כלב שחור

לאחר מרתון של כמעט כל העונות, עכשיו אני יכול לומר זאת בבטחה:

 "סאות'פארק" היא מגנת התרבות, העולם והחיים השפויים - הגדולה והחשובה ביותר שהביאה לנו הטלוויזיה.

עם כל האטרף שמצוייר לנו בסידרה, ועם כל מה שקורה בעיירה הקטנה והמופרעת הזו, חייזרים והומואים וטרנסג'נדרים וטלוויזיות שמשמידות בני אדם ובוריטואים מדברים ומה לא, עם כל הביקורת המופנת כלפי "סאות'פארק", עושה רושם ש"סאות'פארק" היא עדיין הדבר השפוי האחרון בעולם המערבי. היוצרים טריי פארקר ומאט סטון, הביאו לנו למעשה מראה בוטה לחיים שלנו, לחברה המערבית ולעידן הגלובליזציה כולו; כל מה שטאבו, כל מה ש"אסור לדבר עליו" - בעבוע-בוע ידובר עליו ויקבל את מלוא תשומת הלב בסאות'פארק. "סאות'פארק" היא סאטירה במלוא העוצמה, עם כל חוסר האתיקה שבדבר; "סאות'פארק" הוא לא הילד הזה שמסתכל על הבועה מבחוץ ושומר את מחשבותיו על הבועה לעצמו, "סאות'פארק" הוא הילד שנמצא בתוך הבועה עצמה, ולא פוחד לומר לכולם, מבפנים, מה הוא חושב עליהם. הוא גם לא חושש לפוצץ את הבועה הזו; "סאות'פארק" היא הסידרה היחידה שמוכנה לקחת כל נושא שעד עתה היינו מטאטאים מתחת לשטיח, ולהעלות אותו לסדר היום. אין נושא אחד שלא דנו עליו כבר בסאות'פארק והעבירו עליו ביקורת בצורה המושלמת ביותר. בין גזענות, אנטישמיות, קונספירציות למיניהן, מחלות, הולכת שולל ורמיסת חיינו ע''י תאגידים תעבי בצע, דרך דברים מינוריים (אך חשובים לא פחות) כמו ניסיון אידיוטי של ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג לשכתב את היסטוריית האומנות (וזה אחד הפרקים הכי אהובים עליי ד'א. "אם הביטלס היו מנסים לעדכן כל שנה מחדש את האלבום הלבן, מה לעזאזל היינו מקבלים היום?!", אמר סטן מארש. ועל השורה הזאת נאמר - פרייסלס) - ועד לדברים הקטנים ביותר כמו בעיות טחורין. מיותר לציין שהיא גם מתובלת לעיתים בהומור-נונסנס נטול כל ביקורת, שמזכיר לנו שאפשר לצחוק גם מהדברים הדבילים ביותר, אבל אל תתבלבלו - כוחה של הסידרה היא הביקורת שהיא מעבירה. היכולת של סטן, קייל, קרטמן, קני ובאטרס לראות את העולם משתגע ועדיין להישאר שפויים היא סוד הכוח של הסידרה, שכן כולנו מרגישים במקום מסוים, שבמאה ה-21, במקום להשתפר, העולם הזה הולך לאט לאט למחוזות בלתי-שפויים בעליל. ולכן, גם אם תרצו וגם אם לא - כולנו מזדהים, ונמשיך להזדהות עם דמויות הסידרה - 4 ילדים שגדלים ומתבגרים בעולם כל כך מוזר ולא מתוקן.

הרבה ביקורת קיבלו טריי פארקר ומאט סטון עם השנים, אך כבר למעלה מעשור שהסידרה רצה, ולא לחינם (הרי העולם ממשיך להידרדר לא?) למרות כל הביקורת, עושה רושם שהפטיש הכבד של מאט וטריי, שחובט בכווווולם - כבר קיבל לגיטימציה ע''י כל המתחסדים ואנשי האקדמיה למיניהם (הענקת פרס האמי למשל). ועם זאת, שוב הוכיחו מאט וטריי שהם לא מסתנוורים מהגודי-גוד-בולשיט הזה וגם בהם הם המשיכו לחבוט בעוצמה (כל מי שראה את הפרק עם "החרא הכי גדול אי פעם" יכול להבין על מה אני מדבר). למעשה, הם כל כך מעל כולנו, שגם אני - שמעריף עליהם מחמאות בעודי כותב מילים אלה, גם עליי הם בשמחה היו יורדים, על עודף-פלצנות או לקיחת דברים ברצינות-יתר, או משהו כזה. וזה למעשה כל היופי. כבר התווכחתי על הסידרה כמה פעמים עם המחנכת שלי, והיא מאלה שסבורים ש"סאות'פארק" חצתה את כל הקווים האדומים. מה שהיא לא מבינה כנראה, שזו בדיוק הנקודה; כשהעולם משתבש, מישהו צריך לצעוק "המלך עירום!", מישהו צריך לחצות את כל הקווים האדומים. במאה ה21, זו "סאות'פארק". הרי אם לא נזדעזע, איך נוכל להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר? כל הביקורת כלפי "סאות'פארק" נובעת מהתחסדות צבועה ומיותרת, מפחד (הרי אין ספור נושאים שהוגדרו כטאבו הועלו לסדר היום בעקבות הסידרה), וכמובן גם מקנאה. הרי כשמישהו מקבל ביצים, צועד צעד קדימה ומדבר על דברים לכאורה "אסורים" ליד כולם, טבעי שאנשים יקנאו. באומץ, בכושר ההתבטאות, וכדומה.

בעוד 19 יום בדיוק, סאות'פארק תשוב למסכים עם המשך העונה ה12 במספרה. מי שלא יצפה, מעבר לכך שהוא נטול חוש הומור (גם דבילי וגם חכם), הוא פשוט מנותק מהמציאות. ניתן לצפות בסידרה אונליין באופן חוקי כאן.

RESPECT SOUTH PARK'S AUTHORITY!

עכשיו סקרו יו רידרז, איים גואינג הוום.

נתי.