כלב שחור

הפעם הראשונה ששמעתי את האולר הייתה בפייסבוק. אורי השאיר לי לינק ל"Told You Once" על הוול. משום מה, בהקשבה ראשונה "Told You Once" לא נשמע לי קליט כמו שהוא באמת בפועל. זה לא היה סינג אלונג כמו שזה עכשיו בשבילי. "וואוו, הרוק באמת מצליח להתקדם כל הזמן" חשבתי לעצמי, אבל לא מצאתי את עצמי מקשיב ליותר. כשנהיה קשה יותר ויותר להתחמק מ"חמשת ה-dudes האלה ממינסוטה שכולם משווים לסטרוקס", הקשבה לאלבום הבכורה בעל השם האפיקי "America Give Up" הייתה בלתי נמנעת, וחברים..מכאן ועד להתמכרות הדרך היא מאוד קצרה. אז מי הם האולר?

ג'ורדן גייטסמית' (21, ווקאלז/גיטרה) סיפר לאחד ממגזיני המוזיקה כי היה נוהג להתחיל לנגן בלהקות חדשות "כמעט כל שבוע ומתוך שיעמום". "הייתה לנו להקת מטאל לזמן מה, קראו לנו "Gay Animals", גם "A-Cups", שום דבר לא באמת נשאר". במשהו שמזכיר את דרק מילר שהחל את דרכו בלהקת הארדקור מטאל ומצא את עצמו ממלא במות בפסטיבלים עם צמד הנויז-פופ שלו סליי בלז, גם ג'ורדן מצא את עצמו בסופו של דבר מנגן בלהקת אינדי-רוק עם חבריו הקרובים מקס פטרך (קלידים), פרנס קמפ (בס)  ואיאן ניגארד (גיטרה), שלפני כן ניגן עם להקה אחרת, אותה להקה שממנה האולר גזלו גם את המתופף ברנט מייס בסופו של דבר. אחרי שיצרו לעצמם שם מקומי במינסוטה הלא כ'כ רוקנרולית (או לפחות לא כמו ניו יורק או לוס אנג'לס, משם כולם חושבים שתבוא החוליה החדשה בשרשרת ההיסטוריה של הרוק, אבל המציאות היא כמו משחק כדורגל) כולל הרבה השוואות לסטרוקס ובצדק, בין אם אלה הווקאלז הצווחנים-אך לא מתאמצים של גייטסמית', לטיונז אינדי רוק "רובוטים אך קליטים ומקפיצים", תיפוף טיפוסי וגיטרות אינדי עשויות היטב, חמשת הרוקרים מצאו את עצמם חותמים עם לא אחרים מאשר Rough Trade הבריטים, שהספיק להם כמה טיזרים באינטרנט בשביל לטוס overseas ולהחתים את "התקווה הרוקנרולית הבאה". אלבום הבכורה של הלהקה יצא חודש שעבר. אולי עדיין קצת מוקדם לצאת בכאלה הצהרות בומבסטיות על האולר, להשוות אותם לסטרוקס כפי שNME עושים באקט פזיז של אוננות כבר משנה שעברה, כמו תמיד כשיוצאת להקה חדשה מארה"ב שהבריטים עשויים לאהוב. אז לא, האולר הם לא הסטרוקס (חוץ מזה כפי שאמר חברי הטוב אורי בעצמו, "די להשוות אנשים לסטרוקס כל הזמן, אלה הפאקינג סטרוקס") או כל אקט גדול כזה או אחר, ואם אני הייתי ג'ורדן או כל דוד אחר מהאולר אולי הייתי מוחמא מההשוואות אבל ללא ספק הייתי רוצה שהמוזיקה שלי תעמוד בפני עצמה. כך או כך, אני אגיד לכם מה כן אפשר להגיד על "America Give Up": זה אלבום רוקנרול אדיר, כייפי וממכר. "Beach Sluts" בעל הטייטל החצי היתולי-חצי מטריד הוא סרף רוק טיפוסי וחביב עם רמת הריברב והדיסטורשן הנחוצה, עוד נציגויות בגזרת הסרף-רטרו שסוחף את להקות האינדי באחרונה נמצא את "Back to the Grave", "Too Much Blood" ו-"Back of Your Neck" הסינגלי (עם קליפ חביב), אבל מה שמיוחד בטיונז הללו היא הצורה בה מופקת ונשמעת הגיטרה גם כאשר מדובר בסלואו-ביט ואוירה ריברבית, שגורמים להאולר להישמע כמו שילוב של סרפר בלוד החולמניים לווייט סטרייפס הבלתי מתפשרים בכמויות הווליום המתפוצצות לכם בפנים.

בגזרת האינדי-רוקנרול לפנים תמצאו בראש ובראשונה את "America" האפיקי, שיר הנושא של האלבום שגם מציג ליריקה לא רעה בכלל מגייטסמית', ("הם הצליחו בגדול בזמן הזה השנה, בדיוק בשביל לגזול את הכסף שלך; מקווה שאספיק לעשות את זה לפני רבע לחמש, להרוג את הבעל ולשכב עם האישה; רוצה להיות אמריקאי, אמריקאי בדיוק כמוך"), "This One's Different" הוא הדבר הכי קרוב לסטרוקס או בלוק פארטי שתמצאו באלבום הזה, מיוזיקלי ספיקינג. השיר הכי אהוב עליי אחרי "Back of Your Neck" הוא ללא ספק "Wailing (Making Out)" עם השירה והליריקה הממזרית של ג'ורדן, שבמילים פשוטות, פשוט נמאס לו להתמזמז שעה עם אותה בחורה. אחרון חביב לציון הוא "Told You Once" ההמנוני שללא ספק יהיה הסופר-סינג אלונג הבא (בניגוד למה שחשבתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו) בגלסטונברי הבא. איך זה שהבריטים הם אלה שתמיד מוצאים את הלהקות האמריקאיות הכי שוות להקשיב להן? ואני לא מדבר על NME עכשיו כי המגזין הזה מכריז על הדבר הגדול הבא כל שני וחמישי, אלא על הקהל הבריטי עצמו; משהו בצורך של הלאד הבריטי הממוצע ללהקה עם רוח רוקנרול אמיתית ובלתי מתפשרת, גורם גם לאמריקאים לשים לב לדבר האמיתי בסופו של דבר. הפעם הדבר האמיתי הם ללא ספק האולר. בתור מוזיקאי בן גילם, אני חייב להודות שאני אפילו קצת מקנא. עושה רושם שהגיע זמנם של שנתונים 90'-91' לפרוח, ואילו אורי ואני עדיין בצבא, מנגנים ומופיעים רק כשמתאפשר לנו, מביטים בקנאה על חבר'ה כמו האולר חותמים בפאקינג ראף טרייד כשאנחנו יכולים להישבע שאנחנו לא פחות טובים מהם, ומקשיבים בצמא לכל מוזיקה חדשה שיוצאת, כולל האולר. אבל אל תדאגו לנו, זה סתם השחרור הקרב ובא שכבר מפיח בנו חיים מחדש ורצון להתחיל את הפרק הבא בחיינו. בנתיים, אין לי שום בעיה לפרגן להאולר. למה שלא אפרגן? זו פשוט מוזיקה מצויינת, הניו אקט הכי טוב שתמצאו בזמן הקרוב, לפחות בגזרת הרוק. עושה רושם שהחבר'ה האלה יהיו הכוכבים הגדולים הבאים, בייחוד גייטסמית' בעל כריזמה ואיכויות סטארדום שמספיק להביט לו בעיניים בשביל להבין שהפוסטרים שלו הולכים להתנוסס בחדרים של בנות שעדיין לא התחילו ללמוד לבגרויות אפילו. לא נותר אלא לקוות שאלה באמת יממשו את הפוטנציאל (החצי-ממומש כבר לפחות ביחס לזמן שהם קיימים) הטמון בהם. ממליץ בחום להכניס למערכת שלכם את "America Give Up", ולהיכנע בעצמכם להאולר.

שבת שלום,

נתי.