כלב שחור

אני חוזר במונית שירות ביום גשום והחלון שבליבי מלא טיפות גם כן. קשה לראות לפעמים שהכל בסדר, כשהכל בסדר.

לפעמים הייתי רוצה שהצלחה תהיה משהו ברור יותר ולא מעורפל. אבל ההגדרה שלה היא תחום אפור.

האם הצלחה שווה לאושר? ואם כן, מדוע נמשך האושר לרגע ולא ניתן למדוד אותו בכלי מדויק?

מדוע חולף האושר כלא היה בדיוק ברגע בו שמנו עליו את הידיים והבנו כי באותו רגע נתון אנחנו מאושרים?

אני יושב כעת על כיסא. מדוע אושר לא יכול להיות כיסא? מדוע הצלחה איננה המקלדת עליה אני כותב מילים אלו?

האם הצלחה שווה בהכרח לעשרות אלפי אנשים אשר מריעים לזמר בשעת קונצרט? או שמא החיבוק של אישתו ברדתו מן הבמה?

יכול להיות שהצלחה, בהנחה והיא אושר, היא עשייה כלשהי ולא משנה כיצד תתקבל בפני אחר, אם בכלל.

אולי הצלחה ואושר הם דבר מה פרטני ולכל אחד הגדרה אישית משלו. אינני יודע כיצד אני מגדיר אותם.

אני מנסה לחשוב על הדברים שאני כן יודע. אני צמא לתשומת לב. אני רוצה שיאהבו אותי, אבל גם שיכבדו.

אינני מעוניין ברחמים, הייתי רוצה שיעריכו את פועלי על אמת, שיחשבו שמה שאני עושה הוא בעל משמעות וישפיע על העתיד שלנו.

ייתכן וזו הצלחה בשבילי, וגם אושר.

בעוד שנה מעכשיו אשב במקום מרוחק מן מהסביבה הטבעית שלי, אשב ואחשוב, קרוב לודאי שגם אכתוב.

ואח"כ, אח"כ מתחשק לי לחזור ולכבוש את העולם בסערה. הלוואי ואכבוש את העולם בסערה. אולי כך סוף סוף ארגע.