כלב שחור

גילוי נאות. הפחד הכי גדול שלי בחיים, הוא המוות (כמה אירוני). כשהייתי קטן, האמנתי באלוהים. וכמו רוב האנשים, חשבתי שאחרי שמתים כנראה שהולכים לגן עדן. וחיים שם לנצח למעשה. אוכלים תפוחים עסיסיים ומפלרטטים עם חווה. אבל לטס פייס איט, ילדים הם כנים כי הם חושבים שהם לעולם לא ימותו. היום אני אמור להיות מבוגר. אני כבר לא מאמין באלוהים, ואני חושב שלאחר המוות אנחנו פשוט מפסיקים להתקיים. פשוט סיז טו בי. אין כלום אחרי המוות, תיאורטית. אנחנו ישנים ולא מתעוררים לעולם. המוח במצב כבוי לעד. לא, בעצם, זה אפילו לא מצב של שינה. זה כלום. זה ריק ביקום גדול במיוחד.

אבל למרות המחשבה הזו, יום אחד החלטתי שזה לא מתאים לי. שזה עצוב מדי. גם ככה החיים נורא עצובים בתכליתם, אז אני אמור לחיות עם העובדה שאני מפסיק להתקיים לאחר המוות? זה לא מתאים לי. לכן החלטתי שאני לא מבוגר. אני "ילד מבוגר". אני מאמין שכוח הרצון חזק יותר מכל דבר, גם מאלוהים (אם הוא קיים). כוח הרצון שלי חזק יותר מהכל. ואם אני רוצה משהו, אז זה מה שיקרה. כי ככה החלטתי, וזהו. אז החלטתי שאם כולם מפסיקים להתקיים כשמתים, אני אחיה לנצח. כן, פשוט ככה. בזמן שכולם פשוט חודלים מלהיות, אני אמשיך להתקיים במרחבי היקום והזמן, לעד. כי וואלה, לא רוצה להפסיק להתקיים. רוצה להתקיים לנצח. אבל האמת, זה לא עצם העניין. אני לא כותב כעת מתוך ייסורים מהמוות, גם ככה החלטתי שאתקיים לנצח לא? אני כותב בגלל משהו אחר. לראשונה מזה זמן רב, עליי לגייס את כוח הרצון שלי למאבק חדש.

לפני שנה היכרתי את הסוף שלי. אין מילים שיכולות לתאר את עוצמות הנפש שלה. אפילו אני, אחד שתופס מעצמו נשמה פואטית ופלצנית, אפילו אני נאבק עם עצמי במטרה לתאר את היופי הפנימי שלה, כי אני חושב שהיא קצת כמו לראות את קצה גלימתו של אלוהים. כל כך יפה, שברגע שהסתכלת – אתה מת. ולכן כמעט ואין מילים שמסוגלות לתאר את יופיה, הרי היופי הזה הוא משהו שנשגב מבינתו של אדם רגיל, על אחת כמה וכמה אדם כמוני. אבל למרות זאת, תתפלאו - היא בת אדם. זה מה שעושה אותה כ'כ מיוחדת..גם היא נוצרה בצלמו של האל, אבל היא הוכחה חיה לכך שלאנושות יש כ'כ הרבה יותר מה להציע מן הנגלה לעין. היא הרגש, והיא התובנה, והיא האומנות בכבודה ובעצמה. בהתחלה כ'כ פחדתי ממנה, נרתעתי מהנשמה המיוחדת הזו, חשבתי שאני חוטא כשאני מביט בה. שאני אלך לגיהינום רק בגלל המחשבות עליה שמתרוצצות לי בראש. ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק. עשיתי צעדים מהוססים, מבויש ומפוחד, התקרבתי עוד ועוד, מוגן בקליפה גשמית מעוטרת יפה, אבל לא מספיק יפה בשביל מישהי כמוה. רציתי להיות חזק בשבילה. רציתי להיות מישהו שאני לא, בשבילה. רציתי למשוך לה את העין אבל לא האמנתי שאני הוקרצתי מהחומר הנכון בשביל זה. בסוף, מסתבר, טעיתי. "אתה מאזן אותי", היא אמרה לי. הייתכן? אני? הבחור שזז באי נוחות אבל שר בגאווה? איך זה יכול להיות? בנוסף, היא אמרה שאנחנו דומים. ושאני המראה שלה. שעברנו את אותם התרחשויות רק בזמנים שונים, ושהיא פשוט..מרגישה אותי. וגם אני הבנתי משהו, הבנתי שגם היא פגועה וכואבת את החיים, בדיוק באותו אופן שאני כואב אותם. כ'כ התרגשתי כשהבנתי את זה..הייתכן ואותו יופי הנשגב מבינת בני אנוש, הוא החצי השני שלי?

ככל שהזמן עבר, וככל שההבנה בינינו הלכה וגברה, כבר קצת הרשתי לעצמי לזנוח את חוסר הביטחון שלי. הבנתי שאם זה נכון, ואנו מאזנים אחד את השני, אז אנחנו מעל כל המשחקים האלה. אני לא צריך להיות מישהו שאני לא, אני עצמי מספיק בשבילה. אם היא הייתה רוצה מישהו אחר אז היא הייתה ישנה אתמול עם מישהו אחר. ובכל זאת..משהו קרה..למרות כל מה שהיא אמרה, למרות כל מה שאני אמרתי, למרות כל התיאום שישנו ביננו, היא העדיפה שלא לקחת את הסיכון.."אני לא רוצה לקלקל משהו טהור", היא אמרה. היא התכוונה אליי, אני חושב (כמה צנוע מצידי..). אבל נסיכה שלי, מה בדבר דבר טהור הרבה יותר? לטס סיי..את ואני יחדיו? האם ישנו משהו יותר טהור מההבנה ההדדית ביננו? מדוע שלא תחפצי בדבר כזה? או שאולי, את חוששת שהדבר הטהור הזה יתקלקל ברגע שנתנשק? גם זו מחשבה תמוהה בעיניי. הרי בצורה כזו אנחנו לא נקלקל דבר טהור, אנחנו נממש אותו. נהפוך אותו למציאות. האם את חוששת שברגע שנחתום את שפתותינו אחד כלפי השנייה, אפסיק לאזן אותך? כל מה שחשבת והרגשת כלפיי, יעלם? גם זה, נסיכה שלי, פשוט מגוחך! הרגשות והמחשבות לא ייעלמו, הן תופע נא לנגד עינייך, כאן ועכשיו, בהווה, במציאות! זו תהיה הוכחה שכל מה שחשבת והרגשת – הוא נכון!

"הסוף שלי". זה השם שלך. אבל נסיכה שלי, אני מסרב בתוקף למשמעות שמך. זהו שם נפלא, ואני מאוד אוהב אותו..אבל אני מסרב. אם זהו רצונם של האלים, שאת תהיי הסוף שלי, אז אני אלחם בגורל המר הזה עד טיפת הדם האחרונה, רק על מנת שתהיי ההתחלה שלי. שלי ושלך. ובדיוק כמו שאני מסרב להפסיק להתקיים לאחר המוות. אני אפעיל כאן את כוח הרצון שלי, זה שחזק יותר מאלוהים, שיעזור לי. אני מסרב לגורל מר שכזה, שתהיי הסוף שלי, ולא ההתחלה שלי. אני חושב שזה גרוע יותר מלהפסיק להתקיים. אני מוכן להפסיק להתקיים תמורת דקת שיחה איתך. אני מוכן לחדול מלהיות תמורת ליטוף לחייך. אני מוכן לוותר על כל חלומותיי ושאיפותיי תמורת דקת טבילה בעינייך המשכרות.

אני לא רוצה שזה יגמר ביננו. אני לא חושב שאי פעם אמצא מישהי כמוך. למעשה, גם אם תיאורטית כן, אני לא מעוניין באף אחת אחרת. אני רוצה אותך. כן, אני חוטא, ושאלוהים הבן זונה הזה יקח אותי כאן ועכשיו לגיהינום מצידי, אבל אני רוצה אותך לעצמי. את, היופי הזה שלא יתואר במילים, שצדיקים מסוגלים רק לחלום על להביט בו. הרגש, התובנה, האומנות. רוצה אותך, נסיכה שלי. לא הסוף שלי..ההתחלה שלי.