כלב שחור

The Drums - Portamento

הדראמז הגיחו אל חיינו לפני כשנה לערך, בסערה תקשורתית ידועה כפי שרק NME ודומיהם יכולים לספק: "בסט אמריקן שיט סינס דה סטרוקס!!" זעקו המגזינים, שבועיים אחרי הם כבר היו עסוקים בלהציק ללהקה אחרת. האיפי "Summertime!" החביב, יחד עם להיט הסרף-פופ "Let's Go Surfing" עזרו לעצב את סצינת הניו-סרף החדשה ששוררת באינדי בזמן האחרון. יש להקות שהן חלק בלתי נפרד מן הסאונד הזה ("Best Coast", "Surfer Blood"), ויש להקות שלא מודעות בכלל לעובדה שהן לחלוטין חלק מהסאונד הזה ("Cults" למשל). האירוניה היא, שכל אלו הן לחלוטין רטרוספקטיב לווא דווקא של הסרף-פופ הסיקסטיזי, כי מבחינת הפקה, כול האקטס הללו ניזונים מהפופ הפיפטיזי, החל במבנה השיר דרך הליריקס הלא-פואטיים בעליל ועד לריברב האינסופי. אין ספק אגב, שיש להיווצרות החדשה הזו כמה רגעים אייטיזים. באלבום הבכורה הסלף טייטלד שלהם, הדראמז פחות או יותר הכתירו את עצמם למלכי הניו-סרף ווייב. בין אם אלו שירים איטיים ומרגשים כמו "Down By The Water", או קליטיים ונינוחים כמו "Best Friend" או המגה-להיט "Let's Go Surfing", קשה לערער על המעמד שלהם כלהקה הכי מייצגת של אותו סאונד הנ'ל. מאז שהופיעו פה בארץ שנה שעברה (למרות שזה מרגיש לפני עשרים שנה בערך) הספיקו חברי הלהקה להיפטר מאדם קסלר (ליד גיטר), להפוך את המתופף לגיטריסט ולקחת איתם מתופף אחר בלייב. למי ששואל, אגב, הם יותר ממעולים בלייב. בכל אופן, מרגע שאלבום הבכורה מסתיים להתנגן במערכת, נשאלת ישר השאלה "יחסינו לאן", כאילו קריירת הדראמז היא בעצמה שיר אחד גדול שג'ונתן פירס (הסולן ומנהיג הלהקה) כתב בעצמו. ג'ונת'ן בעצמו אמר שכל השינויים הללו תרמו ליצירת אלבומם החדש והשני במספר "Portamento", אבל כמה הוא באמת מחדש?

הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, "Money", הכין אותנו באופן יחסי לתשובה לאותה שאלה; אותם ריפי MIDI מהירים וקליטים, אותה שירה עם אותה גישה והגשה, רק שהפעם ישנו הרושם שהדגש הוא על הפקה נקייה יותר. כמויות הריברב מהאלבום הראשון לא נמצאים בטראק הנ'ל. היופי בשיר היא הסטירה בין הקצביות של השיר לנושאו ("לפני שאמות אני רוצה לעשות משהו נחמד, לקחת אותך לאנשהו; אני רוצה לקנות לך משהו, אבל אין לי כסף") שמרגיש כמו זריקת אדרנלין שאין לנו על מי או על מה להוציא אותה. "Money" הוא הסינגל המושלם לרדיו, אבל הוא לא המייצג המושלם של "Portamento"; גם "What You Were" החזק והבלתי-מתפשר (השיר נכתב על אדם קסלר, שעזב את הלהקה וזכה מיד לאחר מכן לשלל "מחמאות" מהדראמז בתקשורת), רק הטראק השלישי במספר, לוקח את אותם טריקים ידועים שלמדנו להכיר מהדיסק הראשון ובדיוק כמו "Money", מרגיש מזוקק יותר ומעובד יותר מתמיד; עוד טראקים ראויים לציון הם "Searching For Heaven" המינימלי שמביא שינוי מבורך ללהקה, או ליתר דיוק, מוסיף עוד צבע לרפרטואר המוזיקלי המאוד..מאוד צר של הלהקה, עם סינת' ביזאר ודי אפל ועליו הווקאלז הנקיים (בערך) של ג'ונת'ן פירס, ו-"I Need A Doctor" המעט וומפייר וויקנד-לייק עם ההוקס והתיפוף הכייפי שלו, שקשה שלא להצטרף לסינג אלונג בפזמון. פה פחות או יותר, הפאן מסתיים והבינוניות מתחילה.

"I Don't Know How To Love", כייפי ככל שיהיה (ברור שזה מגניב להצטרף לג'ונת'ן לקריאות המסתלסלות שלו "אינני יודע כיצד לאהו-או-הו-או-הוב"), הוא הראשון שגרם לי לשאול את עצמי, כמה אני מסוגל להנות מ-, או כמה אני הולך לשמוע באלבום הזה - ריף מרכזי אחד, שני אקורדים ומשפט שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב; באלבום הבכורה, זה עבד מושלם. שירים כמו "Let's Go Surfing" או "Me and the Moon" המרגש, זו הייתה כל מהותם. ב"Portamento" קשה שלא להרגיש שאותם טריקים פשוט לא מסוגלים לעבוד בשנית, דווקא בגלל שהאלבום הראשון היה כ'כ כייפי, קליט, ישר ולעניין וכן - גם די חדשני, למרות כל תקופת הרטרו שאנחנו עוברים במוזיקה המודרנית כבר כמה שנים טובות. הדראמז הם מאסטרים בלתת לנו פופ-רוק כייפי וקצבי ובו בעת לגרום לנו לבכות מלבם השבור והנבגד. דווקא אחרי ההצלחה, למעט השירים שציינתי בפסקה הקודמת, כל שיר אחר ב"Portamento" לא רק שהולך על אותם טריקים מוזיקליים, אלא גם מנסה מעט לשכתב את אותם שירים כתובים היטב מן האלבום הראשון. במידה מסויימת, הדראמז ב"Portamento" נשמעים כמו..להקה שתהיה מושפעת מהדראמז בעוד שלושה-ארבעה שנים. וזה פשוט..מוזר.

ובכל זאת, "Portamento" הוא לא אלבום גרוע. "Kind of shit, kind of not shit", נאמר באחד הבלוגים שסיקר את האלבום שמצאתי במקרה ברשת. ובכן, המשורר לא יכל לנסח זאת טוב יותר. האלבום בהחלט בינוני, אבל למי שלא איכפת במיוחד משימוש בסיימ אול' טריקס, אוהב את הדראמז או את הניו-סרף ווייב כולו, בהחלט עשוי להנות מהאלבום. אני אישית בהחלט ציפיתי ליותר, במיוחד מאז אותה הופעה בפסטיבל הייניקן בשנה שעברה. למעשה, אני לא הלכתי בשביל לראות את LCD Soundsystem, אלא דווקא בשביל לראות את הדראמז בפעולה. זו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שהייתי בהן, ללא כל צל של ספק. ניחנה ההרגשה שמדובר בלהקה בפריים שלה. חבל רק שלא ניתן היה להעביר את אותה זריקת אדרנלין בצורה חדישה אל עבר אלבומם השני. אבל אני לא באמת חושש, כי זה לא נראה כאילו הדראמז הולכים להיעלם בקרוב. הזמן יגיד מה עוד יש להם בשרוול, עד אז, אני אמשיך להנות מאלבום הבכורה שלהם.

מקווה לדבר מחר על האלבום החדש והמעולה של גירלז,

קאצ' יו לייטר און,

נתי.