כלב שחור

אני אוהב את ריאן גוסלינג. ממש. למעשה, אני כ'כ אוהב אותו, שלקח לי כמה ימים להחליט איזו תמונה שלו לשים כאן. היום התעשתתי ונתתי לעצמי סטירה כי הגעתי למסקנה שאני לא באמת יכול לתת גלימפס של כל הקריירה שלו בתמונה אחת. ובכל זאת, הייתי חייב לשים שוט מהסרט האהוב עליי בכל הזמנים. פוינט איז, ריאן הוא אחת הסיבות ש"בלו ולנטיין" הוא הסרט האהוב עליי ביותר. מעבר כמובן, לעובדה שמדובר בסרט דרמה יוצא מן הכלל שבעיניי מדבר לראשונה על מערכות יחסים בצורה כ'כ פרונטלית ו"אין יור פייס", ושמעולם לא חשתי יותר הזדהות עם דמות כלשהי בעבר מאשר דמותו של דין. בכל אופן, אני רוצה לדבר על ריאן. אני מניח שהכרתי אותו, איפשהו, עמוק בתת מודע שלי (מאוחר יותר גם גיליתי שהוא "הרקולס הצעיר", לקול שאגות הצחוק של אורי ושלי שלא שמנו לב לזה עד לאותו ערב שבו גילינו), אבל כשראיתי את הטריילר ל-"Blue Valentine" לפני חצי שנה לערך, גם כן במקרה מוחלט, ידעתי שאני פשוט חייב לראות את הסרט הזה בקולנוע. בדיעבד אני יודע שזו אחת החוויות האמוציונאליות הכי זכורות שהיו ויהיו לי לשארית חיי. אז אני וידידה שלי נוסעים לרמת גן לראות את "בלו ולנטיין" באחד האולמות היחידים שהציגו אותו (ואני לא אתאמץ סתם אלא אם כן אדע או ארגיש שעומדת בפניי חוויה לא פחות ממיסטית) והנה אני, בוכה במשך 20 דקות כשאני כבר מחוץ לאולם והידידה איתה הלכתי לראות את הסרט פשוט לא יודעת מה לעשות איתי; מעבר לזה שהסרט הזה הפך בקלות לסרט הכי אהוב עליי אבר ושינה בעוד כמה מילימטרים את הצורה בה אני מסתכל על קולנוע, פורמט האמנות הכי אהוב עליי אחרי מוסיקה, לפתע כל מה שאני חושב על משחק השתנה במכה אחת. פתאום אני מבין איזה דבר יוצא מן הכלל זה להיות "האמצעי", לווא דווקא היוצר. משחק, ע''פי הגדרה משוחררת לחלוטין שלי, הוא האמצעי להמחזת רעיון או סיפור בצורה המשכנעת ביותר. כל אחד יודע את זה איפשהו בפנים, לא? אבל אני מעולם לא חשבתי על זה לעומק, ולעזאזל - כמה שזה דבר קשה ונפלא זה! כמה אומץ צריך בשביל להיכנס אל עורו ונעליו של אחר, רק על מנת להעביר איזהשהו מסר, או לגרום לנו לעצב רגשות ותחושות, להצטמרר ולהסיק מסקנות, להזדהות אחד עם השניה, להרגיש עירומים לרגע. בני אנוש. הרי זוהי החוויה הקולנועית, לא? הרי לא מדובר רק ב"Sheer Entertainment", אחרת לא היינו קוראים לזה אמנות. אנחנו הולכים ב"צוותים" לראות סיפור חיים של מישהו אחר לחלוטין, האמנם רק כדי שנוכל לרגע לשכוח מהצרות שלנו, אבל בסופו של דבר במידה ודובר בסרט טוב המסקנות שנסיק מהסרט יוציאו אותנו מחוזקים על מנת שנוכל להמשיך הלאה בחיינו שלנו. אם הסרט (והמשחק) מוצלח אז גם נזדהה עם ההוא ועם ההיא, וכשהגיבור יבין שהחיים קצרים, כשנצא מהאולם יתחשק לנו להתקשר לאמא או לאבא או לאדם אהוב כלשהו. אם הסרט היה טוב, וגם אם הוא היה רע - עם מי נדבר עליו? עם החברים שלנו, עם האנשים איתם ראינו את הסרט, אזי הסרט תורם ליחסי האנוש שלנו. כשהדמויות האהובות עלינו יגיעו בעצמן למסקנות ולסגירות מעגל משלהן, אנחנו במודע או בלא מודע ננסה להשליח את אותם דברים על חיינו שלנו. כשנצפה בסרט אנחנו נפקיד את כל עולמנו הרגשי בידיהם של יוצרי הסרט, וכשק חבטות ניתן להם לעשות בנו כל שעולה ברוחם, ושוב, בהנחה ומדובר בסרט טוב, אזי זכינו לחיות את חייו של אחר לשעתיים - רק בשביל להמשיך ולשרוד את חיינו שלנו. אך לפעמים אנו נוטים לשכוח - לפעמים זה לא רק הצייר עצמו - זה גם המכחול, הקנבס ופחיות הצבע; בקולנוע ובתיאטרון יש תת-אמנות נדירה בפני עצמה והיא האפשרות להיות הכלים, או כפי שכבר ציינתי - "האמצעי". קוראים לזה משחק. והראשון שגרם לי להבין כמה שזו מלאכה מדהימה הוא ריאן פאקינג גוסלינג.

לפני "בלו ולנטיין" וריאן גוסלינג היו כמה שחקנים שאני אוהב ומעריך. הית' לדג'ר (אותו אני עדיין אוהב במיוחד) וה"אביר האפל" נחתו עליי בדיוק בתקופה בה למדתי בהרחבה (ובצימאון מוחלט) קולנוע בתיכון, וכן, אהבתי מאז ומתמיד את ג'וני דפ. מצחיק אותי היום לחשוב על זה כי מאז סוויני טוד אני פשוט לא סובל כל דבר שדפ עשה. פעם באמת חשבתי שהוא האיש בעל מיליון הפרצופים, אבל היום הייתי מגדיר את לדג'ר כאיש בעל הרבה יותר פרצופים מדפ - הרי בסופו של דבר דפ תמיד מוצא את עצמו משחק את הלונאטיק, את הפלאמבויינט; בשלב מסויים זה כבר משעמם ורפדטיבי למדי. לדג'ר לעומתו, למרות כי לצערנו זכה לקריירה קצרה - גיוון את הרפרטואר שלו הרבה יותר, מטינאייג'ר מאוהב ועד לאנרכיסט פסיכופת. זה, מעורר הערצה. אבל רק אחרי "בלו ולנטיין" ותחושת השכנוע האפיקית שלי סביב משחקו של ריאן גוסלינג, התחלתי להסתקרן באמת כלפי משחק. אז עשיתי מרתון סרטי ריאן גוסלינג. ראיתי כמעט את כל הפילמוגרפיה שלו, ואני יכול להגיד בביטחון מלא שמדובר בשחקן הכי גדול בדורו כרגע. אני גם יכול להגיד, שבחירת התפקידים שלו היא אמנם איננה מגוונת כשל לדג'ר נניח, בתור אחד שמשחק לרוב את האאוטסיידר - אבל כל בחירה ובחירה שלו היא הצהרה. כל בחירת תפקיד של ריאן, בעיניי, היא משהו שיש לריאן להגיד על החיים האלה, ושוב - הוא איננו היוצר, הוא איננו הבמאי או התסריטאי. במידה מסויימת, להיות שחקן קולנוע שמקבל תפקידים ראשיים או כמעט ראשיים - זה כמו להכין מיקסטייפ. כאילו ריאן בעצמו שם לי דיסק באוטו ואומר "קבל אחי, זה שיר אהבה ממש טוב. אה, וזה שיר עם מילים מטורפות אחי, פשוט פאקינג סאטירה-פולק לפנים". בואו ניקח לדוגמה את התפקיד ששיחק אחרי דין ב"בלו ולנטיין", הבעל המסור והאוהב שוויתר על האישיות הכובשת והצבעונת שלו, ועל כל מה שחלם להיות - ובמידה רבה זה מה שקנה את אישתו מלכתחילה - רק בשביל להיות בעלה. דין כמובן, (זהירות ספוילר), מאבד בסוף את אישתו סינדי ונישואיהם מתפרקים (סוף ספוילר). מכל התפקידים בעולם, ולמרות שהוא בדר''כ עד עכשיו לא שיחק בבלוקבאסטרים (כפי שאציין בהמשך) - ריאן בחר לאחר מכן לשחק דווקא את ג'ייקוב ב"טיפש מטורף מאוהב" - המאהב הצ'ארמר והמניאק שמחליף בחורות כמו גרביים, רק בשביל להיתפס ולהתאהב באחת שבסופו של דבר תיישב אותו. שני הסרטים הללו הם הפכים מוחלטים אחד של השני, אם כי שניהם מדברים על אותו נושא - המורכבות של אהבה, נישואים ומערכות יחסים רומנטיות. לבחור לשחק ככה, תפקיד אחר תפקיד, בעיניי זה כמו להגיד "היי, זו דרך אחת להסתכל על הנושא הזה - וגם זו דרך אחת. מצד אחד אני מזדהה עם רגשותיו ומאמציו של דין להיות בעל אוהב ומסור, אבל אם נשכלל את התוצאות של מעשיו נגלה כי הפסיד גם את עצמו וגם את נישואיו בעקבות כך, ומצד שני אני מזדהה עם ג'ייקוב שהרשה לעצמו להדחיק רגשות אך להגשים עצמו כגבר ולחיות חיי מותרות - אם כי מעולם לא הרגיש דבר כלפי אף אחת, רק בכדי למצוא לבסוף את האחת ולהבין שדרכיו אינן באמת דרכי אושר. אולי בסופו של דבר צריך למצוא את האיזון בין שתי הדמויות הללו". כמובן שזה לא ציטוט אמיתי אלא רק מר גוסלינג יושב ומדבר איתי על כוס קפה בתוך המוח שלי. אם זה לא מה שהוא מנסה להגיד כשחקן, אז אני בן זונה שחושב יותר מדי - אבל זה חלק מהיופי בצריכת אמנות, וזה חלק מהיופי באמנות עצמה - ריאן משאיר לי ולעוד מיליארד צופים את הספק הזה על מנת לפרש את מה שבא לנו לפרש. וזה רק עוד סממן ללמה משחק זה דבר כ'כ נפלא בפני עצמו. מה עוד אפשר להגיד על השחקן הגדול שהוא? כן, הוא יכל לשחק בביג פאקינג בלוקבסטרז עד לשארית חייו מגיל צעיר, בתור אחד שזכה לתשומת לב רבה עוד בצעירותו כאחד מטירוני ה"מיקי מאוס קלאב" - אבל כשחקן רציני מתחיל בחר תחילה להתמקד בפרוייקטים שעניינו ואיתגרו אותו באמת כשחקן, ועל כן שיחק במספר סרטי אינדי זניחים ולא זניחים. דווקא באותם "סרטים קטנים" אפשר להבין לרגע למה משחק זו מלאכה קשה אך נפלאה. גוסלינג ממגנט, משכנע, מסוגל להתניע את העלילה ואת הסרט כולו גם אם זה סרט לא קצבי במיוחד, כמו "Half Nelson" המצויין או "The Believer" ההזוי שם שיחק יהודי אנטישמי (הו כן). גם אם הסרט איננו מותאם לקהל רחב אלא יותר לביה''ס לקולנוע ("Stay" עם תסריט מבריק אבל מורכב למדי), וגם אם זה סרט אימה עם סנדרה בולוק - לגוסלינג יש את היכולת למקד את התמונה ובו זמנית להישאר תעלומה.

בזמן האחרון כולם מדברים עליו. ובכן, זה די קל בהתחשב בעובדה שנכון לעכשיו מוצגים שלושה סרטים שלו במקביל (כן, אם שאלתם אז מדובר ב"דרייב", "טיפש מטורף מאוהב" ו-"משחקי שלטון"), הוא אחד השחקנים הכי מבוקשים בהוליווד כרגע וכן, הוא הימור בטוח בעונת האוסקרים הקרובה. איך יכולתי שלא להרגיש שהזיזו לי את הגבינה? רק לפני חצי שנה אני מדבר עליו עם כל איש שני שאני פוגש ולאף אחד אין מושג על מי אני מדבר, חוקר את הפילמוגרפיה שלו עם אורי ושאר חברים, מקשיב אפילו ללהקה שלו (המצויינת יש לומר) "Dead Man's Bones" ונותן לכל שיר לשקוע עד לעצמותיי - ועכשיו הוא חלקתם של כולם עם "דרייב" הפולחן המיידי, עם "טיפש מטורף מאוהב" הקומי-רומנטי - וזה עוד למרות שהצלחתי להדחיק את היותו "החתיך מ"The Notebook"?? פתאום הוא לא רק איש רנסנס אוונגרדי כזה ש"רק אני מבין את האמנות שלו". פתאום הוא שייך לכולם. העיתונים מלאים בכתבות עליו (טוב שרונה קופרבוים לא ביצעה התערטלות בפומבי על מעלליו בכתבה האחרונה ב7 לילות), ובאשר לתעשיית הקולנוע - פתאום הוא..ג'וני דפ 2. כולם רוצים אותו בסרט הבא שלהם. כולם רוצים חתיכה מריאן פאקינג גוסלינג. זה היה מוזר לראות את זה קורה בדיוק אחרי שזיהיתי את השחקן המצויין שהוא, אבל כמו תמיד, אני מתמודד עם זה בסדר. אני משתדל לא להיות ה"מעריץ הממורמר" ששונא את העוגה דווקא כשכולם אוהבים אותה, למרות שעמוק בפנים הוא חולה על המתכון והוא יודע שבמוקדם ובמאוחר הפופולריות הייתה צריכה להגיע. לא איכפת לי, כל עוד הוא נשאר נאמן לדרך האמנותית שכ'כ אפיינה ועדיין מאפיינת אותו up to this very date. כל עוד הוא ימשיך לגרום לי לשאול שאלות ובו זמנית לספק לי תשובות, כל עוד הוא ימשיך לגרום לי להסיק מסקנות לגבי חיי שלי ולצאת מחוזק מן האולם, כל עוד הוא ימשיך לתת לי כ'כ הרבה השראה כפי שנתן לי עד עכשיו - למה שיהיה איכפת לי מהפופולריות שלו? ההפך הוא הנכון, הרי לאחר חשיבה רציונלית כל מעריץ או אדם שמעריך אמן -כלשהו- אמור להבין שפופולריות היא לרוב ברכה, ותפיסה נכונה של האמן אותו אתם אוהבים (חבל שאי אפשר רק להגיד את זה על קינגז אוף ליאון, הא?).

השבוע אני אראה את "דרייב", ואני בטוח שהוא לא יאכזב אותי. אני אבחן כל הבעת פנים שלו, כל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה ולמרות שלא הוא הגה אותם, אני אדע - להיות ה"אמצעי" זה דבר נהדר. אני זוכה לחזות ביצירת אמנות מהלכת. איש רנסנס אמיתי שגורם לאחרים לראות דברים באור קצת אחר. לחשוב מחוץ לקופסא. מעטים הם האנשים שגורמים לי להבין כמה שאני אוהב אמנות. כמה ששווה לחיות רק בשביל להרגיש או להבין. ריאן גוסלינג הוא אחד מהם. ולסיום, קולנוע במילותיו שלו:

"I think it's more interesting to see people who don't feel appropriately. I relate to that, because sometimes I don't feel anything at all for things I'm supposed to, and other times I feel too much. It's not always like it is in the movies."