כלב שחור

סיפור קצר מאת פראנקי הון.

-

הנה זה בא. אני כ"כ מתרגש. אחרי שנים של שתיקה, אני הולך להוביל בקריאת ההגדה. כל המשפחה כבר כאן, כולנו ישובים סביב השולחן, ואתם כולכם הולכים להקשיב. קשה לי להסתיר את החיוך. אבא יקשיב. אמא תשמע. אני אקרא בהגדה. קשה לי, קשה לי להסתיר את החיוך. הנה, הנה זה בא:

"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."

"את נותנת לו לשבת כאן?", שאלתי את הבוסית.

"כן.." היא השיבה בחצי-אנחה, "הוא לא מזיק לאף אחד".

"אלו מראות קשים", אמרתי לה.

"אני יודעת, אבל יש לו עיניים טובות".

לראשונה בחיי, אני באמת מאושר. הם מקשיבים לי. הם כולם, יושבים ומקשיבים לי. לא, הם לא רק יושבים קשובים. הם גם מריעים לי, ועיניהם הנוצצות משתוקקות לשמוע את דבריי, כאילו מעולם לא קראנו בהגדה. ואני הוא זה שמובילם כעת, כמו משה במצרים. בלב מדבר, דרך ים סוף. זה אני. זה הזמן לזכור את התמונה הזו. מי יודע אם אזכה לקרוא כך בהגדה גם בשנה הבאה. זה הרגע, זהו הרגע שלי.

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:"

אני בהחלט לא אשכח את המראה הזה כל ימי חיי. הוא היה לבוש בז'קט ג'ינס מרופט ומלוכלך מטבק בריח קטורת חזקה, מכנס קצר וסנדלים. ציפורניו בידיו וברגליו צבועות לק, כל אחת בצבע אחר. זקנו העבה מגיע עד לחזיו, ושיערו המאפיר עומד, מושלך לכל עבר. כל כמה דקות החדיר לנחיריו מהאבקה האדומה-זהובה והמסתורית, שמילאה את המסעדה בריח מבלבל: נעים ומעורר בחילה לסירוגין.

פנקס קטנטן מונח על השולחן. היה לו כתב יפה. הוא היה לבד.

כמה טוב שכולכם כאן! אני מרים את ידי ומסמן לשלום לאחרון היושבים בשולחן. השולחן ארוך עד לאין שיעור, נמשך לנצח. כל כך הרבה אנשים! הם כולם, יושבים ומקשיבים לי. לא, הם לא רק יושבים קשובים, הם גם מריעים לי..

"אני לא חושב שאני יכול להתרכז ככה", אמרתי לה.

"הוא לא יעשה לך כלום, אהרון. תמשיך בעבודה שלך במקום לחלום, יש לנו עסק לנהל".

אבל לא היו הרבה לקוחות, ומשולחן אחד לשולחן אחר תמיד הצצתי לעבר השולחן שבפינה. מדי פעם מטאטא את הטבק שעל הרצפה. ככל שהזמן עבר שמתי לב לשטף המשפטים העתיק שחוזר על עצמו, זה היה נשמע לי כמו דברי תורה, אבל לא הבנתי שמדובר בהגדה עד שהוא אמר,

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול."

וכמו בכל משפחה, הדורות מתחלפים ועל כל גבר בימי חייו להיות משה לפחות פעם אחת בחייו. והפעם זה אני, אני משה רבינו. כמו סבי וסב סבי לפניו, עליי לקרוא בהגדה ולהוביל את משפחתי בליל סדר מופלא שכזה, כובד האחריות מורגש אך הכבוד ממלא את ליבי בגאווה שגם אני, גם אני משה. אני מרים שוב את ידי לעבר סוף השולחן! השולחן כ"כ ארוך. אני לא מצליח לראות את קצהו, אבל אני מרגיש, אני מרגיש שגם בסוף השולחן הזה שאורכו ככמות הכוכבים שבשמיים, גם שם ישנם זוג עיניים נוצצות שמשתוקקות לשמוע אותי אומר בקול גאה: "חכם, מה הוא אומר?"

"אהרון, אני יודעת שקשה לך, וחמלתך ראויה להערכה, אך עדיף שלא להביט."

"את לא רוצה לדעת?", שאלתי בהתעניינות רבה.

"לדעת מה?"

"מה הוא רואה".

אני לא רוצה לאכזב אותם. אני קורא במלוא גרון, אך לא חזק מדי ולא חלש מדי. פשוט במידה הנכונה על מנת שכל כולו של השולחן יוכל לשמוע אותי. מדי פעם עוצר ומגניב חיוך נבוך, מתקשה להאמין שאני נמצא במעמד רם שכזה – ושוב ממשיך:

"רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:".

"חתיכת פסיכופת, רק שלא ישכח להשאיר טיפ, אה כפרע?", אמר בקריצה אחד הקולגות שלי לעבודה.

אידיוט. הבוסית ואני מסתכלים אחד על השנייה בפנים לא מאמינות.

"תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

"מה הוא עושה?", שאלה מירי, אחת המלצריות.

"וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם."

"הוא קורא", אמרתי לה.

"הוא קורא את ההגדה של פסח".

הוא היה לבד, מלוכלך ומריח רע. אבל הבוסית צדקה.

היו לו, היו לו עיניים טובות.