מי כבר יכול לסכם את שנת 2011 בפאקינג פברואר (כמעט) 12', אם לא אני? למרות הכל, החלטתי לזרוק סיכום שנה עם האלבומים והטראקים שעשו לי את השנה הזו. הפעם, בניגוד לשנה שעברה שבה דחיתי את הסיכום נטו מתוך עצלנות, דחיתי את הסיכום הנ'ל מ2 סיבות. הראשונה, הקשבתי להרבה יותר מוזיקה ישנה מבעבר, דבר שאני לא כ'כ מרבה לעשות. השניה, הייתה לי תחושה ש2010 הייתה מוצלחת יותר מ2011, אבל מבט חפוז ברשימת האלבומים שיצאו השנה הזכירו לי כמה שזה טריקי לצאת בהצהרות כאלה. אבל תכלס, הו גיבז אה שיט? יצאה הרבה מוזיקה טובה גם שנה שעברה וגם השנה, והנה הזדמנות לא רעה לשים כמה רליסז שאהבתי השנה תחת אור הזרקורים. אז לפני שנתחיל, כמה הערות: בפעם המיליארד, אני שונא לעשות רשימות. הדירוג לא באמת אומר הרבה, אני אוהב הכל כמעט באותה מידה, אם הדירוג כן אומר משהו זה כנראה את כמות ההאזנות שהקדשתי וכמות ההאזנות היא פר הרצון שהאלבום הפיח בי לשמיעה חוזרת. דבר אחרון, אתם מוזמנים לשתף אותי בתגובות באלבומים והטראקים שעשו לכם את השנה בתגובות, אני יותר מאשמח לשמוע את דעתכם על השנה החולפת ואולי גם אכיר כמה דברים שאיכשהו לא שמתי לב אליהם. ועכשיו, פליז אנג'וי.
20. Cymbals Eat Guitars - Lenses Alien:
את סימבלז איט גיטרז הכרתי רק בחודשים האחרונים, אחרי שנתקלתי בשם המוזר הזה ונתקפתי סקרנות. אמנם לא הכרתי אותם לפני כן, אבל "מצילות אוכלות גיטרות" קיימים כבר מ2005 (!), ואלבומם האחרון "Lenses Alien" הוא סה"כ השני במספרו. ת'רסטון מור וקים גורדון אמנם התגרשו אבל הרוק הלא-מלודי ממשיך לחיות בלהקת הגיטרות המיוחדת הזו, שבין תו צורם לעוד תו צורם ממלאים חלל בהרבה דיסטורשן, צרחות שהשטן לא ברא והרבה, הרבה רעש. כמובן שיש גם מתאמים קצת יותר קליטים כמו "Keep Me Waiting" הסינגלי, אבל שלא תבינו לא נכון, "Lenses Alien" במורכבותו (ולעיתים גם מוזיקלית) מזכיר אלבום פרוג-רוק לכל דבר ועניין. והיי, אפילו לא התחלנו לדבר על הליריקס.
Cymbals Eat Guitars - Shore Points
19. Radiohead -The King of Limbs
כשאלבומם השמיני של רדיוהד "קינג אוף לימבז" יצא די קטלתי אותו, ואיתי גם כמעט התקשורת כולה. לוקינג באק, ישנן עדיין שתי טענות שאני עומד לצידן איתן בדעתי: האחת, האלבום הזה פשוט קצר מדי ומשאיר אותך רעב לעוד. השניה, לא שמים קטעים אינסטרומנטלים באלבום של שמונה שירים!! ובכל זאת - "King of Limbs" התברר לי דווקא בחודשים האחרונים כאלבום לא רע, עם "Give Up the Ghost" המרגש עד לכדי דמעות, וכמובן, "Lotus Flower" שללא ספק הותיר אחריו בעיקר, את אחד הקליפים הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. למרות שאני מציין את האלבום הזה כאן, עדיין חשוב לי לציין שהתאכזבתי שהשמועות על "המשך לקינג אוף לימבז" התבררו כלא נכונות. עוד כמה שירים חדשים של רדיוהד סביר להניח שהיו הופכים את האלבום הזה (לפחות בעיניי) לטוב בהרבה ממה שהוא בסופו של דבר.
Radiohead - Give Up The Ghost
18. Foo Fighters - Wasting Light
הרבה שנים סלדתי מפו פייטרז, למרות חסד נעורים לקליפים המצחיקים של דייב גרוהל וחבריו ובייחוד ל"Learn to Fly" שהוא שיר לא רע בפני עצמו. השנה, כשבת' קוסנטינו צייצה בטוויטר איזהשהו קשקוש על האלבום החדש "Wasting Light", דווקא אז החלטתי לתת נסיעת ניסיון לאוטוסטרדת האלטרנטיב/פאנק של הפו פייטרז. בהאזנה ראשונה האלבום עוד לא שקע, אבל דווקא לאחר צפייה בסרט הרוק המופתי (!) של הלהקה, "Back and Forth", שמציג את הלהקה בצורה אינפורמטיבית ויעילה גם למעריצים חדשים, הצלחתי להתחבר לסאונד האמריקאי הגס של הפו פייטרז, סאונד אליו אני בדר"כ מתקשה להתחבר. מהדיסטורשן הבועט של "Rope" ועד לכינורות של "I Should Have Known", שוב נוכחתי לדעת כי הדיסורטד גיטר האמריקאית עושה לי עדיין משהו בלב, גם אם הפעם האחרונה שהקשבתי למשהו כזה הייתה בגיל 15.
Foo Fighters - I Should Have Known
17. Noel Gallagher - Noel Gallagher's High Flying Birds
האלבום של נואל גאלאגר העביר לי בהנאה רבה כמעט את כל ימות שישי בצהריים. נינוח, קליל ואיזי-גואינג, הבריטפופ הלא משתנה ולא מתפשר של נואל, איך שהוא מצליח להתעלות על הבדיחה שהיא בידי איי (ההרכב של ליאם גאלאגר) ולהמשיך בכבוד את מה שעוד נותר מאואזיס, או לפחות את מה שהיא ייצגה - המנוניות, רוק קליל ולא מותח גבולות במיוחד, אם בכלל.
Noel Gallagher - If I Had A Gun
Noel Gallagher - The Death of You and Me
16. James Blake - James Blake
"יש גבול לאהבתך", שר אמן האלקטרו-סול/פופ הבריטי ג'יימס בלייק באלבום הבכורה הסלף טייטלד שלו, אבל האם יש גבול ליצירתיות במוזיקה המודרנית של היום? ובכן, התשובה היא לא, וג'יימס בלייק הוא מסוג האנשים שמוכיחים זאת כל פעם מחדש. אלבום הבכורה שלו אומנם מתמלא באמביינט מורכב וכמעט בלתי-קליט בעליל, אבל אם מדובר אך ורק בחצאי רעיונות, מי יודע מה עוד מצפה לנו מהפסנתרן המחונן בעל קול הזהב? כשזה כן מתחבר, בלייק לוקח אותנו צעד אחד קדימה לעבר סאונד העתיד - "Unluck" הוא פטרן אקורדים שחוזר על עצמו ובכל פעם מביא עמו פיסת קול חדשה, ואילו "I Never Learnt to Share" מגדיר מחדש מה זה אלקטרו-סול.
James Blake - I Never Learnt to Share
James Blake - Limit To Your Love
15. The Kills - Blood Pressures
האלבום הרביעי של הקילז הוא האלבום הראשון של הצמד שיוצא לאחר ההכרה וההצלחה האסטרונומית של אליסון מוסהארט עם הדד וות'ר, מה שבאופן טבעי העלה את הפופולריות של ההרכב הראשון שלה. ב"בלוד פרז'רס" אליסון וג'יימי הינס הולכים עמוק יותר ויותר אל תוך האינדי-בלוז הרובוטי שלהם, אפל יותר, שחור יותר, מלא בליריקה קודרת ווידאו ארט ברוח הלהקה. לא טוב יותר מ"Midnight Boom" ההיסטרי והאהוב עליי מכל הדיסקוגרפיה, אך "Blood Pressures" העביר לי הרבה נסיעות בדרך אל הבסיס.
The Kills - Future Starts Slow
The Kills - Satellite
14. Fleet Foxes - Helpnessness Blues
הלופים של "הלפנסנס בלוז" לא עוזבים אותי גם היום; לפעמים האלבום הזה מלחיץ אותי במורכבותו ואני מעדיף פשוט לעזוב אותו ולהקשיב למשהו אחר, אם אני עדיין במוד לפליט פוקסז אז אני אקשיב לראשון. אך אין זה אומר ש"הלפנסנס בלוז" לא נגע בי; ההורמוניות הקוליות השמימיות של רובין פקנולד וחבריו עדיין מסוגלות לפתוח את שערי גן עדן; הליריקה של פקנולד עדיין גורמת לגלגלים בראש שלי להסתובב, "Lorelai" ו-"Grown Ocean" גורמים לי לקפץ משמחה ו-"Helpnessness Blues" הלוא הוא שיר הנושא הוא השיר המדויק ביותר שנכתב על רייטר'ז בלוק אי פעם. עם זאת אציין כי משהו באותם "לופים" של האלבום הזה גורמים לי לסלוד ממנו רבות, אבל כנראה שמשהו פשוט מקולקל בי. האלבום השני של פליט פוקסז מוכיח שלא מדובר בכמה חבר'ה מסיאטל שרוצים להיות בריאן ווילסון מחופש לאביר מהאגדות, מדובר באקט פולק/בארוק פופ משובח שעתיד להישאר איתנו עוד שנים רבות ולספק לנו את הקלאסיקס של העתיד.
Fleet Foxes - Helpnessness Blues
Fleet Foxes - The Shrine/An Argument
13. The Pains of Being Pure at Heart - Belong
הצבעים בכריכת אלבומם השני של "דה פיינז..", "Belong", תואמים בדיוק את צבע הרוק המלנכולי הקודר-בהיר שלהם, את המתיקות ואת הדיכאון השקט שבשירים שלהם, שנעים מרעש-שקט-רעש פיקסיזי קלאסי לאפילו סינת'-פופ אייטיזי עם גיטרות בתפקידי אורח. משום מה, במהלך השנה כולה פספסתי את האלבום הזה למרות המלצות חוזרות ונשנות של חברים בשלל צבעים, אבל דווקא בחודשיים האחרונים (ובדיוק בזמן להופעתם בארץ בחודש הבא) האלבום תפס אותי, ובחוזקה.
The Pains of Being Pure at Heart - Heart in your Heartbreak
The Pains of Being Pure at Heart - Even In Dreams
12. The Black Keys - El Camino
"אל קאמינו" הוא אמנם לא אלבום טוב כמו "Brothers" בעיניי, והוא גם לא כ'כ תפס אותי בהתחלה, אבל עכשיו אני מבין שאלבומם החדש של הבלאק קיז פוסט-סטארדום, הוא בדיוק כמו הז'אנר עתיק היומין שאת דגלו האלבום נושא; בבלוז רוק כמו בבלוז רוק, יש רק כמה חוקים: כמה אקורדים, שירה מייבבת וחודרנית, והרבה-הרבה גיטרות ומצילות לפנים. אם לפני "Brothers" בלאק קיז הייתה להקת גאראז' בלוז רוק למבינים שלא מעזה לגעת בסינת' ושאר טריקים של הפקה, "Brothers" הייתה אסופה של שירי פופ-רוק-סול מושלמים, שינוי כיוון חד יחסית לדן אורבך ופטריק קרני. "אל קאמינו" הוא השילוב המושלם בין הדרך החדשה שהצמד גילה ב"Brothers", לבלוז של ימיה הראשונים של הלהקה. אבל בלי יותר מדי בולשיט, חוזר לגולת הכותרת - בבלוז רוק כמו בבלוז רוק, גיטרה לפנים היא פשוט גיטרה לפנים.
The Black Keys - Lonely Boy
The Black Keys - Money Maker
11. Muppets: The Green Album
הו כן, ב"מקום" האחד-עשר נמצא טריביוט אלבום. זו בדיוק הסיבה שאין לקחת ברצינות יתר את הכאילו-רשימה הזו. אחד האלבומים שהכי עשו לי את השנה החולפת הוא לא אחר מאשר פרויקט ה"גרין אלבום" של ערפדי-הכסף דיסני, שלמרות כוונות מסחריות מרושעות גרמו ליצירתו של אחד מהאלבומים היותר טובים השנה, נו קידינג שיט. "דה גרין אלבום" למי שלא מכיר, הוא אלבום מחווה לשירי החבובות מכל התקופות. בין האמנים שתרמו קאברים לאלבום תמצאו את אנדרו בירד, מיי מורנינג ג'אקט עם קאבר מדהים ל-"Our World", אוקיי גו ועוד רבים וטובים עם קאברים מקסימים לשירים שלא - לא גדלתי עליהם, את חלקם אפילו הכרתי אך ורק מהאלבום עצמו, אבל התרגשתי מהשירים לא פחות מכל אחד שגדל באייטיז. זה באמת משנה מתי שומעים לראשונה את המילים של "Rainbow Connection", או "Halfway Down the Stairs" (עם קאבר מיוחד במינו של איימי לי)? לא נראה לי.
Amy Lee - Halfway Down the Stairs
Andrew Bird - Bein' Green
10.Cat's Eyes - Cat's Eyes
עוד צמד שהעביר לי הרבה זמן השנה ובעיקר בימים מלנכולים כדוגמת כיפור, ערבי חג או כל הפאקינג חורף, הם קאט'ס אייז; פאריס בדווין מההורורז יחד עם רייצ'ל זפירה הם "קאט'ס אייז", צמד אלטרנטיב דארק-פופ עם עיבודים סימפונים כבדים במיוחד. הלוואי והאלבום הזה היה מקבל קצת יותר תשומת לב ממה שהוא קיבל בפועל, מעבר לאולי 2-3 מילים בNME והצלחה יחסית בבריטניה לא שמעתם הרבה על קאט'ס אייז, וחבל. "Face In The Crowd" הוא להיט רוק אבוד מהאינדי של האייטיז, ואילו "The Best Person I Know" כאילו לוטש מהסשנים ל-"Screamadelica" של פריימל סקרים בשעות הקטנות של הלילה. אני מקווה שנזכה לעוד יצירות ומטעמים מהזוג החביב הזה.
Cat's Eyes - Over You
Cat's Eyes - Face In The Crowd
9. Cults - Cults
אני זוכר שכתבתי פעם פוסט ניו אקט על הרכב האינדי-פופ של בריאן אובליביון ומדלן פולין. קאלטס הלהיבו אותי מאוד כשרק התגלו לראשונה, ולא רק בגלל סיפור הסינדרלה שלהם. כבר המון זמן שלא היה אלבום כזה שמח ומבדר בין שורות האינדי; מהקסילופון והאפרוביט של "Go Outside" לשירה הילדותית של "Oh My God", אלבום הבכורה של קאלטס העמיד אותם בקלות בראש רשימות סיכומי השנה של כל מגזין שכיבד את עצמו, ואין ספק שיש עוד הרבה למה לצפות מהמוזיקאים הצעירים הללו.
Cults - Go Outside
Cults - You Know What I Mean
8. Yuck - Yuck
אחד האלבומים שעשו לי את הקיץ האחרון הוא ללא ספק אלבום הבכורה של "יאק". מה כבר לא נאמר על הרביעייה הלונדונית הזו? נשמעים אמריקאים להחריד, יכלו להיות חברים עם הפיקסיז וסוניק יות' אילו נולדו בעשור הנכון, ארטוורק ייחודי ומוטיבים שחוזרים על עצמם בכל הקליפים (הבחורה העירומה שחוזרת על עצמה בכל הקליפים של יאק היא-היא ה-essence של הלהקה בעיניי), "יאק" היא כלל וכלל לא להקת אלטרנטיב-רוק שעושה רטרו מגניב, היא להקה עם אטיטוד, ליריקה ומחשבה מוזיקלית רבה שעומדת בפני עצמה. נסו רק שלא ליפול מהכיסא באדג' של "Rubber" המדהים אשר סוגר את האלבום, או שלא להזיל דמעה בפעם הראשונה שתקשיבו ל-"Suicide Policeman".
Yuck - Rubber
Yuck - Get Away
7. Alex Turner - Submarine
קצר ככל שיהיה (לצערנו), אחד הריליסז היותר מוצלחים השנה שללא ספק ליוו אותי לאורך זמן הוא אלבום/אי.פי הסולו של אלכס טרנר, א.ק.א הסאונדטראק של סרט הנעורים המקסים "סאבמרין". סה"כ שישה שירים, אבל כל אחד מהם יותר מרגש מהשני. עטוף בגיטרות אקוסטיות וריברב חולמני, אלכס טרנר מוכיח שגם אם היה רוצה לפצוח בקריירת סינגר/סונגרייטר משלו, יכל לעשות זאת בהצלחה רבה. אבל הסוד האמיתי של האלבומון הזה, כצפוי מטרנר, היא בליריקה הפואטית שטרנר לא חוסך מאיתנו גם הפעם, וממשיך לייצר בלדות חונקות ומתוקות כמו אותו מפעל ממתקים מ"קריינג לייטנינג" של ארקטיק מאנקיז. את "Piledriver Waltz" אומנם יש גם באלבום הרביעי של הקופים, אבל משהו בגירסת האלבום הזה הופכת את השיר המושלם הזה לחלקת אלוהים, "Hiding Tonight" מראה את כישוריו הווקאלים של אלכס במיטבם, ואילו "Stuck on the Puzzle" הוא "Cornerstone" גירסה 2. ממליץ בחום לצפות גם בסרט, שבויים ע''י הבמאי המתחיל ריצ'רד איואדה, שגם ביים הרבה מן הקליפים של הקופים.
Alex Turner - Stuck on the Puzzle
Alex Turner - Glass in the Park
6. Kurt Vile - Smoke Ring For My Halo
אני חולה על אלבומים שגורמים לי לרצות לבדוק אותם רק מהשם המוצלח שלהם, כשאני לא יודע שום דבר על האמן. "Smoke Ring For My Halo" הוא לא רק שם טוב לאלבום, הוא גם במקרה שמו של אחד האלבומים היותר מוצלחים שיצאו מידי סינגר-סונגרייטר רוקיסט כזה או אחר בשנים האחרונות. לא ידעתי דבר על קורט ווייל לפני כן, והספיקו לי שתי האזנות לאלבום כדי לדעת עליו כמעט הכל, ולחוש בתחושת הזדהות עצומה עם שירים חושפניים ורגישים כמו "Baby's Arms", "Jesus Fever" וכמובן שיר הנושא המדהים "Smoke Ring For My Halo". פעם הרבה יותר רוקיסט, ב"Smoke Ring.." לקח קורט ווייל, הרכש החדש של מטדור רקורדס בשעתו, כיוון הרבה יותר פולקיסטי. אבל גם באלבום הנ'ל יש כמה טיונז בועטים וביניהם נמצא "Puppet to the Man" שפשוט שופך לי את המעיים החוצה כל פעם שאני שומע את השירה המוזרה של ווייל החצי מנומנם-חצי זועם, מלווה בריף הראשי. "Smoke Ring For My Halo" הוא ללא ספק מחמם החורף הרשמי שלי בשנה החולפת, והוא ממשיך לעשות כן גם היום.
Kurt Vile - Baby's Arms
Kurt Vile - Smoke Ring For My Halo
Amy Winehouse - Lioness: Hidden Treasures .5
מה כבר אפשר לומר על אוסף השירים ב"Lioness" שעוד לא נאמר? השנה זכינו לראות בפעם האחרונה, כנראה לתמיד, את איימי וויינהאוס מוציאה אלבום. למרות שמדובר בלפטאוברז של מה שיכל להיות אלבומה השלישי, פלוז גירסאות שונות של שירים מוכרים ושירים ישנים-חדשים שסאלאם ריימי מפיקה משכבר הימים הוציא מהבוידעם, "Lioness" עדיין עומד איתן כאחד האלבומים היותר מוצלחים שיצאו השנה. איימי הייתה קול יחיד ומיוחד בדורה ואף פייקרית אחריה לעולם לא תצליח לחקות את הקול ואת האטיטוד שלה. אלו הם שירים כמו "Halftime" שהעמידו אותה גבוה ככותבת שירים לא רעה בכלל, הדואט עם נאס ב-"Like Smoke" הוכיח שגם בפופ היא בשורה הראשונה ואילו קאבר הסול המדהים ל-"A Song For You" של ליאון ראסל הוכיח שזמרת עם יכולות וקאליות כל כך ייחודיות פרסונלית, כנראה שלא תחזור גם בעוד מאה שנה.
Amy Winehouse - A Song for You
4. Arctic Monkeys - Suck It and See
אז נכון, אמרתי הרבה דברים רעים על גישת הסקס סמים רוקנרול החדשה שארקטיק מאנקיז אימצו, אותם ארקטיק מאנקיז שהיו כ'כ נטולי פוזה בעבר. אבל דווקא מתוך "חוסר הפוזאיסטיות" שכ'כ אפיינה את האישיות שלהם, וגם את המוזיקה שלהם, צמחו רוק סטארז שעושים את ארה"ב בטור שלא נגמר קוסט טו קוסט עם מכוניות יקרות ובחורות מכל צד. ובכל זאת, "Suck It and See" הוא אלבום מדהים. טיפש הוא אחד אשר אהב את "Humbug" ונטש את הקופים מתוך איזהשהם חיי-שקר (או אמת, לא משנה) בקליפים הדבילים לסינגלים האחרונים מתוך האלבום, טיפש הוא אחד אשר חושב שטרנר וחבריו נפלו ולו במקצת בכתיבת השירים לאלבום, בעיבודים המוזיקלים יוצאי הדופן שלהם אשר מתפתחים בכל רגע נתון, ובקיצור - "Suck It and See", כשמו כן הוא, אלבום שצריך "לטעום ולראות" בעצמכם. טרנר עדיין מבסס את מעמדו כאחד ממשוררי הרוקנרול הגדולים ביותר שידעה הפלנטה הזו בשירים כמו "Piledriver Waltz" ו-"Love is a Laserquest", מאט הלדרס עדיין מבסס את מעמדו כאחד מהמתופפים היותר מיוחדים שידע הרוק בשנים האחרונות בשירים כמו "Library Pictures" או "All My Own Stunts", ובגדול - "סאק איט אנד סי" מוכיח שהקופים הם פשוט אחת מלהקות הרוקנרול הטובות ביותר שידעה בריטניה מזה שנים רבות.
Arctic Monkeys - Love is a Laserquest
Arctic Monkeys - The Hellcat Spangled Shalalala
3. Miles Kane - Colour of the Trap
הו כן, הצבתי את מיילס קיין לפני "סאק איט אנד סי", ומשתי סיבות. אחת היא, שאתם צריכים לתת יותר תשומת לב לרוקר הכי אנדרייטד כרגע בעולם, ואני באמת שלא מבין למה. שנית, "קולור אוף דה טראפ" הוא הריליס הראשון והכנה ביותר של מיילס קיין - אם נוציא מהמשוואה את הלאסט שאדו פאפטס לרגע. בניגוד ל"סאק איט אנד סי" שמציג להקה בשלב מאוד בוגר ומפותח בקריירה שלה, "קולור אוף דה טראפ" של מיילס קיין הוא אלבום בכורה של גיטריסט וסינגר-סונגרייטר גדול מהחיים, כותב המנונים עם פוטנציאל לפוצץ איצטדיונים ובכלל - לאד בריטי ששווה לשים לב אליו. בשירים כמו "Come Closer", "Rearrange" וכמובן"My Fantasy" המקסים (אשר מתארח בו גם נואל גאלאגר) קיין מוכיח שמדובר בבחור שעם מעט תשומת לב הפופ-רוק הבריטי כולו עשוי לעשות אחורה פנה ולהחזיר את הגלורי דייז של הממלכה המאוחדת, אותם גלורי דייז של הניינטיז-נואל-גאלאגר-מנגן-במגבר-חזק-יותר-ממטוס-סילון-בוומבלי.
Miles Kane - My Fantasy
Miles Kane - Quicksand
2. The Strokes - Angles
ובכן, כן, אני מודה - חלק גדול מההנאה שלי מהאלבום הרביעי של הסטרוקס הוא עצם העובדה שהעסק פשוט התפוצץ מרוב אופוריה מהסיבה הפשוטה שחיכיתי לאלבום הזה כמה שנים טובות. בתור אחד שהתחיל להקשיב לסטרוקס, כיום כנראה הלהקה הכי אהובה עליי, רק מ07' - מעולם לא חוויתי "הוצאת אלבום" של הפאב פייב. ובכל זאת, תנו לי לומר לכל הציניקנים והנון-בליברז, אוהבי תרבות האינסטנט, ריף-ראף-פריטנדרז ומכתירי "הדבר הגדול הבא" שאוהבים להשמיץ את כל מה שהיה גדול לפני דקה וחצי - "Angles" הוא אלבום נהדר, והוא אחד האלבומים היותר טובים שיצאו השנה. קאזאבלנקס ככותב ראשי או לא, הכימיה של אחת לדור בין כל חברי הלהקה היא סוד הקסם של אלבומם האחרון של הסטרוקס גם הפעם. אלו הם שירים כמו "Under Cover of Darkness" ו-"Taken For a Fool" שמצילים מחדש את האינדי-רוק ולוקחים אותו למחוזות חדשים. גם בגזרת ההארד רוק, סינת'-פופ או פשוט כל מישמאש הזוי אחר שאתם מסוגלים לחשוב עליו יש נציגים, עם "Machu Piccu" הגאוני, "Games" האייטיזי ו-"Metabolism" הכבד-משו. בסופו של דבר, "Angles" הוא לא האלבום הטוב ביותר של הסטרוקס ואם להיות כנה איתכם גם אינני חושב שהחמישיה הקסומה מניו יורק תוציא אי פעם אלבום טוב יותר מ"Is This It" או "First Impressions..", אבל להוציא עוד אלבומים טובים היא בהחלט תמשיך לעשות, כי זה ג'וליאן קאזאבלנקס-פאב מורטי-ניק ולנסי-ניקולאי פרייז'ר-אלברט המונד ג'וניור, האנשים שגרמו לכולכם להתאהב ברוק מחדש בתחילת שנות האלפיים, ואם יש משהו שפריטנשס פאקס למיניהם צריכים להכניס לעצמם לראש כבר, זה שמדובר פה בחמישה מוזיקאים שעושים מה שטוב להם - ולא מה שיושב כרגע נכון בפודקאסט הבא במדור וואלה! תרבות.
The Strokes - Under Cover of Darkness
The Strokes - Two Kinds of Happiness
1. Girls - Father, Son, Holy Ghost
האלבום הכי אהוב עליי השנה היה לצידי ברגעים הכי קשים. כשאני חוזר מהבסיס גמור מעייפות וכל מה שבא לי לעשות זה להקשיב למוזיקה ולעשן, כשיש שברון לב חדש וטרי להכיל ולהתמודד איתו, האלבום שתמיד עשה לי חשק להקשיב לו באותם רגעי משבר, ובאופן כללי פשוט לחזור אליו שוב, ושוב ושוב..האז טו בי האלבום האחרון של "Girls", הרכב האינדי רוק המופתי מסאן פרנסיסקו, בהנהגתו של כריסטופר אוונס השברירי והיקר. ב"Father, Son, Holy Ghost" מבססים גירלז את מעמדם כהרבה יותר מלהקת רטרו שבמקרה היה בידם את הוויד הנכון לעשן, כריסטופר אוונס לוקח צעד אחד קדימה בכתיבת בלדות עוצרות נשימה כגון "Alex" הרוקרי או "Vomit" האפיקי, שגם לוקח את הלהקה צעד אחד קדימה בהפקה ריסקית שלמרבה ההפתעה עובדת גם עובדת; קולו השברירי של אוונס שר כאילו הוא נחנק למלודיות הסול/בלוז של "Vomit" ו-"Love Like A River", בליווי זמרות סול עם עיבודים גרנדיוזים שנותנים קונטרה מעניינת לווקאליות הלוקה בחסר של אוונס. אבל יותר מהכל, זוהי הליריקה המרגשת של "Father, Son, Holy Ghost" שעושה את האלבום למה שהוא - ולא סתם בחרה הלהקה פשוט להציג את כל המילים לכל השירים מתוך האלבום - בפאקינג עטיפה, בפרונט, "וואט יו סי איז וואט יו גט", מילים - והרבה מהן, שחודרות עמוק מתמיד. גם מלודיות רוק מתוקות או בועטות לא נחסכו מאיתנו הפעם, והן בועטות לא פחות מאלבום הבכורה של גירלז. "Die" המטורף הוא הארד רוק ציני וכואב, "Honey Bunny" הוא המנון אינדי-רוק קופצני ומרקיד בדיוק כמו "Lust For Life" מאלבום הבכורה. לא נותר לי עוד הרבה להרחיב על האלבום כי את ביקורתי המלאה עליו תוכלו למצוא כאן, ואם אתם ממש רוצים לדעת את דעתי על כל הרשימה הזו בהרחבה תוכלו פשוט לחפש את האלבומים הללו בחיפוש בבלוג ולראות מה חשבתי על כל אחד מהם בשעתו.
כמה הערות סיום:
למה לא הכללתי את בון איבר והוקסינז? כי לא הקשבתי עדיין לשני של בון איבר, ולמרות שדיעתי השתפרה בנוגע למוזיקליות של הוקסינז, אני עדיין לא אוהב אותם במיוחד. אבל היי, כפי שאמרתי, קחו את הרשימת-שטות הזו בעירבון מוגבל, "דיס איז ג'אסט אן אופיניין" כפי שאוהב לומר אנת'וני פנטנו מהנידל דרופ. מוזיקה היא מוזיקה, הכל טוב והכל מיוחד, דבר אחד משמעותי יותר לך ודבר אחר משמעותי יותר לי. את הטראקים האהובים עליי בשנה החולפת אנסה לפרסם עוד בסוף השבוע הזה, אבל זה לא חקוק בסלע. מעבר לזה, מה עוד אני יכול להוסיף? מקווה שנהנתם לקרוא, ואני אשמח לשמוע על האלבומים המועדפים עליכם מן השנה החולפת.
שנה אזרחית מגניבה לכולם באיחור אופנתי (כרגיל),
נתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
