כלב שחור

Amy Winehouse - Lioness: Hidden Treasures

כשהכריזו על "Lioness", שנאתי את הצורה בה הוא שווק, ואת צורתו המוגמרת כמוצר חדש של איימי בכלל; "זה לא האלבום השלישי של איימי וויינהאוס" אמר סאלאאם רמי, המפיק וחברה הטוב של איימי משכבר הימים. אז זה לא האלבום השלישי. אוקיי. אז מה זה כן? "Lioness" הוא כביכול אוסף של "רייריטיז", ושירים חדשים או ישנים שאינם נחשפו. זה מאוד עיצבן אותי בהתחלה, ראשית כי הטייטל עם הנקודותיים ו"Hidden Treasures" הוא ממש מסריח לעומת "Lioness" העדין והפשוט, שמתאים בהרבה למוצר האחרון שאיימי, אכן לביאה בחייה, תוציא אי פעם - או כך לפחות הובטח מאיילנד רקורדס. שנית - כן, אין מה לעשות, הסקרנות הורגת אותי, ואני כ'כ ציפיתי לאלבומה השלישי. אחרי שהעולם כולו עיכל את העובדה שאיימי איננה והדיבורים על הוצאת תקליט שלישי היו באויר, ציפיתי למשהו סטייל "Pearl" של ג'אניס ג'ופלין - שכמו אלבומה השלישי של איימי, גם הוא לא הוקלט והושלם עד הסוף, וגם הוא היה בסכנה של לא לצאת לעולם כפי שהיה אמור לצאת, אם בכלל. ובכל זאת, "Pearl" יצא כחזון של מה שהוא היה אמור להיות. למרות הכל, "Pearl" הוא אלבום שלם ביצירותיו והוא הולך פחות או יותר לפי מה שנשאר ומה שהוא היה אמור להיות גם אם ג'אניס הייתה נשארת בחיים להוציא אותו. אז כן, קיוויתי שאלבומה השלישי והפאקינג אחרון אבר של ה-Female Singer האהובה עליי ביותר, יהיה פחות או יותר מה שהיה אמור להיות האלבום השלישי לו איימי נשארה בחיים. עד כמה שידוע לי, אכן ישנם מספיק דמואים לאלבומה השלישי, אם כי כשמם כן הם "דמואים" וסביר להניח שרובם לא בשלב שניתן לעשות איתם משהו. ועדיין, לא יכולתי שלא להתאכזב. במיוחד גם מאותה הודעה מאיילנד רקורדס שאיימי ביקשה לא להוציא את אותם שירים לעולם (מה שנשמע קצת מוזר ומאוד, מאוד לא אמין.."היי אני איימי וויינהאוס ואני מבקשת לא להוציא את השירים שזה הרגע כתבתי והקלטתי לאור, נתראה בגן עדן"?) אבל, האכזבה הזו חולפת מעל פני כדה''א בעת הקשבה ראשונה ל-"Lioness", ומזכירה לי שבסופו של דבר מטרת המוצר הזה היא להזכיר לעולם איזו זמרת נפלאה בעלת איכויות נדירות התהלכה פה על הפלאנטה במשך 27 שנים, וכפי שסאלאאם רמי מציין בחוברת האלבום שבפנים - "איימי הייתה כאן 27 שנים, הדברים שהיא עשתה ישארו כאן לנצח". למרות שישנם רק 2 שירים מקוריים "חדשים", איכותו של האלבום מצליחה להתעלות על כל אכזבה או צער שהייתה לי לפני כן על כך שלעולם לא אקשיב למה שהיה אמור להיות "האלבום השלישי של איימי וויינהאוס". אני ללא ספק מצר על כך שלא יהיו עוד שירים שנכתבו בידי איימי כי כפי שציינתי בעבר, היא הייתה "פנו-וומן" שמעבר ליכולות הווקאליות, כתבה שירים אוטוביוגרפים כנים ומרגשים שאף אחד בתעשייה לא תיאר לעצמו שאפשר להיות כ'כ אמיץ וללכת כ'כ רחוק ובוטה עם מילים, לפחות במסגרת הסול - ועוד להמציא מילה כה מופלאה כמו "Fuckery". אבל אין טעם להוציא את התסכול שלי על "Lioness". איימי הייתה בראש ובראשונה זמרת מבצעת עם יכולות ואיכויות שמגיעות אולי, פעם בדור. איימי גם הייתה מקבקרת הרבה שירים של אמנים שהעריכה ואהבה. איימי הייתה מנגנת ושרה ממגוון ז'אנרים, מג'אז וסול עד רגאיי ודו וופ, ו- "Lioness" הוא אכן אוסף שירים שמראה בדיוק "וואט איימי וויינהאוס איז אול אבאוט".

אני חייב להתחיל דווקא עם הסוף. הטראק האחרון באלבום הוא "A Song For You", קלאסיקה של ליאון ראסל מאלבום הסולו הראשון שלו מ70', שאני כמובן, בור ועם הארץ אינני היכרתי. וכך אני מקשיב לכל "Lioness", מארגן לי בראש את דיעותיי על כל שיר ושיר ומרכיב לי את החיבה המחודשת לאיימי, הרגשה שבטח תישאר בסביבה לזמן מה - ואז מגיע "A Song For You" ומוריד אותי לדמעות. מה שקרה כבר בהאזנה השניה היה פשוט מופלא, וכבר המון זמן לא הייתה לי כזו חוויית האזנה. הביצוע ל-"A Song For You" היה כ'כ מופלא בעיניי שבמשך כל ההקשבה השניה לאלבום אני פשוט מחכה לשמוע את השיר האחרון באלבום שוב. באופן אירוני, למרות שזה סוף האלבום, זה היה קצת כמו לראות את החוש השישי בפעם השניה ולחכות לראות את ברוס וויליס מבין שהוא מת. הציפייה שיצרתי לקטע הכי טוב באלבום, אז בעיניי "השיר הטוב ביותר שאיימי כתבה וביצעה אי פעם" (ועכשיו כמובן, "הקאבר הכי טוב שאיימי ביצעה אי פעם"..גאד דמאט!), הפכה את ההאזנה לאלבום לכ'כ הרבה יותר כייפית. באותו יום קראתי את הביקורת של דפנה לוסטיג מ"וואלה! תרבות" לאלבום ורק אז גיליתי שמדובר למעשה בקאבר. למרות שהתאכזבתי, סאלאם סיכם זאת יפה מאוד בבוקלט שבאלבום (הו כן, רכשתי את האלבום היום): "איימי ביצעה את השיר רק היא והגיטרה, ויכולתי לראות שהיא מאוד אמוציונאלית באותו רגע. הקשבתי לזה לאחר מכן בביתה, בדמעות, מבין מה המילים הללו אומרות, מבין מה המילים הללו משקפות על חייה, מבין מה המילים הללו משקפות על חיינו". ואכן, כך הם הדברים. "אני אוהבת אותך במקום בו אין חלל או זמן, אני אוהבת אותך כי גנבת את ליבי וכי היית חבר שלי, וכשחיי יגיעו לסיומם - זכור את הזמנים שלנו יחדיו, היינו לבד ושרתי את השיר הזה בשבילך". באופן קסום ובלתי מוסבר, כל מילות השיר הזה מסכמות את חייה הטראגיים של איימי, שנגדעו בטרם עת. ולמרות שנכתב בידי אחר, בכל זאת מדובר במסמך הביוגרפי הכנה והמרגש ביותר.

האלבום נפתח ב"Our Day Will Come" הסיקסטיז-קלאסיק ברנדישן רגאיי מחודש. איימי הייתה מרבה לבצע קלאסיקות ברגאיי, בין אם זה בלייב או בסטודיו, החל ב"Mood For Love" או "Monkey Man" ועד "Just Friends" האישי שתמיד היה נשמע מעט סקא-לייק בלייב. "Our Day Will Come" מזגזג בין מתיקות הדו-וופ המקורית למקצב הרגאיי העיקש, עם קולה המתקתק והממזרי של איימי בפסגה. רוב השירים ב"Lioness" הופקו ע''י סאלאם רמי, ואילו מארק רונסון תרם את חלקו לשני שירים באלבום בלבד - דבר שמעט איכזב אותי, גם כי מארק רונסון היה חבר קרוב מאוד של איימי וגם כי מפיק-העל הזה ידע (והוכיח גם באלבום הזה כי הוא עדיין יודע) להגיע עם איימי לפסגות שאף אחד אחר לא היה מסוגל, גם לא רמי. עם זאת, גם ב"Our Day Will Come" ובעיקר בטראק השני והמיועד להיות באלבומה השלישי לו הייתה נשארת בחיים - "Between the Cheats" המקסים הוא סול/דו-וופ קלאסי "מארק רונסון-לייק" - שהופק דווקא בידי רמי. בכלל, האוירה ב"Lioness" כולה מאוד מעורבבת. האחדות איננה קיימת וטוב שכך. רמי מושפע מרונסון וההפך, והאלבום כולו הופך לחגיגת קריירה אמיתית של הזמרת המנוחה. "Between the Cheats" היא גם ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלנו להנות משיר מקורי שנכתב ובוצע בידי איימי וויינהאוס, הזדמנות אחרונה להנות מהכותבת המרתקת שהייתה - והפעם מספרת לנו על זוג אוהבים שבוגדים אחד בשני, "בין הבגידות". אז מה בדבר מארק רונסון? תרומתו האמיתית לאלבום הנ'ל הוא הביצוע הלא פחות ממדהים ל-"Will You Still Love Me Tomorrow" הקלאסי, ללא ספק קאבר שבקלות יכל למצוא את עצמו בין כותלו "Back to Black". הביצועים הווקאלים של איימי עומדים איתן ומרגשים מתמיד, כולל אותם אימפרוביזציות שכ'כ איפיינו את שירתה (תודו שאם הייתם זוכים לראות אותה בלייב בחיים לא הייתם מצליחים לשיר ביחד איתה!), וכמובן שאין מה להגיד על התזמורת והעיבוד המופתי כולו, מעבר ל"מאסטרפיס אמיתי". בהמשך האלבום יש לנו כמה שירים מקוריים או קאברים שהיכרנו בעבר, בגירסאות מחודשות ו/או שלא יצאו מעולם. "Tears Dry", הגירסה הראשונה לאותו שיר מ"באק טו בלאק" אשר שם נקרא "Tears Dry On Their Own", החל למעשה בסשנים ל-"Frank", אלבומה הראשון של איימי בניצוחו של רמי. הגירסה שמופיעה באלבום היא בצורת בלדה נינוחה ואיטית יותר מהשיר הגמור, הפרשנות של רמי ל-"Tears Dry On Their Own". מכל הבונוסים בגירסאות שונות, מדובר בטראק היחיד שאכן מצדיק את היותו ב-"Lioness". למרות תחושת האינטימיות המוכרת בגירסה החדשה ל-"Wake Up Alone" - יכולנו להשאיר את הגירסה הזו בבוידעם, וללא ספק כנ''ל לגבי הגירסה הלא כ'כ שונה והכביכול "מקורית" ל-"Valerie", הקאבר לזוטונז שנעשה כ'כ מזוהה כשיר של איימי וויינהאוס. עוד נקודה חלשה ומעט מאכזבת באלבום הוא הדואט עם הראפר נאס, שלמרות שכאינדוידואל השיר אכן מסוגל לעמוד לבדו ואני בקלות מסוגל לראות את עצמי שותה איזו בירה באיזה פאב שבדיוק נפתח ב10 בערב עם "Like Smoke" ברקע, אבל לופ הפזמון של איימי עם הבתים של נאס גורמים לשיר להרגיש כאילו השיר סומפל יחדיו בכוח.

"The Girl From Ipanema" היא תצוגת הג'אז-איימי המושלמת. ביצוע מקסים ושובה לב לקלאסיקת הג'אז הזו, "The Girl From Ipanema" הוא גם השיר הראשון שאיימי ביצעה לרמי, בגיל 18 בלבד, ברגע ששינה לריימי את החיים שלו ושלנו לנצח. "Halftime" השליו והמקסים הוא עוד שיר מקורי של איימי, הפעם מהסשנים של פראנק, שנחלץ מן העתיקות רגע לפני שסוגרים את הבאסטה של איימי לנצח. "גיטרה פשוטה ומתוקה, מוצנעת בידי הבס, וכשהביט נכנס - אינני יכולה שלא לרקוד; אתם יכולים לנסות ולעצור אותי, אך לא תקבלו את ההזדמנות". "Halftime" הוא הטריט המושלם לצהרי יום שבת שקט וביתי. עוד בניצרת הג'אז ישנו הדואט המקסים עם טוני בנט, הקלטת הסטודיו האחרונה של איימי. ב-"Body and Soul" איימי מראה את הכישרון הטבעי שלה כשהיא רהוטה ומהוקצעת מתמיד, מוצנעת בידי טוני כשצריך ומתעלה עליו כשהיא מתעקשת. "Best Friends Right?" הוא עוד שיר מהסשנים ל-"Frank", ובאופן מפתיע מדובר בביצוע לייב (כך לפחות כתוב בחוברת האלבום אבל האקסטרה-עבודה שריימי עשה פה מסתירה את העובדה הזו לחלוטין). גם כאן איימי מזכירה לנו איזו ממזרה אמיתית היא הייתה עם מילותיה, "אתה כמו סטפני ואני פולט ואתה יודע טוב מאוד מה הפרצופים שלי אומרים, אבל אנחנו חברימהכיטובים - נכון?".



"Lioness" הוא אומנם לא אלבומה השלישי של איימי וויינהאוס כפי שהיא רצתה שהוא יהיה, או כפי שאני דמיינתי אותו. אבל הוא כן עושה צדק עם הזמרת הנפלאה הזו, שפעמים רבות בעודה בחיים איכויותיה נשארו בצילם של השערוריות, הסמים ושאר הירקות שהצהובונים נהנו כ'כ לשמוח לעיד על. "Lioness" מחזיר את האימייג' האייקוני של איימי וויינהאוס לפרופורציות הנכונות - זמרת מבצעת וכותבת גדולה מהחיים שכנראה נחתה כאן מכוכב אחר, ממציאות אחרת, נשמה מבורכת ברגישות נדירה וכישרון כמעט על-טבעי, שכנראה שמישהו למעלה החליט שלא מגיע לנו להנות ממנה ליותר מ-27 שנים. אך כפי שמר רמי ציין, לאיימי גם הספיקו אותם 27 שנים על מנת להשאיר את חותמה לנצנץ כאן לנצח, ו-"Lioness" עושה זאת בחוכמה רבה כאשר הוא מציג כאן מגוון רחב של שירים שאיפיינו את מה שאיימי הזמרת הייתה, ואת סוגי המוזיקה שהיא בעצמה אהבה וביצעה ביעילות רבה, דווקא בזמנים שלנו, בימים בהם תעשיית המוזיקה היא גן חיות של זמרי פופ-מריונטות שנשלטים בידי מקבלי החלטות, אלה שחושבים שהם יודעים בדיוק"מה IN ונכון". איימי הייתה נרקיס בודד בביצה מעופשת עם חוקים נוקשים, קול אמיץ ובודד במערכה בעקבותיו באו רבים אחרים וניסו את מזלם באותה דרך אמיצה. אז "Lioness" היא הפרזנטציה המושלמת לאיימי וויינהאוס, אבל חוץ מזה - מדובר פשוט בתקליט פנטסטי שכיף להקשיב לו אאוט אוף קונטקסט לחלוטין. עכשיו החורף נעשה קצת, קצת יותר חמים.

לילה טוב,

נתי.