כלב שחור

שנים שלא אכלתי פיתה עם שוקולד.

אתם יודעים למה? בגלל פצעונים. והיום אני יושב וחושב לעצמי, איך?

איך הגעתי למצב שאני מונע מעצמי משהו שעושה לי טוב, רק בגלל המראה שלי,

או בגלל הפחד שלי ממה שאנשים אחרים יחשבו עליי?

מתי זה קרה לעזאזל, או איזה תהליך עברתי בדיוק, שאני מונע מעצמי פיתהההה-עםםםם-שוקולדדדדד,

בגלל סיבה כל כך אידיוטית!

אני יודע שזה נשמע מפגר, אבל זה הרבה יותר עמוק מזה.

אולי אני לא באמת מתגעגע לפיתה עם שוקולד,

אולי אני פשוט מתגעגע לילדות שלי.

משהו בתמימות הזאת היה מאוד מנחם.

לפעמים העולם הזה אכזר מדי בשבילי.