג הזה הוא אינדיקציה גדולה לכך. אני כמעט וכל הזמן משתדל שלא לדרוך על, או אפילו לציין, אמנים או אלבומים או כל דבר בסגנון שאינני אוהב. אני לא אוהב לשנוא דברים. אני לא אוהב לשנוא אנשים. אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתייפיף, לכל אחד יש רגשות שליליים וכל אחד אוהב ולא אוהב משהו. אני משתדל להשאיר את הנאסטי-סטאף בפורום הבין-חברי שלי ולא יותר מזה. בכל אופן, בחזרה לנקודה הראשונה שלי, אני חושב שגם אם הייתי באזרחות עכשיו, לא באמת הייתי מאושר. תמיד נהגתי לחלום ולחשוב יותר מדי על מטרת העל, פחות על הצעדים הקרובים שלי, באופן הכי פרקטי שיש, לעשות דברים צעד אחר צעד. אני פשוט לא טוב בזה. אני מרגיש בזמן האחרון שכל מה שאני יודע לעשות זה לדבר על השאיפות שלי, לנתח יצירות של אחרים ולאהוב אנשים שדוחפים את האנושות קדימה. אני גם רוצה לדחוף את האנושות קדימה, אבל עכשיו אני מרגיש מעט בתחתית הבור. אני רוצה להיות מוסיקאי, אבל אני גם רוצה לעשות אינספור דברים אחרים, וכמו הצורה שבה אני מנהל את הבלוג הזה, אני גם לא עקבי עם הדברים שאני עושה. הכל בא מתוך אינטואיציה מוזרה שכזו. אבל מה שאני באמת מנסה לשים עליו את האצבע הוא, שאני חושש לחיי. קודם כל, בזמן האחרון אני ממש לא אופטימי. אני מרגיש שהעולם הולך בוואן וואי טיקט אל האבדון, מלחמת עולם שלישית, הsocializing סקילז שלנו נעשים יותר ויותר וירטואליים מלאים בחומות העונות לשם "פייסבוק" ו-"אייפון", ואני רואה כיצד זה אוכל גם אותי מבפנים, מכרסם את כישורי החברה שלי, כולא אותי במשהו שאני לא באמת רוצה להיות חלק ממנו. אז עכשיו השאלה המתבקשת היא, "למה אתה לא מוחק את הפייסבוק?", לדוגמה. לזה אני עונה, "למה אני לא מצליח להיות מבוגר אחראי ולעשות שימוש מתון בהמצאה המעניינת הזו?". ופייסבוק הוא רק דוגמה זעירה לצורה הבלתי אחראית בה אני מנהל את חיי. כמו הבלוג הזה. כמו לגשת אל הגיטרה או אל מצלמת הוידאו, להתאמן או ליצור, לעשות דבר מה, או כמו שאני לא מצליח להיכנס לכושר פיזי לא משנה כמה אני מנסה. ועוד דבר ששובר לי את הרוח היא הקיצוניות של המעבר שלי ממצב רוח אחד אל האחר. כי בארבעת הימים האחרונים נהנתי מאוד ועשיתי טונז אוף סטאף. וגם התחלתי לכתוב בעברית, ופתאום אני מאוד, -מאוד- אוהב לכתוב בעברית. הייתי פורה מאוד מבחינת יצירה בארבעת הימים האחרונים. אז למה אני עדיין לא מצליח לשמור על קור רוח, לתקצב זמן לכל דבר, להיות מתון ומיושב בדעתי? אני מחפש כרגע עבודה, ואני בטוח שזה ישפר במשהו את הצורה בה אני חי, אבל עדיין, חלה ירידה דרסטית במצב הרוח שלי בזמן האחרון. רק לפני כמה חודשים נתתי פה את ה"פוסט של חיי" עם הרים של אופטימיות, עם הרצון להניע ולשנות דברים, ברוח המהפכה החברתית. המשב רוח המרענן הזה בחיי, נעלם כלא היה. אני רואה בראש שלי..סקיצות של דברים גדולים שרציתי ואני עדיין רוצה לעשות. ופתאום, אני כבר לא כ'כ בטוח שמשהו מכל זה יסב לי אי פעם אושר. ואני ממש, ממש פוחד מזה. אלה מחשבות די אובדניות, ואני לא מכיר את הטריטוריה הזו. אף פעם לא ראיתי את עצמי בצלו הכבד של העננה הזו. יש גם עוד פקטור שלא ציינתי. אני מחפש כבר הרבה זמן אהבה, זוגיות. אני לא מוצא. קשה לי גם להאמין שמישהי תרצה לקחת חלק בחייו של מישהו שמחשבות כאלה עוברות לו בראש און אה דיילי סקייל. אני יוצא הרבה. אני מתחיל עם בחורות. לפעמים הולך, לפעמים פחות..או בכלל לא. אבל זה תמיד מדשדש באמצע. לפעמים אני אומר לעצמי, "אני חייב לצאת עם מישהי שלא מעשנת, היא תגרום לי להפסיק לעשן". יש לזה יותר ממשמעות אחת. לפעמים אני חושב שזוגיות תציל אותי ממשבר עמוק בחיים שלי, תייצב אותי, תשים אותי שוב על מפת הדרכים שהתוותי לעצמי איפשהו בראש שלי. אבל המחשבה הזו היא לא טובה לי בכלל, כי אין משהו שאני יותר מאמין בו בחיים מלהיות קודם כל שלם עם עצמך, ורק אח''כ תוכל להעצים את חייו של האחר. אין זה בריא כלל וכלל להישען על מישהו במחשבה שלא תוכל להתייצב בלעדיו. לסיכום, חיי כעת הם חומר טוב במיוחד לספר, שאני בהחלט חושב להוציא, אם אני אחיה מספיק זמן לראות את עצמי יוצא מהבוץ המחשבתי. האויב הכי גדול שלי הוא אני עצמי, וכמאמר שירם של רדיוהד, זה רק אני שבוחר לפגוע כך בעצמי. אני תקוע במחשבות אינסופיות על עצמי ועל כמה שטוב לי ורע לי ושאני צריך לעשות את זה ואת זה, ואולי זה ישפר את הרגשתי ואולי זה רק יפגע בי, ואני לא מצליח לשחרר. אני תקוע במעין לימבו שכזה, ואני לא מצליח לצאת ממנו. אני לועס את המסטיק הזה כ'כ הרבה פעמים, בדיוק באותו אופן שבו אני חוזר על עצמי אפילו בפוסט הזה, כמו פאקינג אומה-גומה. אני גם לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה, אין לו נימה כללית כלשהי, אין פה -באמת- סיכום, אין פה קונקלוז'ן. יש רק תהיות שחוזרות על עצמן שוב, ושוב, ושוב, ואני אף פעם לא מגיע לקו הסיום, רק שורד וחי את הרגע מן הקיצון האחד אל האחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
