כלב שחור

בדר''כ, אני לא אוהב סיטקומים. הם פשוט לא מצחיקים אותי. "סיינפלד" זה נחמד, אבל את "חברים" למשל אני לא סובל. אנשים נוהגים לומר שכיף לראות "חברים" כי זה כמו ללבוש בגדי קאז'ואל ביום רגיל למדי. אנשים מצליחים להזדהות איתם, למרות שחבורה של חברים שגרים ביחד כ'כ הרבה זמן זה האמא של האקסטרודינארי. אבל בהקשר היותר קר של סיטקומים - הקראפ הזה פשוט לא מצחיק. ומעבר לזה, לא, זה לא מרגש אותי כלל. כשאנשים שואלים אותי מה מצחיק אותי, אני עונה בדר''כ דבר כזה: "חברים שלי, בעיקר אורי - וסאות'פארק". בחיי, כמעט ואין שום דבר בעולם הזה שמצחיק אותי כמו החברים שלי, ואחרי זה יש את סאות'פארק - ופה ושם יש דברים משעשעים שאני מוצא בהמשך הדרך, אבל הם לא מספיק גדולים בשביל להשפיע לי על החיים או פשוט, להיחרט לי בזיכרון. אני זוכר שז'אנה אמרה לי פעם, וכשאני אומר פעם אז אני מתכוון לכמה שנים טובות, "היי - יש סידרה חדשה שאתה חייב לראות, היא כזה כמו "פרנדס" רק מצחיק וגם יפה כזה, אני לא יודעת להסביר". זה באמת היה חרא של הסבר כי זה לא היה משכנע בכלל. אז דילגתי באלגנטיות. פאסט פורוורד לשנה 2011 ואני חושב שאורי הוא הראשון לציין בפניי שוב ש"איך פגשתי את אמא" היא סידרה מצוינת ושאני צריך לראות אותה, אבל עם כמויות החורי השכלה שלי שאני צריך להשלים, כמו "מובי דיק" או הדיסקוגרפיה של בוב דילן או פאקינג "טיטאניק", החלטתי לשחק אותה צ'אק נוריס: חיכיתי. ואז, התגייסתי, ואלוהי היס החליט בשבת סגרירה אחת שאני צריך לצפות בפרק כלשהו מהעונה הלא-יודע, וזה לוא דווקא תפס אותי - אבל החלטתי לנסות. אז הנה, בזה הרגע סיימתי לצפות בעונה הראשונה (ותיזהרו לכם אם תספיילרו לי), ואני אנסה להסביר עכשיו למה אני ממש, ממש אוהב את "איך פגשתי את אמא". קודם כל, הדבר הראשון והפשוט ביותר שאפשר לציין - זה מצחיק. I mean, come on (האהא רפרנס) - זה פשוט, פאקינג, מצחיק. אין פה בדיחות סטייל "האהא ג'ואי הוא אידיוט והוא עושה דברים מטופשים", ואין פה פאנצ'ים שהם התחתית של התחתית של הסבנטיז סיטקומז. הפרקים כתובים ברמה גבוהה ורמת המשחק היא סבירה עד משכנעת מאוד, לידי כך שהעולם של טד מוסבי נראה כ'כ אמיתי ומוחשי, שאני כאילו והופך בעצמי לחבר שלו. כל החבורה הזו, טד, מרשל ולילי, בארני ורובין - הם לא קריקטורות ששוכבות אחת עם השניה כמו ב"חברים", והחיים האישיים של כל אחד לא סובבים סביב הכלום והשום דבר כמו ב"סיינפלד", לכל אחת מהן יש עומק ותשוקות ותחושות ומטרות בחיים האישיים שלהם, מה שנותן לסיטקום הזה נופך של מינימום יצירה קולנועית תחת ז'אנר דרמה קומית, מקסימום רומן עלילתי מקסים ומרגש של 350 עמוד. ואת כל זה אני אומר רק אחרי העונה הראשונה, כן? בכל אופן, אנליסיז קונטיניוד..טד מוסבי - גבר חולמני בעיר הגדולה. הוא ארכיטקט, ויש לו נפש של אמן, והוא מפרש כל דבר ודבר בחיים שלו, מחפש משמעויות כפולות וסימנים בצידי הדרך,מצד אחד מתכנן כל דבר מראש ומצד שני ספונטני והחלטי, עושה טעויות אבל גם עושה דברים לאט ובטוח. בקיצור, פחות או יותר התגלמות הדמות ההיא מהשיר שפרדי מרקיורי כתב פעם בקווין, "Good Old Fashioned Lover Boy". לא יכלה להיכתב דמות יותר מושלמת להיות הנרטיב בסידרה שעוסקת, בסופו של דבר - בהסתגלות לחיים, או פשוט, החיים עצמם. אנשים נוהגים לקרוא ל"סיינפלד" הביטלס של הסיטקומים, וזה אולי נכון - אבל בניגוד לביטלס, שבעיניי באמת משקפים כמעט כל דבר שאדם מסוגל לאהוב (או לשנוא) בחיים, "סיינפלד" היא לא סידרה על החיים עצמם. היא סידרה על אירועים אקראיים שבסופו של דבר אינם מובילים לדבר. ב"איך פגשתי את אמא", יש פה סיפור חיים קלאסי של גיבור מוקף בגיבורים אחרים עם סיפור חיים משלהם שאיננו מלהיב פחות משל גיבור הסידרה המקורי - וכל הסיפורים הללו, והאינטרקציות ומערכות היחסים ביניהם - רק מתניעות ומקדמות את העלילה. לזה קוראים, במילה אחת - "חיים". אהבה היא אמנם הקוריוז, כי טד מוסבי מחפש את אשת חלומותיו - אבל כמו באותה קלישאה ארוכת יומין, "כשלא תחפש, תמצא" - גם הוא לומד שאהבה מגיעה בסופו של דבר אחרי שאתה שלם עם עצמך כמי שאתה, ושאתה לומד מהם הדרישות שלך מהעולם ומעצמך. אולי במילים אחרות - כשאתה אוהב את עצמך. ואיך אפשר ללמוד לאהוב את עצמך אם לא, פשוט, לחיות את החיים כפי שאתה רוצה לחיות אותם? (אגב, משהו שאני חייב לציין - זה פחות או יותר המוסר השכל ב"500 ימים עם סאמר", והגיבור שם הוא גם כן ארכיטקט). וזה מה שטד מוסבי עושה, לאט ובטוח.

כפי שציינתי בהתחלה, התוכנית הזו היא מאוד ברוח שנות האלפיים לטעמי וכאחד שמן הסתם רק מתחיל לחיות את "חיי הבגרות" שלו בשנות האלפיים, או "האלה שאחרי האלפיים" אם תרצו, הגיוני שאתחבר. קשה שלא. החיים של טד מוסבי וחבורתו היא התגלמות החיים המערביים המודרנים בימינו אנו, לטוב ולרע. יש להם חלומות ורצונות אבל הם נתקלים באינספור קשיים מציאותיים על מנת להשיג אותם, או שהם פשוט נתקלים פתאום בברירה אחרת שלפתע ניראת לא פחות אטרקטיבית - כמו הקונפליקט של לילי בין הרצון להיות אמנית בוהמיינית מעבר לים, לזוגיות עם הסול-מייט שלה מרשל. מרשל רצה "להציל את העולם" מגלובל וורמינג ולשמור על איכות הסביבה, אבל המציאות נתנה לו אגרוף בפנים ובשביל לא להיות רעב ללחם ולשלם על חתונתם מצא את עצמו עובד בחברה המזופתת של בארני. ויש כמובן את חיי הרווקות. בארני, למרות שהוא קומיק רליף (קורע מצחוק אגב), משקף בעיניי את כל מה שרע למעשה במציאות הכ'כ לא-רומנטית שאנו חיים בה. אולי העולם מצליח להמשיך ולהתקיים ככה, בפתיחות המינית של היום ומליוני הליידי גאגות והילדות בנות 11 על עקבים ומניאקים שמזיינים וזורקים - אבל יש משהו בתקופה חסרת התמימות של חיינו, שגורם לכל זה להראות הרבה, הרבה פחות זוהר. וטד מוסבי הוא הדוגמה המושלמת לכך. הגוד גאי שנופל בין הכיסאות. חיי הרווקות בת''א, או ניו יורק, או כל עיר מודרנית גדולה אחרת ניראים מגניבים וזוהרים, כל אחד ניראה מספיק אטרקטיבי בלי רגע אחד של מחשבה או משמעת עצמית, ויש סקס מזדמן ופתיחות רבה - ובסופו של דבר, טד מוסבי עדיין יחפש אהבה. כי כמו שמרשל ולילי הם אי של יציבות כמעט לאורך כל העונה הראשונה ואני מניח שגם בהמשך הסידרה כולה - אין כמו הרומנטיקה, האהבה, הרגש והחיבור האמיתי שבין אדם לאדם, בין בני זוג או בין חברים או בין משפחה. איפשהו בכל המישמאש הזה של הביג סיטיז בעידן הגלובליזציה והפוסט-מודרן-ליידי-גאגאיש-שיט, הדברים הללו הולכים לאיבוד. וזה מה שהופך את הסידרה הזו לסיפור אנושי כ'כ מרגש, כן ואמיתי; האבסורד הוא שאני חושב שכולנו מרגישים קצת כמו טד מוסבי - ובכל זאת אנחנו חיים את החיים הללו (במידה והמציאות מאפשרת זאת), בוחרים להתלכלך בבוץ הנהנתנות והניסוי ותהייה - אבל כמו שהוסבר באחד הפרקים, לפעמים צריך לעשות את הטעות למרות שאתה יודע שזו טעות, כדי שתוכל להגיד "אוקיי זו הייתה טעות ועכשיו אני יודע מה הדבר הנכון בשבילי". וזה המסלול שרובנו נבחר בחיים במאה ה21 - ניסוי ותהיה, רק על מנת שנוכל להבין בסופו של דבר שאין כמו "להשתקע" ולבנות לך את הסביבה האוהבת והבטוחה שלך - תוך כדי, כמובן, שמירה על העקרונות והרצונות האישיים שלך - עם, כמובן, התפשרויות בהתאם לסדר העדיפויות שלך!! הולכים לאיבוד? בדיוק - זו הנקודה שלי; קשה לא ללכת לאיבוד, אבל ככה זה לחיות. לגשש באפלה ולמצוא לאט לאט את הדרך שלך. זה מה שטד מוסבי בעולם שלו עושה, זה מה שכל הדמויות ב"איך פגשתי את אמא" עושות, וכל רגע שהן עוברות היא עוד כברת דרך, וסיפור פוטנציאלי לילדים של טד. מוסר השכל. תובנה.

הרפרנסים לתרבות הפופ של ימינו, הסאונדטראק, "Good Feeling" של הויולנט פמז, ה"פאפא-ראפא" של הפתיח! לאב איט. הכל כ'כ גורם לי להרגיש בבית, הן במלכת התסריט והן במלכת הצילום והבימוי. בהתאם לכל מה שאמרתי עד כה על המראה המקסימה והפואטית של "איך פגשתי את אמא" לחיים בעיר הגדולה של ימינו, אלו הם הפאנצ'ים הקטנים, הבדיחות הפרטיות של החבר'ה וההעדפות האישיות שלהם במוזיקה, טלויזיה, קולנוע ושלל שיגעוגים וצורות בילוי - שהופכות את ההזדהות האישית שלי לבלתי נמנעת, ואני מניח שזה גם כך אצל כל צופה הדוק אחר. "לעזאזל, אנחנו כ'כ דומים, החברים שלי והם!", אני חושב לעצמי. הסלנג, ההבנה הטלפתית כמעט, בניית עולם ציורי משלך שרק אתה והחברים שלך מסוגלים להבין. כשסידרת טלויזיה מצליחה לתפוס דבר כזה בצורה כ'כ משכנעת, זה סימן שהיא באמת טובה, כי אני בקלות יכולתי לראות את עצמי זורק מסיבה ענקית או סופר-מגה-מיטינג בפאב המקומי, החבר'ה שלי עם החבר'ה של טד - ג'אסט הנגינג אאוט, צוחקים, מדברים. מי יודע, אולי היו נרקמות מערכות יחסים שהיו מקדמות אפילו את החיים הבנתיים-לא-מספיק-רומנטיים שלי. חבל שהם אינם קיימים, מרשל ולילי, רובין, בארני וטד - אבל גאד דמאט, זה משכנע, ואני יכול להישבע שהחיים שלי ניראים בדיוק כך, רק עם השפה והצחוקים והשיגעוגים שלי. ואז אני מבין, למה "איך פגשתי את אמא" מצליחה להצחיק אותי בכלל כפאקינג סיטקום - היא מזכירה לי את החברים שלי! ואז פשוט גל של אהבה מציף את כל הגוף שלי ובא לי להתפוצץ מהתרגשות, או פשוט לצפות בעוד פרק.

"Purple Giraffe", השני סה''כ בעונה הראשונה, הוא ביי פאר הפרק הכי אהוב עלי. פאקינג קלאסיק. עם הילד שרוצה את הג'ירפה הסגולה ולמרות שאיננו מצליח לזכות בה בדרך הקונבנציונאלית, כנגד כל הסיכויים נכנס אל תוך מכונת המזל עצמה בשביל להשיג אותה, רק כדי להתגלות כמטאפורה מושלמת למה שטד בוחר לעשות בצעדיו הראשונים עם רובין - זה היה פשוט מרגש. על כמה סיטקומים אתם כבר יכולים לומר שהתרגשתם כאילו הרגע יצאתם מאולם הקולנוע אחרי סרט ממש, ממש טוב? זה מה שמייחד את "איך פגשתי את אמא". זו הבחירה האישית שלי בין כל הקראפ (אוהוו כמה קראפ) שמוכרים לכם היום בטלויזיה. הו אלוהים, תודה לך שהמצאת את האינטרנט ואת האפשרות שלי למיין את צריכת הבידור, תרבות ואמנות שלי. "איך פגשתי את אמא" היא סידרה על החיים, בשביל לברוח מהחיים - ע''י הזדהות עם החיים שבסופו של דבר מזכירים, אממ - את החיים שלי. מסובך הא? בדיוק כמו בחיים.

"פגשתם כבר את טד"?

לילה טוב,

נתי.

היי. כאן נתנאל הרש, בן 20 מרחובות. מוזיקאי במקצועי, משרת כרגע בצה''ל. אינדוידואל. בן אנוש. אזרח ישראלי. תרשו לי להניח בצד את פראנקי לרגע. זה יהיה פוסט שונה מן הרגיל. וואוו. אני עדיין אינני מעכל כמה זניחה עשויה להיות שנה שלמה, או שנתיים שלמות, או עשורים, או שנות אור, או עידנים, כמה כל אלה מתגמדים לעומת רגע אחד של הארה. הרגע הזה שבו נדלקת לך נורה מעל הראש, בין אם היא נורת באגס-באני מסרט מצוייר או נורית אזהרה אדומה ומדממת. כמה כל החיים שלך עשויים להתגמד לעומת רגע אחד קטן ועמוק של תובנה. של התחדשות. של להמציא את עצמך מחדש. אני מרגיש מוזר. אני בסערת רגשות, וכ'כ הרבה דברים נופלים עליי בטיימינג הזוי ובכל זאת, די מדוייק. זה היה סופ''ש מכונן בחיי, ואני אפילו לא יודע באיזה אופן הוא השפיע עליי או מה מידת האימפקט; אני רק יודע שזה דבר חיובי, ושמכאן אפשר רק לנסוק למעלה. אבל האמת היא, שזה התחיל עוד לפני הסופ''ש הזה.

לפני כמה שבועות סגרתי שבת בבסיס. מכל הדברים בעולם, קצת לפני מוצאי שבת, סביבות שעה 6 בערב, דווקא אז לקחתי את השלט וזפזפתי בין הערוצים וראיתי את "דרום אמריקה באופנוע", הסרט שמגולל את סיפור מסעו של צ'ה גווארה וחברו אלברטו גראנאדו שניה לפני שהוא הופך למהפכן, וככל הנראה אותו מסע שהצית בו את אותו ניצוץ שעשוי לשנות סדרי עולם. יכולתי לעשות אלף ואחד דברים באותו רגע - אבל לא, סגרתי שבת דווקא באותו סופ''ש שבו יס עושים פאקינג ספיישל סרטי דרום אמריקה (ואין לי יס בבית) ולא הייתה לי עבודה באותו רגע ויכולתי לסתם ללכת לישון או פשוט לנוח - אבל ראיתי סרט. זה סרט טוב, בלי מילים מפוצצות עכשיו. זה סרט שמספר טוב סיפור שהוא אמיתי. לאחר מכן קניתי את הספר עליו מבוסס הסרט, הלוא הוא יומן המסע של צ'ה מאותה שנה מכוננת בחייו, מארגנטינה ועד ונצואלה ובחזרה; עכשיו תנו לי לפוצץ למקטלגים את הבועה: לא, אינני קומוניסט, ולא, גולת הכותרת של הפוסט הזה לא יהיה "פועלי כל העולם התאחדו" או, אנערף, "Unida Latino Americana" או וואטאבר, בסדר? ביי ביי צינים והורסי מסיבות; הסרט גרם לי להסתקרן ולדעת מיהו צ'ה האיש, שהצטייר לפחות בסרט כנפש רחומה שרואה את עוולות העולם (או באופן יותר ספציפי האינדיאנים והשכבות החלשות שנעקרים מאדמותיהם ע''י אנשי הון ושלטון) לראשונה פנים מול פנים ומשהו נשרף לו מבפנים, משהו בוער בו והוא איננו יודע מה זה, או מה לעשות עם זה (טוב, לפחות עד לסוף הסרט). ארנסטו "צ'ה" גווארה היה ארגנטינאי ממעמד הביניים that didn't give a shit about anything עד שהמציאות נזרקה לו בפנים כמו עוגת יומולדת בסיטקום גרוע; עכשיו, מאחר ועדיין לא קראתי את הביוגרפיה שלו ואני עדיין לא יודע עליו הרבה, נניח אותו בצד בנתיים, ורק נציין שכמו שזה נראה לי עכשיו, האיש המעניין הזה היה אדם עם כוונות טובות שבסופו של דבר תיעל את האנרגיה שלו למקומות איומים, אלימים וסותרים לחלוטין את כל הגישה ההומנית ההתחלתית שלו - אם כי אני שומר לעצמי את הזכות לשנות מסקנות אלו לאחר שאקרא עליו יותר ואדע עליו יותר. עכשיו, נעזוב את צ'ה בצד, ונגיד רק שזה היה הטרום-שינוי שחל בי. התבוננות באדם ממעמד הביניים שרואה עוולות חברתיות וחש כי המים מתחילים לרתוח אצלו עמוק בפנים. אדם שבאיזה שהוא אופן, יכולתי להזדהות איתו, בין אם זה כי גם אני ממעמד הביניים פחות או יותר, או כי אני מרגיש שגם אני אדם די קשוב לסביבה, או סתם כי הוא הרפתקן, רומנטיקן ואיש רנסנס - כל מיני תגיות שבעוונותיי אני מתיימר להיות מזוהה עמם.

פאסט פורוורד לשבוע שעבר. אני לא זוכר מה עשיתי בתחילתו, אבל זה לא היה משהו מעניין. ביום שישי הייתה הופעת רחוב של חברים טובים שלי. "אגב אחי זה קרוב לחבר'ה עם האוהלים ברוטשילד, אתה לא מבין מה הולך שם, ממש וודסטוק 2". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על מחאת הדיור. תנו לי להסביר לכם משהו: כן, אני קורא עיתון, רואה חדשות (ובעיקר לונדון וקירשנבאום), תופס מעצמי אעלק אינטלקטואל ומנסה להגות דעות פחות או יותר רק על מנת להישאר שפוי ולא להרגיש כמו איזה צנון שסתם צומח ממש במקרה על אדמת ישראל; אבל אני אף פעם לא עושה עם זה שום דבר. הרבה פעמים אמרתי לעצמי, במגוון רחב של עוולות חברתיות או אבסורדים משמעותיים בחברה הישראלית (או הבינלאומית אפילו),"היי..זה ממש דפוק, וואט דה פאק? אני לא מאמין שזה באמת קורה.." - והולך לישון. זורק לפח את העיתון, מכבה את הטלויזיה, שם את האלבום החדש של הלהקה הקולית ההיא או תופס גיטרה בעצמי ו..מתרכז בעצמי. וואוו, חתיכת איש רנסנס הא?

אז הלכתי לראות את חברים שלי מנגנים ברחוב. הם היו מצויינים, הם עוד יהיו שם גדול ברוקנרול הישראלי יום אחד. הייתי איתם לאורך כל ההופעה, שהייתה ברוטשילד פינת אלנבי. היו להם את כל הכלים, ובעל עסק באיזור נתן להם ברוב אדיבותו את החשמל מהמסעדה שלו. איזה 3 שעות בערך של רוקנרול מפוצץ לפנים, ואז מגיע איש מוזר ומגניב בתחתונים (לימים איש מרכזי במאבק לדיור בר השגה, רק שבאמת שאינני זוכר את שמו) שצועק לעברם של החבר'ה, "היי! מה המצב חברים? שמענו אתכם ופשוט אמרנו לעצמנו שאתם חייבים לבוא ולנגן שם, איתנו! אז באנו עם רכב ואנחנו נעזור לכם לקחת את כל הכלים, ננסה לסדר חשמל מאיפשהו ובואו תנגנו שם זה למטרה טובה". החבר'ה התרגשו, אחד החברים שלי אמר לי שהוא באמת רצה להרגיש מעורב באופן כלשהו כי זה באמת מאבק חשוב. בשלב הזה, אם להודות באמת, אני עדיין לא כ'כ יודע במה מדובר. אבל משהו בתוכי אומר לי שיש פה איזה רצף אירועים מיסטי שהולך לסחוף אותי ללידה מחודשת. הם העמיסו את כל הציוד לרכב ונסעו, אני הלכתי ברגל לרוטשילד בצד כיכר הבימה כי אני לא מהלהקה (אם כי האיש בתחתונים היה בטוח שאני כן, כי הוא כל הזמן שאל אותי אם הבאנו את כל הציוד ואנחנו מוכנים..). אז הלכתי, מסוקרן למוות ומנסה לעכל את כל העניין. ואז הגעתי למאהל. עכשיו, תבינו דבר אחד, לפני שבוע היה שם באיזור הבימה אולי מאהל אחד וחצי פלוס 3-4 אוהלים קטנים, עם גנרטור מסכן שכל תכליתו היא..ובכן, מיקרופון לפעילות קריוקי שיוצא מתוך לפטופ קטן. אבל כשהגעתי לשם, זה היה הדבר הכי יפה בעולם. וזה לא היה משנה בכלל כמה דפוק או בלתי מאורגן בעליל זה היה נראה, כי סוד הקסם היו האנשים. מלא אנשים, במיליוני צבעים. באמת סוג של וודסטוק, לפחות דיאז, ונכון, היה רוב של צעירים באותה עת, אבל זו הייתה רק ההתחלה והיסוד עדיין לא הונח בשלמותו. הקריוקי הופסק לרגע ומישהו התחיל לנגן שיר מקורי שלו באנגלית, ובמקרה הוא גם היה זמר מצויין. אני מסתובב ואני רואה את כל השלטים וכל המודעות והפליירים - ושוב פעם, האנשים, גאד דמאט כמה אנשים! הדבר הראשון שעלה לי לראש זה צ'ה גווארה והפלאשים האלה של האינדיאנים המסכנים מהסרט. בשלב הזה אני עדיין לא מבין בכלל על מה המאבק (אלוהים כמה שזה מביך להודות בזה), אבל באותו רגע זה לא כ'כ שינה לי. הרגשתי פתאום בבית. ראיתי סביבי מלא, מלא אנשים, שלמרות שזה לא היה ודאי - הרגשתי שאיכפת להם ממשהו. ואז, באנג! פתאום הבנתי משהו. אני רוצה שיהיה איכפת לי ממשהו. לא איכפת לי מכלום, חוץ מעצמי. אני אנוכי. זה דפוק. זה ממש פאקד אפ. הייתי על סף דמעות. הזמר ההוא באמת שר מצויין. אני לא זוכר את הליריקס, אבל המילה "חופש" כמדומני, ובאנגלית כמובן, צצה מפעם לפעם. זה היה מצמרר. לא ידעתי מה לעשות כ'כ. הוצאתי את המצלמה וצילמתי וידאו, ואז קלטתי שלידי עומדת בחורה ומצלמת את הבחור עם אותו פלאפון בדיוק. שנינו התבוננו אחד בשניה ופרצנו בצחוק. "איזה חרא פלאפון הא?" -"חח, כן לגמרי! כל החרטא-ברטא מגה פיקסלים האלה ובשביל מה, בשביל לא להצליח לראות כלום במצלמה בסופו של דבר!". שנינו הנהנו בהסכמה, ואז היא המשיכה וסיפרה לי כמה שהיא איננה אקטיביסטית ושהיא הכי "לא בחורה של הפגנות" ושההורים שלה הרימה גבה כשהיא אמרה להם שהיא הולכת, "אבל המאבק הזה באמת נראה לי חשוב כי זה פשוט הזוי שאנשים שלומדים או עובדים צריכים להוציא יותר מחצי משכורת על שכר דירה, זה פשוט משוגע". טוב, מיותר לציין שהמשפט הזה הספיק לי בשביל להבין מה לעזאזל כולם עושים פה. החור בהשכלה תם ונשלם. בואו נודה באמת, לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. בין אם אתה סטודנט, חייל משוחרר, עובד או גימלאי - יקר לחיות במדינת ישראל. רבים יאמרו שבעוכריה של המחאה נמצאת העובדה שהם לא באמת למדו את הנושא ושהם פשוט מקטרים, אפילו "מפונקים" קראו לנו (כן, לנו), אז לזה אני אומר - אוי, אני ממש מצטער שאני אינני כלכלן וסתם אזרח פשוט. מתנצל מקרב לב שאין לי פיתרון חכם שהגיתי בעצמי. אלוהים ישמור, בשביל מה יש נבחרי ציבור? בשביל לשבת ולגרבץ? אני לא חייב למצוא פיתרון. חובתי האזרחית היא לצעוק כשהבית שלי נשרף. אני משתחרר עוד שנה. החלום שלי הוא לשכור דירה בת''א ולממש את יכולותיי כמוסיקאי בסצינה התל אביבית הפורחת. אני לא רוצה לחיות על חשבון ההורים שלי לנצח, ועל כן אני מבין למעשה כמה שהמאבק הזה רלוונטי כלפיי. לראשונה בחיי אני מזהה שיח ציבורי שאשכרה מתעסק בדברים שנוגעים בחיי שלי, האישיים, החולמניים, המטושטשים והלא מחוברים לקרקע שלי כ"חי בלהלהלנד" מס' 1 במדינת ישראל, יותר מדודו אהרון - נתנאל הרש, נתי, פראנקי, היפסטר מטומטם מרחובות. פתאום איכפת לי ממשהו. הזיזו לי את הגבינה. אבל אז אני מבין גם עוד משהו; כל הזמן הזה הזיזו לי את הגבינה ולא היה איכפת לי. כל האישוז של כל מה שמדברים עליו בעיתון ובטלויזיה ובאינטרנט, זה הכל רלוונטי כלפיי - ועד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום. פאקינג שיט. זה היה מפתיע.

לא, אני לא היפי מסריח ולא, גברת מירי "גרביים", אני לא "ילד עם גיטרה שחושב שיכול לחיות במנהטן". אני ילד עם גיטרה שרוצה לחיות בת''א, ועם זאת, לאחר שלמדתי מעט את הנושא (למרות שלא חלה עליי חובה לעשות זאת) אני יודע שיקר לחיות גם בפריפריה. אני אומנם ילד עם גיטרה, אבל ההוא הוא פנסיונר שחי בתנאים מכפירים וההיא היא אם חד הורית שעוד שניה עוברת לגור עם ילדיה ברחוב כי היא פוטרה וההם הם סטודנטים שכל החיים שלהם חיו בצפון אבל אין, פשוט אין להם תעסוקה בעיר מולדתם בתחום בו בחרו לעסוק בחיים. אז מה תגידי להם? לנו? לי? מה זה משנה בכלל מאיזו אוריינטציה אנחנו?

הייתי שם כל הלילה. התרגשתי, אבל עדיין לא הייתי בטוח מה קורה. דפני ליף (הסטודנטית הפיונירית לקולנוע שהחלה בספונטניות את המאבק מתוך אקט של ייאוש) הבטיחה לאחד החברים שלי "וודסטוק אמיתי", וזה קצת ביאס את שנינו כי רצינו שהעיקרון של המאבק ישמר (כן, שניות אחדות אחרי שהבנתי על מה הוא בכלל, או וול..). כל מיני אנשים תמהונים חטפו את המיקרופון ואמרו דברים מוזרים או לא קשורים, וכשרוסי שיכור התחיל לדבר על החיים שאחרי המוות אז כבר בכלל הרמתי גבה. אבל עדיין ידעתי שהכוונה היא טובה. החבר'ה הופיעו שם ופתחו בתקווה, כי בכל זאת, אם וודסטוק אז עד הסוף - אבל בגירסה משלנו; הלכתי משם ברגשות מעורבים, אבל עדיין עם חיוך, מ2 סיבות: אחד, כי למרות כל החסרונות של המאבק דאז, עדיין הרגשתי שמדובר במאבק טהור, א-פוליטי ולחלוטין כלל-חברתי, אינטרס משותף לכל המגזרים וסוגי האנשים והחייזרים גם יחד, אזרחי מדינת ישראל; שני, זה סתם בגלל שהייתי בדרכי לפאב האהוב עליי.

כל השבוע חשבתי על המאבק. כבר דמיינתי את עצמי דופק נפקדות ופותח אוהל בעצמי, ומדמה את עצמי לחייל מהסרט "שיער" שנשאב בעל כורכו למאבק חברתי, אבל אז דפקתי לעצמי סטירה ואמרתי לעצמי שזה יהיה בדיוק ההפך ממה שאני צריך לעשות. אם אדפוק נפקדות בגלל דבר כזה, אהיה בדיוק אותו אידיוט שנמצא שם סתם כי זה מגניב. הרי ידעתי בתכלס שאני יכול לבוא ולהפגין סולידריות בסופ''ש. חוץ מזה, השירות שלי הוא באמת חשוב, לא משנה כמה רע אני מרגיש לפעמים במערכת הצבאית עצמה, אני פשוט יודע שאין מישהו אחר שיעשה את זה ושאנחנו חייבים להגן על עצמנו. בכל אופן, בגלל שהמאבק איננו פוליטי, בשבילי לפחות ואני מקווה שגם בשבילכם (ואני רוצה לומר בהזדמנות זו לאלדד יניב מ"השמאל הלאומי", שציין בראיון לידיעות אחרונות שלדעתו מדובר במחאה פוליטית - שלא, מחאה חברתית היא איננה בהכרח פוליטית. נכון, היום בעצרת צעקו להפיל את הממשלה, אבל לא כולם, ודפני ליף סמל המאבק אמרה בעצמה שהמצב הרעוע הוא תוצר של כל הממשלות הקודמות גם יחד(!); הנקודה שלי היא, שהמחאה היא צעקה, הכוח שלנו להצביע על משהו ממש ממש מטומטם ואבסורדי שקורה במדינה שלנו, ואני לא בהכרח רוצה להפיל ממשלות ולהחליף משטרים ולשנות צורת שלטון - אני רק מצביע על משהו שהוא מפגר, ואפילו נותן הזדמנות לממשל הנוכחי להילחם על הקול שלי; אם הוא לא יתקן את העוולות, אז תאמין לי שאשתמש בנשק האולטימטיבי שלי כאזרח - הפתק בקלפי..), הרגשתי שאני מסוגל להזדהות איתו, כי אני לא באמת יודע מהן דיעותיי הפוליטיות. אני חי כרגע בהרגשה שאני לא יודע מספיק (למרות שאני סופג מידע בקצב מהיר בשנה שנתיים האחרונות) על כלללללל האישוז שמטרידים את הישראלי הממוצע, על מנת להחליט באמת דיעותי מהן. אני אפילו לא זוכר למי הצבעתי בבחירות הקודמות (באמאשלי). גם התנחמתי בעובדה הזאת כי לחייל אסור להביע דיעות פוליטיות, או להשתתף בכלל במחאות, אז כל פעם שדיברתי על זה עם מישהו היה לי חשוב לציין כמה שזה לא פוליטי, אחרת הלך על התחת שלי, אבל באמת האמנתי ואני עדיין מאמין בזה. אנשים התחילו לשאול אותי במה מדובר, אז הסברתי להם את כל מה שידעתי והבנתי שעומד מאחורי זה. על כמה שיקר לחיות במדינה הזאת וכמה שזה אינטרס משותף של כולנו כאזרחים לחיות ולהתפרנס פה בכבוד.

הסופ''ש הנוכחי שלי התחיל לי רשמית בחמישי בצהריים בתחנה המרכזית בי-ם. פגשתי בחורה, חברת ילדות שלי שלא ראיתי כבר המון זמן, ושלא דיברנו שנים בערך, כמדומני בגלל ריב או..שקר כלשהו שכזה; זכרתי שרבנו אבל לא זכרתי על מה, וזכרתי שאני כועס ושאסור לי להרפות כי "אני הייתי הצודק", אבל היא פשוט עמדה שם לבד ולא היו אנשים אחרים שאני מכיר בסביבה, והייתי שניה מהצטלבות המבטים כך שהבנתי שאני חייב לומר את המילה הראשונה. "היי X, מה קורה?". "היי! נתי-"..שיחה ארוכה. מאוד. זה היה בלתי נמנע שנדבר על כל מה שקורה במדינה. היא אמרה דברי חוכמה. היא אמרה דברים שגרמו לי להרגיש מטומטם, היא נתנה לי רושם כזה חזק של "אני אינטלקטואלית נעים להכיר", שהבנתי שאם לא אפעיל את המוח ואתן לה קצת פייט בעצמי, כדאי שפשוט אסתובב ואקח אוטובוס לכיוון אחר. זו הייתה עוד תזכורת שלא היה איכפת לי מספיק עד עכשיו, ושל איפה לעזאזל הייתי כל הזמן הזה. כנראה בבית מקשיב לארקטיק מאנקיז.

כבר שכחתי מתי הודיעו על עצרת המחאה, אבל אם אני זוכר נכון נודע לי עליה רק ביום חמישי כך שזה לא שינה יותר מדי. ידעתי שאני הולך להיות שם. ביום שישי לעומת זאת, ידעתי איפה אהיה - במסיבת אינדי באוזן בר, בסימן..ארקטיק מאנקיז כמובן. ידעתי שהולך להיות אדיר, ובדיעבד באמת היה אדיר..אבל הלב שלי לא היה שם באמת. כשהגיע ערב שישי ונסעתי עם החברים שלי למסיבה במונית שירות, עברנו בשדרות רוטשילד. אני זכרתי בראש מאהל וחצי. ידעתי מהתקשורת שזה התרחב למימדים אסטרונומיים, ומן הסתם ידעתי גם על האוהלים בכל רחבי המדינה (ראיתי גם כאן ברחובות, עירי), אבל זה כעין וכאפס לעומת נסיעה של 10 דקות בכביש ליד רוטשילד. הרגשתי כמו ילד קטן שרואה בחלון ראווה צעצוע סופר אווסומי. אני יודע שזאת דוגמה לא טובה כי זה קצת מוציא אותי קוף, אבל זה לא היה כמו אוננות, זה באמת הרגיש לי כמו.."אני צריך להיות שם, שם קורה הדבר האמיתי..שם יש מלא אנשים שאיכפת להם ממשהו, וגם לך איכפת עכשיו ממשהו". הגענו למסיבה והיה מגניב, באמת. היו שם מלא אנשים שאני מכיר, אפילו קוראים בבלוג הזה כי מן הסתם קהילת האנגלופילים המוזיקלים או סתם אוהבי אינדי/מוזיקה טובה היא מצומצמת וכולם מכירים את כולם. ראיתי איזה 2 אקסיות שם, וגם בחורה שאני דלוק עליה כבר זמן מה הייתה שם. בקיצור, היו לי את כל הסיבות שבעולם להיות שם ובכל זאת לא רציתי כ'כ להיות שם. הצעתי בצחוק לחבר הכי טוב שלי שנוותר ונלך לאוהלים, אבל הוא צחק ודילג באלגנטיות על ההערה הזו. היה בהערה שלי קמצוץ של אמת. כשהתחילה המסיבה, אם להודות באמת, וזה יפתיע אתכם - שכחתי מהכל. שוב הייתי מר.לא איכפת לי מכלום. אני קצת כעסתי על עצמי על זה במהלך המסיבה, אבל עכשיו אני גם מבין כמה שזה חשוב לא לאבד את עצמך כפרט, ואת מה שעושה לך טוב, כי זה בדיוק סוג הדברים שגרמו לאנשים כמו צ'ה גווארה ללכת לאיבוד באפלה; שום דבר לא חייב להיות שחור ולבן, אני לא חייב לוותר על דברים מהנים בשביל מאבקים חברתיים ובו בעת אני יכול גם לוותר מעט על מותרות כמו מסיבות מגניבות בשביל ללכת למחות למען מטרה שאני מאמין בה. בקיצור, הסוד הוא למתן ולאזן את העניינים לידי סדר עדיפויות הגיוני.

כשנגמרה המסיבה הלכתי לאוהלים. הייתי שיכור ומבסוט מהמסיבה אבל הייתי ממש, ממש עייף. בערך כמו כמה שאני עייף עכשיו, רק מינוס פוחד מהשעה כמו שאני פוחד ממנה עכשיו כי מחר אני קם מוקדם ואתמול לא הייתה לי את הדאגה הזו. הגעתי לשדרות רוטשילד ונפעמתי שוב מגודל התופעה. זה היה פשוט מקסים. קודם כל, חיפשתי מים. אישה נחמדה ישבה ליד דוכן של..מים, חייכתי אליה בנחמדות ושאלתי אם אני יכול למזוג לעצמי כוס. "בודאי שאתה יכול! יש פה גם פירות, עוגות..תתכבד!". פתאום אני קולט את האיש בתחתונים (צריך לעשות עליו סרט יום אחד) לידה. "הוא בטח שכח אותי כבר אז לא נגיד שלום", הרהרתי לעצמי. כוס שניה ושלישית ורווה צמאוני, והמשכתי ללכת. עצרתי בחבורה הראשונה שראיתי. הם ניגנו שירים שאני לא מכיר, אבל זה היה חביב. הרגשתי לא לבד. שוב הרגשתי שאני בחברת אנשים שאיכפת להם ממשהו, למרות שחזותית הם כשתי טיפות מים וודסטוק, וגם אם תוכיחו לי מדעית ועובדתית שהם ריקים מתוכן ובאו לשם רק לשם נגינה בגיטרה - זה פשוט לא משנה לי כלום, מה שמשנה זה מה שהם סימלו בעבורי - איש שכן איכפת לו, ובשבילי - גם להם היה איכפת. "אתם אנשים יפים", זרקתי בנונשלנטיות. "גם אתה!", אמר הבחור עם הגיטרה. המשכתי הלאה. עצרתי אצל "אגודת אמני הרחוב". כל אחד שם יותר מגניב מן האחר. כך היה גם עם כל חבורה שלידה נעצרתי. פשוט הסתובבתי בין האנשים ולא משנה היכן נעצרתי, חשתי רצוי. ספגתי אהבת-חינם במובן הכי טהור של המילים הללו וניסיתי להראות אהבה גם כן, בין אם זה בחיוכים או פשוט בהקשבה לדיבורים ולנגינה. בבוקר חזרתי הביתה.

קמתי ממש מאוחר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי גמור, מת מעייפות - וקמתי באיזה 2 בצהריים. התבאסתי ולא ידעתי כ'כ על מה. התנחמתי בעובדה שהערב אני בעצרת. הערב אני שוב בחברה של אנשים שאיכפת להם מהעתיד שלהם, ועמוק בתוכי אמרתי לעצמי שמבחינה אישית יהיה זה טקס הקבלה שלי כ"איש שאיכפת לו" בקרב "אנשים שאיכפת להם". יצאתי לכיוון ת'א עם חבר אחד. לא כ'כ היה איכפת לו מהעצרת. זה בסדר. לא מאשים אותו. גם לי לא היה איכפת מכלום לפני דקה וחצי בערך. או שאנשים יסבירו לו יום אחד, אם הוא ירצה גם אני אהיה ביניהם, או שהמציאות עצמה תכה בו והוא יבין שתוקעים אותו בתחת כמו שתוקעים את כולם - או שהוא לא יבין כלום וימשיך לחיות את חייו כפי שהם. אגב, שלושת האופציות הן בסדר גמור מבחינתי. שכל אחד ישתדל להסתכל על עצמו וישאל את עצמו אם מה שהוא עושה בחיים נכון מבחינתו, כל עוד אתם מסתכלים במראה ולא מקיאים, אז כנראה שהכל בסדר ואתם חיים עם עצמכם בשלום - אם לא, אז..תעשו עם זה משהו. ביקרנו בדירה של אחיו. שם גם נודע לי שאיימי וויינהאוס מתה. זה היה פשוט בסמס אחד מחבר (שהפך אח'כ למטר של מיליארד סמסים מחברים אחרים, כל אחד בצורה אחרת, פעם בצורת שאלה ופעם בצורת קביעת עובדה). "איימי וויינהאוס מתה". וואט דה פאק רציני. לא הספקתי לעכל. גם עכשיו אנ'לא מעכל. אני לא מאמין שזה קורה, לא רוצה להאמין שזה קורה. איפשהו אני מרגיש שיש לי חלק במוות שלה. אני מרגיש חרא שרוקנרול, אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, היא תרבות שרק מקדשת ומקדשת כל פעם מחדש את האלילים שלה במותם ולא בחייהם. אני מרגיש שאני רצחתי אותה. הבנתי פתאום כמה שסמלים זה דבר דפוק. עדיף לכתוב את הפוסט הזה עכשיו (ולקום מחר בבוקר מבואס שלא ישנתי במקום), ולעבור שבוע קשה בצבא, ומנגד לעבור בו גם רגעים משמחים ומצחיקים וכייפים, ולחוות אח'כ את הסופ''ש, ולבלות עם המשפחה, ולהנות מרגעים קטנים בחיים עם החברים, ולא להיות סמל - מאשר להיות סמל מת הייתי בשוק אבל לא עיכלתי ואני עדיין מעכל כי הראש שלי היה בעצרת. עכשיו אני כבר איכשהו מחבר את המסקנות שלי מהמוות של איימי, באמת אחת הזמרות האהובות עליי ואני לא אומר סתם, למסקנות שלי מהניצנים של המהפכה החברתית פה במדינה. כי תכלס, זה פשוט הכל אותו דבר. כשאיימי מתה הבנתי עוד פעם בפעם השמונים בערך שתמיד כדאי לבחור בחיים (יענו דיי טרייד טו מייק מי גו טו ריהב? איי סיי יס יס יס!!!), ואם יש דברים שהם דבילים ואבסורדים לחלוטין בחיים האלה - אז ראבאק, תפעל כדי לשנות אותם! למרות סערת הרגשות, הצלחתי לתעל אנרגיות מכל הדברים שנפלו עליי לאחרונה למקום חיובי.

נפרדתי מהחבר הנ'ל ונפגשתי עם חבר אחר שלי בכיכר הבימה בסביבות שמונה וחצי. הרגשתי כ'כ הרבה דברים בו זמנית. קודם כל נפעמתי מהיקף האירוע ומהאנשים הבלתי נגמרים שצצים בכל חור. אח''כ קצת התחלתי לחשוש מרוב שלטים של מפלגות, בעיקר הצבע האדום, זה שמזכיר לי כל הזמן את הבאסה בהיסטוריה של איזה אחד, צ'ה גווארה. התחלנו לצעוד, זה היה מרשים. בהתחלה קצת התביישתי אבל חבר שלי עזר לי ותוך כמה אסוציאציות למשחקי כדורגל כבר הבנתי איך נכנסים לעניינים. כל משפט שהסכמתי איתו, צעקתי. "דור שלם דורש דיור"? צעקתי. "רוצים צדק לא רוצים צדקה"? צעקתי. "רוצים עכשיו צדק חברתי"? צרחתי!! אבל "ביבי תתפטר"? וואלה, מצטער, לא צעקתי. לא חיפשתי אשמים. חוץ מזה, ידעתי שבתכלס, האשם האמיתי הוא אני. אני, שלא היה איכפת לי מכלום עד עכשיו. וגם אתה, ואת, ואתם, וכולכם וכולנו - שגם אם לחלקכם היה איכפת ממשהו, אתם הצבעתם לממשלה הזו בדיוק. תתבלו את הארוחה הזו בעובדה שהמצב החברתי בקאנטים גם בגלל כל הממשלות הקודמות, פלוס העובדה שאני חייל - ולא, אני לא אצעק היום "להפיל את הממשלה". אם כבר, אז "להפיל את השאננות". שוב פחדתי מכל צבעי המפלגות שאני רואה, אבל פתאום הכל התהפך. ברגע אחד של תובנה אמרתי לחבר שלי, "עכשיו אני קולט משהו. זה מצויין שיש פה כ'כ הרבה צבעים, גם כאלה שמרתיעים אותי אישית, כי אם היה פה צבע אחד לכולם זה היה פשוט מסוכן". כן, אלו הם פני החברה על שלל צבעיה וגווניה וכן, יש גם שלטי מפלגות ואנשים שקוראים להפיל את הממשלה ואנשים שחושבים שזה מאבק פוליטי וכל זה רק גורם לי להבין עוד יותר כמה שזה לא מאבק פוליטי (אפשר להיגרר פה לדיון פילוסופי אבל נעזוב את זה בצד לרגע), כמה שבתוך הדבר הענק הזה יש פשוט כ'כ הרבה אנשים שונים - שבסופו של דבר, באמת שבאמת רוצים את אותו דבר. וגם בעצרת הדברים נאמרו. המאבק לדיור בר השגה, רפואת המתמחים, מאבק העובדות הסוציאליות, מאבק המורים, הפאקינג קוטג'. פור פאק סייק, הכל זה אותו דבר!! וכולנו רוצים גם את אותו דבר. אם אני צריך להגדיר את הדבר הזה בגסות, זה יהיה פשוט מאוד - לשנות את סדר העדיפויות של הישראלי המצוי, לשים את האישוז החברתיים במרכז. אנשים שבעים מאישוז של ביטחון, בעיקר כי אנחנו רואים שזה פשוט לא הולך לשום מקום. ואני לא אומר שזה לא חשוב, אם זה לא היה חשוב בעיניי אז לא הייתי משרת בצבא. אבל אני חושב שביטחון צריך להגיע בעקבות חינוך טוב. פרנסה. כלכלה יציבה. כל הדברים הללו יובילו אותנו להישגים בכל התחומים, ביניהם גם ביטחון. אלוהים ישמור - הבעתי עכשיו דיעה. מי היה מאמין. לראשונה בחיי, יש לי דיעה ברורה על משהו. קדימה כולם, לצלם בסמארטפונים שלכם, זהו רגע היסטורי: נתנאל אמר משהו שמסביר בבירור מה הוא חושב על המצב בארץ.

אבל אולי אפילו יותר חשוב מזה - שלאנשים יהיה איכפת. קוראים במדינה הזו דברים הזויים עכשיו. מחוקקים חוקים לא דמוקרטים, משתינים עלינו בקשת, אנחנו נמצאים בסכנה ממשית לקטסטרופה, די נו. נמאס לי, אבל אתם יודעים ממה נמאס לי? שאומרים נמאס ולא עושים כלום. אני עם השאננות שלי גמרתי. מעכשיו, אם איכפת לי ממשהו - אני באמת אצא לרחוב מעכשיו, אם משהו מפריע לי, אני לא אסיים את דבריי ב"נמאס לי" בבית ואלך לאונן על פיצ'פורק וNME. אני גם אגיד את זה בחוץ, ואני אנסה לשנות את הדברים. כמובן, מיותר לציין - בצורה לא אלימה ומתוקף זכויותיי כאזרח להביע דיעותיי ולהפגין.

העצרת הייתה פשוט נהדרת. אני, בפעם הראשונה שאיכפת לי ממשהו, בקרב אנשים שאיכפת להם ממשהו, וזו איננה עצרת פוליטית (או לפחות בעיניי), בקרב אזרחים בשלל צבעים ומכל המגזרים האפשריים, ופאקינג שיט - איזו התחלה נהדרת לשנות את פני הדברים! גם את העולם עצמו וגם את עולמי הפנימי. האנשים שנאמו דיברו לעניין ובתמצות מדוייק על כל האישוז החברתים הבוערים במדינה. כל המאבקים שציינתי כבר למעלה, הדוקים יחדיו לידי דבר אחד פשוט - מהפכה חברתית. אולי אפילו יותר מזה - מהפכה של איכפתיות. אם לא של כל המדינה, אז לפחות שלי אישית. גם זה טוב, לבנתיים. וכמאמר דבריה של דפני ליף, היום היינו 15 אלף אנשים שאיכפת להם, והלוואי שבפעם הבאה נהיה חצי מיליון שאיכפת להם. הלוואי שלכל המדינה יהיה איכפת מעצמה. הלוואי שלכם יהיה איכפת מעצמכם. וכמובן, כפי שאמרתי בהתחלה - בלי לאבד את עצמכם כפרט, את מה שעושה לכם טוב. ארקטיק מאנקיז למשל. אבל עדיין..שיהיה איכפת לכם מעצמכם קצת יותר. זו המדינה שלכם, בין אם תרצו ובין אם לא. אף אחד לא יעשה בשבילכם כלום (אלוהים ישמור, אפילו הנבחרים שלכם), אתם צריכים לעבוד בשביל עצמכם אם ברצונכם להשיג תוצאות, לשנות את פני המציאות, לעשות מהפכות או אפילו סתם..לתקן דברים שהם פשוט, באמת, באמתתת דבילים וחסרי כל הגיון. תחי האיכפתיות, ויוה לה I CARE. .

וזהו. עכשיו אני הולך לישון. ביי, לילה טוב,

נתנאל הרש, נתי, פראנקי, איש שאיכפת לו, וואטאבר, נדבר, נשתמע, נתראה.