 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2010
5 רגעי נחת לסופ''ש
הפעם בתפריט: זוכרים את ג'יי ריטרד, השלד של יאה יאה יאהז, וביצ' האוס אצל ג'ימי פאלון.
1. "Waiting For Something" - דוקומנטרי על ג'יי ריטרד: אוקיי, אני מודה. אני חלק בלתי נפרד מקלישאת המוות הארורה של עולם הרוקנרול. אבל לא, לא זו של "תמות וזכה לתהילת נצח", כי כפי שניתן לראות אני עדיין בחיים; אני מדבר על קלישאת ה-"אהוב אמן או תן לו תשומת לב כלשהיא רק לאחר מותו". הו כן, אני רק עוד חוליה באפקט שאני קורא לו, "או שיט! ג'יזס דייד פור אוואר סינז, איך לא שמתי לב אליו לפני כן". ג'יי ריטרד הוא גאראז' רוקר/פוסט-פאנקיסט מממפיס טנסי, ומזה עשור וחצי שהוא קורע מיתרים ומפזר ציניות, פסימיות ושנינות שלובים זו בזו בעזרת גיבסון פליינג וי, בסיסט שמן עם ליפה ומתופף לא פחות קול ממנו; על ג'יי שמעתי לראשונה רק כאשר הודיעו בתקשורת על מותו הפתאומי והמצער שנגרם ככל הנראה משפעת. ג'יי מת בשנתו. דקה אחרי כן מעגלי הסקרנות מתחילים לעבוד ואני צופה ב"It Ain't Gonna Save Me" החביב, עוד כמה פיסות מידע בגוגל, הקשבה ראשונה לאלבום הסולו הרציני הראשון שלו "Watch Me Fall" (ג'יי כיכב בעשרות הרכבים והוציא מאות סינגלים תחת שמות שונים ומוזרים, אך "Watch Me Fall" היווה הברייקת'רו הראשון שלו, תוך כדי חתימה בלייבל גדול, חימום הפיקסיז בטור האחרון שלהם, ומקום 13 באלבומי השנה של SPIN) ובאנג, אני מכור. מכור לעוד רוקר מת. אני מרגיש מזויף, אני מרגיש קצת כפוי טובה. מצד שני, לא זכור לי שאי פעם שמעתי עליו לפני כן, ועל כן אינני יכול להודות שאני לחלוטין קלישאה מהלכת; עם זאת, איט אול קאמז דאון טו דיס: בני אדם מעריכים יותר דבר מה רק כאשר הוא אובד להם. וככה זה תמיד היה עם מוות, או עם כל אדם שהלך לעולמו חלילה, או מישהו שהוא פשוט לא חלק מחיינו יותר מסיבה שנכפתה עלינו ונפלה עלינו כרעם ביום בהיר. ועל כן - קלישאת "הרוקר המת" היא משהו שאמור להתקבל כמובן מאליו, שכן זהו הטבע האנושי (וזו אחת הסיבות שלא אהבתי במיוחד את האובר-ציניות של אלון עוזיאל על כך, למרות כמה יציאות מאוד נכונות כמו ההשוואה לאליוט סמית' וחיי הנצח על המדף). ליבינג אול דאט שיט ביהיינד - הנה כתבה נפלאה במגזין ספין על עוד כישרון שהפסיק לנצנץ בטרם עת, פלוס סרט דוקומנטרי קצר - "Waiting For Something", און דה גרייט ג'יי ריטרד; אומנם סיפור מצער, אבל עדיין רגע של נחת, רגע שבו רצוי וכדאי להתמקד במוזיקה ולא בדמות ההולכת וניבנת של..ובכן, עוד ישו.
2. Yeah Yeah Yeahs - Skeleton: ודקה לפני שחשבנו ש"It's Blitz" זה שיק 09' וכ'כ מאחורינו, קרן או מפתיעה אותנו בסינגל חדש מתוך אלבומם האחרון; ומכל האופציות שעמדו על השולחן, מדובר דווקא ב"Skeleton", הטראק הסוגר את האלבום. אבל אם כל זה לא מספיק לכם, אז הנה קליפ קריפי במיוחד שמלווה את הסינגל הלא קונבנציונלי הזה. אה, והנה מאחורי הקלעים.
3. AC/DC - Shoot To Thrill: הנה עובדה - לאייסי/דיסי מעולם לא יצא אלבום גרייטסט היטס. היי, לא אמרתי שזו עובדה מעניינת, לא הייתם חייבים לקרוא. אבל אם חושבים על זה, זה מצחיק. זה מצחיק כי מדובר בלהקת גרייטסט היטס אמיתית. באחת שאף אחד לא באמת מקשיב לאלבומים שלה וחושב לעצמו "פאק! כל שיר פה הוא קילר". זה לא המצב עם אייסי/דיסי, כי גם ככה הם ממחזרים את אותו שיר כבר 40 שנה; כל הקריירה של הרוקרים האוסטרלים נשמעת כמו ריף בלוזי כבד אחד ארוך. אבל יודעים מה? זה בסדר. זה נסלח, כי הם גם מעולם לא ציפו שניקח אותם ברצינות. הם פשוט שם בכדי להצדיע "פור דואוז הוא אר אבאוט טו רוק". הם שם בשביל להרקיד אותנו, ולגרום לנו להשתגע. עכשיו, הדבר הקרוב ביותר לאוסף שאי פעם תקבלו מהם הוא הסאונדטראק החדש של הסרט "איירון מן 2", שבאופן די מפתיע האמת מציג שירים של אייסי/דיסי בלבד (הם יכלו לעשות להארד רוק את מה שדמדומים עושים לאינדי, אבל נו, שיהיה). אם כן, הנה הכאילו-סינגל-חדש של אייסי/דיסי "Shoot To Thrill", מלווה בקליפ חדש-דנדש עם סצינות מהסרט הקרב ובא של דאוני ג'וניור הגבר-גבר וקטעי הופעות של הלהקה. האב פאן.
4. Beach House Live at Jimmy Fallon - Zebra: דברים מתחילים לקרות לביצ' האוס, ובגדול; קריטיקל-אקליים חסר תקדים לאלבומם החדש "Teen Dream", מ-Spin ועד פיצ'פורק - כולם מסכימים פה אחד שויקטוריה ואלכס החולמניים כאן בכדי להישאר; ומן הסתם, עם בכורה בלייבל גדול קוראים גם דברים גדולים יותר; הנה לפניכם הופעת הטלויזיה הראשונה של ביצ' האוס אי פעם, מבצעים את "Zebra" המופתי אצל לא אחר מאשר ג'ימי פאלון (הלפט-אוברז של קונאן אוברייאן). כמובן שNBC ממשיכים לשחק את הבאד גאייז ומורידים כל לינק שקיים לסרטון מיוטיוב, אבל הבלוגרים חכמים יותר, ועל כן הנה לינק שאכן עובד; הו, ויקטוריה..
5.Rock'n'Roll Animals by Sophie Jarry: נא להכיר את ה"מיק רוק" החדשה: סופי ג'ארי. סופי היא אחת מהצלמות המפורסמות ביותר בעולם האינדי בפרט והרוק המודרני בכלל, עם פוטאג' מרשים של ג'ק ווייט, מג'מט, דה קילז ושלל רוקרים נוספים. לכבוד גלריה חדשה המוקדשת לעבודותיה בלונדון, NME משתפים אותנו בכמה מן התמונות הטובות ביותר שלה.
סופ''ש נעים לכולם!
נתי.
| |
לא ארץ לצעירים (או: למה לא תראו אותי אצל דילן)
וול, וול, וול..וואט דו יו נואו. השבוע סגרתי שבת בבסיס. בעודי מחפש בידור זול במכשיר הקורא לעצמו טלויזיה, זפזופ מהיר בין MTV ל-VH1 הציע לי או את ההרכב החדש של השוגבייבז (היכונו לעשור של חיקויי ליידי גאגא), או את בון ג'ובי (לורד גאגא שהקדים את זמנו ככל הנראה). איזה כיף. ולפתע, משום מקום, כמו אביר על סוס לבן, בMTV MUSIC (איפה הימים של MTV 2 ביס?), התנוסס לפתע שמו של לא אחר מבוב פאקינג דילן. "ג'יזס קרייסט" צווחתי לעצמי, כאילו הדילן מעולם לא היה צימרמן, "בוב פאקינג דילן בMTV MUSIC, האם אקבל 3 דקות של נחת?". התשובה הייתה פשוטה. לא. הסינגל כריסמס החדש של בוב "בעצם פאק חנוכה, אני חוזר לסנטה" דילן, הם 2:51 דקות של חתול שנקלע בטעות למכונת כביסה, צווח צווחות איומות מנשוא בעודו הופך לתיק פרווה של גוצ'י. והנה, כמה ימים אחרי אנחנו מתבשרים על בואם של ענקי עבר; אלטון ג'ון, בוב דילן ורוד סטיוארט, כולם יבואו לחמם את הקיץ הקרוב והגזעי הזה. טוב, תלוי את מי שואלים. אני ארשה לעצמי לומר שלאביב רז מכיתה י'ב במקיף ח' אשדוד, שמאוד אבל מאוד אוהב את וומפייר וויקנד, מג'מט ועוד כמה אנשים רלוונטים לעולם המוזיקה של היום - אלטון ג'ון, רוד סטיוארט וכן - גם דילן, לא מדגדגים לו את הביצה השמאלית. וכן, לשאלתכם, אביב רז הבדיוני יודע את כל Blonde on Blonde הקלאסי בע''פ, כי ההורים שלו גידלו אותו על זה. אבל יודעים מה? עדיין לא איכפת לו. לעומת זאת, לאיילה ואריק רז, הוריו של אביב, איכפת עד מאוד; למעשה, הם היו בשורה הראשונה של רוג'ר ווטרס (הם התנשקו לראשונה לצלילי דה וול), רוקדים כאילו אין מחר. ואצל מקרטני? אצל מקרטני הם עישנו לראשונה מזה 25 שנה את הג'וינט היקר שהזניחו מאז שאביב נולד. הו כן, כיף לבני 40 ומעלה בתרבות הלייב הבינלאומית של ישראל כיום. נו איך לא? הסאונדטראק של חייהם חוזר אליהם כמו פאזל שמתחבר מעצמו לאט לאט, מאמן לאמן שבא והולך, משאיר את מדינתנו הקטנטונת ברגליים פתוחות לענק הבא שימלא את פארק הירקון (ואת כיסו האישי). אבל מה עם אביב רז? אביב, ממש אתמול, איבד את בתוליו לצלילי "Sex On Fire" של קינגז, עם חברתו מזה שנה וחצי, אודליה כץ הבדיונית. מה עם אביב? לעומת הוריו היקרים, שהפריים של חייהם כבר הרחק מאחור - הסאונדטראק של חייו הוא כאן ועכשיו, ולמרות שהוא מוקיר ומעריך את החשיבות ההיסטורית של הסאונדטראק של אמא ואבא, הסאונדטראק שלו נשמע אחרת לגמרי מדארק סייד, סרג'נט פפר וברות'רז אין ארמז; הוא התנשק לראשונה לצלילי "Time of your Life" של גרין דיי, והרים גיטרה לראשונה בעקבות "When The Sun Goes Down" של ארקטיק מאנקיז. ונחשו מה - זה הכל קורה כאן ועכשיו. לא מגיע לאביב רז הבדיוני..לחיות את הסאונדטראק של חייו, בלייב, כאן ועכשיו? במקום..לטס סיי..עוד 30 שנה, כמו מה שקורה כרגע להוריו, שעם כל הכבוד, איתם כבר פישלתם, מפיקים יקרים?
ובכן, אני מניח שאת הנקודה הראשונה שלי הבהרתי, ואני גם אגע בה שוב בהמשך, אבל יש עוד נקודה חשובה אחת לעסוק בה; חברים, הגיע הזמן להודות באמת, בוב דילן לא רק נראה היום כמו לאמה - הוא גם שר כמו לאמה; ולפני מטר תגובות והאשמות הפארטי פופר שלכם כלפיי, תנו לי להקדים תרופה למכה; נכון, הקול שלו מאז ומתמיד היה שחוק, וביסיידס - למי איכפת מהקול של דילן? זה בכלל לא הקטע שלו. דילן הוא משורר ענק, זמר מחאה פורץ גבולות, מהפכן מוזיקלי בעל אין סוף צורות ואיש רוח מאין כמותו! למעשה, אין ספק שדילן הוא הסינגר-סונגרייטר החשוב ביותר של המאה הקודמת. אבל זו בדיוק הנקודה. של המאה הקודמת. פור פאק סייק, תסתכלו עליו! כולו עצמות! ולמה הוא לא מתגלח לעזאזל, זה איזה קטע דילני חדש? זה המסע הבא שלו? תחילה סיבוב פולקי חלוצי בארה''ב, מעבר לרוקנרול, מיהדות לנצרות ושוב ליהדות, ועכשיו..כרטיס מועדון ללאמות של מאצ'ו פיצ'ו? פאק מאן, מה חשבת לעצמך עם השיער ניל יאנג והזקן תיש הזה?
אבל עכשיו ברצינות; בניגוד להרבה אנשים בגילו של דילן, דילן כבר ממזמן לא רלוונטי לעולם המוזיקה, ולא יעזרו גם 200 השמעות של אלבומו החדש אצל יואב קוטנר; ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שעל רוקר מזדקן לפרוש מעצם היותו זקן. זה הרי מטופש. החיים לא נגמרים בגיל הזהב (ויש שיאמרו שהם רק מתחילים). אני יכול לציין כאן אינספור חלוצים מדורו של דילן, שעדיין משנים משהו גם בעולם הרוקנרול/פופ/מוסיקה מודרנית של 2010. ג'ון פול ג'ונס (הבסיסט של לד זפ) הקים הרכב חדש ומטריף עם ג'וש הומי ודייב גרוהל שקורע במות ברחבי אירופה וארה''ב. פול מקרטני, בגיל 67, שמר על קולו באופן יוצא דופן (שלא כמו ידידנו דילן, שגם ככה נשמע כמו מאפרה מאז ומתמיד), מבצע את שיריו הגדולים כאילו הוא בן 20, ובימים אלה גוברות השמועות על פרויקט סודי שלו עם MGMT. אם כבר ציינו מקודם את ניל יאנג, בשנות ה90 הלא כ'כ רחוקות ניל היה חלק בלתי נפרד מסצינת הגראנג' הפורחת דיאז (לא סתם קוראים לו "סנדק הגראנג'"), ועד היום מפתיע לעיתים על הבמות עם פרל ג'אם. וזה ממש, אבל ממש לא נגמר כאן; רק שלשום הודעתי כאן שלו ריד בכבודו ובעצמו יתארח באלבום של גורילז. אז כן, אפשר עדיין לעשות רוקנרול עם שיניים תותבות, איש לא אמר שלא; אבל יש הבדל בין להיות רלוונטי, מעניין ומסקרן גם ביצירתך המי יודע כמה - לבין טחינת מים (או סתם קשקוש בלבוש כמו הסינגל כריסמס של דילן) ברורה שמקבלת לגיטימציה מתוך חסד נעורים שיואב קוטנר, שוקי ווייס ואתם, כן, אתם! תורמים לו מכספכם האישי, רק בשביל לראות חצי איש-חצי לאמה עם גיטרה, שר את "Lay Lady Lay" עם פרצוף ללא חשק. אז נכון, יש שיאמרו שלראות את דילן יושב על כיסא ומחטט באף שווה 1000 שקל. אני אומר שלא. נכון, כולנו למדנו בע''פ את "Masters of War" ו-"Blowing in the Wind" - אבל לראות את דילן מבצע את השירים הללו כיום, זה קצת כמו לראות..ובכן, כמו שאמרתי, חתול גוסס בתוך מכונת כביסה מבצע את השירים הללו..ותו לא. אולי אם היה הולך בתלם של חבריו, כמו מקרטני למשל, דילן היה נראה אחרת היום; ראשית, לא כמו לאמה. אחרי כן, הוא גם היה נשמע פחות כמו לאמה, יותר כמו בן אנוש. שלישית, יכל להיות יוצר מעניין ורלוונטי גם היום; במבחן התוצאה, קשה לי לומר שזה משתווה לזה, או זה.
אבל למען האמת, זו נקודה שפחות יקרה לליבי; לי אישית היה הרבה יותר חשוב לדוש בעניין הסאונדטראק של אביב רז הבדיוני, שאולי למעשה לא כ'כ בדיוני - בהתחשב בעובדה שהסאונדטראק שלו הוא הסאונדטראק של הרבה אחרים שעוברים את הפריים של חייהם כאן ועכשיו - ביניהם גם אני, וכנראה שלעולם לא יזכו לראות את ארקטיק מאנקיז על ארץ הקודש בהיותם צעירים ובועטים (רק המחשבה על אלכס טרנר אומר "שאלום תאל אאביב" בגיל 64 גורמת לי לרצות לירות בעצמי). ומדוע זאת? ובכן, כנראה כי זו לא ארץ לצעירים. מבט קליל בהופעות הענק האחרונות שהיו כאן לא מותירות כל מקום לספק - מדינת ישראל הולכת ב2 כיוונים, וגלובליזציה היא לא אחת מהן; או שהיא מנותקת לחלוטין ממה שהולך בעולם החיצון (ראו ערך "סצינת הפופ המזרחי של משפחת פרץ"), ולאו דווקא רק במוזיקה, או שהיא פשוט תקועה איפה שהוא 30 שנה אחורה (ראו ערך "מדונה, פט שופ בויז וחברים"). רק לפני כמה חודשים רענן שקד מידיעות כתב על העובדה המצערת שהרדיו שלנו תקוע אי שם באייטיז העליזים (אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את הריף של "איי ג'אסט קנט גט אינף" ב100 FM..), ובכלל, ישראל היא עוף מוזר; קובי פרץ ימלא אצטדיון, אבל ארקטיק מאנקיז יקחו בקושי את גני התערוכה; וכל זאת קורה בזמן שבלונדון, כל צוציק בן 15 הולך כל שני וחמישי להופעת ענק של האקטס הכי חמים ונחשבים כרגע בעולם המוזיקה - וזה לא רק כי יש לו כסף; זה כי באנגליה, ארץ אפשרויות הלייב הבלתי מוגבלות - יש תרבות מוזיקה אמיתית; כזו של קנייה והאזנה לאלבומים, של נאמנות לאמן אהוב ודהירה המונית להופעות ופסטיבלים באשר הם. וזה לא כך רק בחצי האי הבריטי, אלא גם בשאר העולם; נו באמת, רק מבט חטוף בליין אפ של קואצ'לה הקליפורני השנה גורם לי לרצות לבכות כמו ילדה קטנה. מתי כבר אראה כאן את הדאד וות'ר? כשהם יהיו ליטרלי -דאד-? מתי ג'וליאן קאזאבלנקס ימלא פה את גני התערוכה, ומתי לעזאזל נשמע כאן את "Plug In Baby" בלא פחות מפארק הירקון?
זה לא כאילו אין מגמת שיפור; בכל זאת, שנה שעברה קיבלנו כמה אמנים רלוונטיים ובשיא הקריירה, כאן בישראל - וביניהם קייזר צ'יפס, ליידי גאגא, MGMT, ג'יימי לידל, פיית' נו מור ועוד; (שד'א, חצי מהם הגיעו לכאן בזכות Alive Productions המצוינים, שעושה רושם שהם קוראים את המפה העולמית נכון, בניגוד למפיקי העל שמעדיפים ללכת על "גדול ובטוח" מאשר "רלוונטי ועכשיווי"). אז אי אפשר לומר שהעתיד כולו שחור. ובכל זאת..אלטון ג'ון? רוד סטיוארט? קובי פאקינג..פרץ? אלו האנשים שימלאו כאן אצטדיונים בשנה הקרובה? וגם בשנתיים-שלוש הקרובות? לעזאזל דילן, כמה דרכים גבר צריך ללכת בכדי לראות את אלכס טרנר, ג'וליאן קאזאבלנקס וג'ק ווייט בלייב?!
כנראה שהתשובה לשאלה הזו, חברים, נישאת ברוח.
עם המטוס של אל-על לפסטיבל קואצ'לה.
ועכשיו נשמע קצת אתכם; המשך שבוע נעים לכולם,
נתי.
| |
5 רגעי נחת לסופ''ש
מתחדשים: גורילז, ריצ'ארד אשקרופט; מדריכים: וומפייר וויקנד.
1. Gorillaz - Stylo - אחרי שנה של עבודה אפופת מסתורין, להקתם המצויירת של דיימן אלברן וג'יימי היולט חוזרת באלבום שלישי, "Plastic Beach" שמו. אף על פי שבמהלך השנה האחרונה רבו השמועות על האפשרות לסרט קולנוע שככל הנראה יסמן את סופו של הפרויקט הנהדר הזה, הסרט בוטל (כבר כמה פעמים אז הו נואוז מה יקרה בעתיד) ומארדוק, 2D, המתופף השמן והילדה היפנית הקטנה חוזרים לסיבוב שלישי, ג'אסט לייק אולד טיימז; הסינגל הראשון נקרא "Stylo", והפעם גורילז מארחים את מוס דף ובוב וומאק. האלבום עתיד לצאת ב3 למרץ, ובין השותפים לפרויקט הפעם ניתן למצוא את מיק ג'ונס מהקלאש, דה לה סול והאחד והיחיד - לו ריד בכבודו ובעצמו. השנה הקרובה תהיה פוריה מאוד לגורילז, שכן הפעם גורילז הולכים להיות אחת מלהקות ההדליינרז של פסטיבל קואצ'לה, הופעה נדירה שכן גורילז הופיעו בקושי 3,4 פעמים ובאירועים מיוחדים וחד פעמיים (בעבר כשלו נסיונות לטור עולמי מתוקף הוצאות אסטרונומיות על ויז'ואל אפקטס). אז ורדיקט לסינגל החדש: "סטיילו" הוא מאוד גורילזי, אבל יחסית לסינגל ראשון מתוך אלבום חדש ללהקה שלא שמענו ממנה הרבה זמן, עושה רושם שהפאן קצת נעלם מפניהם של הגורילאז, ואפילו יכולותיו הווקאליות המגניבות של וומאק לא מצילות את הטראק המנומנם הזה.
2. טריילר חדש ואפלולי ל-"Plastic Beach" - וחגיגת הגורילות לא נגמרת בסינגל חדש, הנה טריילר מגניב לאלבום החדש.
3. אמנות חדשה מג'ימי היולט - כמיטב המסורת ובעקבותיו של אלבום חדש, מגיעים גם ציורים חדשים ורשמיים ככל מהארט של "Plastic Beach", הכוללת דמו לשיר "Broken", שיכלל באלבום. האב פאן!
4. Richard Ashcroft - Are You Ready - למען האמת ריצ'ארד, לא, אני לא מוכן; שנה חלפה מאז האיחוד הסנסציוני של הורב, ושוב אשקרופט מפרק את החבילה, והפעם באופן נאסטי מתמיד, או לפחות כך טוענים שאר חברי הלהקה ("ריצ'ארד זבל, הוא איחד אותנו כיחסי ציבור לקריירת הסולו שלו"). "אר יו רדי" הוא הסינגל החדש של אשקרופט מתוך אלבומו החדש "Redemption" (היי בוב), שיצא ב28 למרץ. ורדיקט? אואזיס מעולם לא התפרקו, הם דיבוק בגופו של אשקרופט.
5. מדריך טראק ביי טראק ל-"Contra" עם עזרא קונינג - יחסי הציבור המשומנים פועלים היטב, והנה עזרא, סולן ערפד סופ''ש במדריך טראק ביי טראק על כל שיר ושיר באלבום. קצת על שיר הנושא, "I Think Ur A Contra": "זו הפעם הראשונה שאני שר שיר שלם בפלצטו. זה שיר הנושא, למרות שחשבנו לקרוא לאלבום קונטרה הרבה לפני שהשיר הזה התקיים. הקונספט היא העובדה שבחיינו תמיד נצטרך לבחור בין A ל-B, רציתי לשקף את העובדה הזו במערכות יחסים". ולא, לא שכחתי טראק ביי טראק משלי, והוא יגיע בפוסט הבא.
בי סיידס
1. MGMT מפתיעים: "לא נוציא סינגלים מן האלבום השני". סיבה? הגנה על שלמות היצירה באוזני המאזין. "באלבום הזה לא יהיו 'קידס' או 'טיים טו פריטנד'. האלבום כולו הוא יצירה שלמה. מעניין לראות מה ינגנו מהאלבום ברדיו, אם בכלל", אמר בן גולדווסר. זה לא צעד אומנותי שתצפו מרדיוהד לעשות? בכל אופן, קצת מוקדם מדי להרפתקאות כאלו לדעתי. חבל.
2. פול מקרטני חושף כי היה קרוב להיות הבסיסט של דם קרוקד וולצ'רז. לא חושב שהפסדנו הרבה, למען האמת.
3.האם ת'ום יורק הולך להקליט עם הסופרגרופ הנסיונית שלו? כך דווח בNME, כמו כן יש אפשרות להופעת פתע בפסטיבל קואצ'לה.
4. איימי וויינהאוס מקבלת 22 חודש על תנאי בעקבות פרשת ההתפרעות בתיאטרון. גאד דמאט, אני רוצה אלבום שלישי כבר.
5.עוד קצת גורילז לסיום: מרדוק, הבסיסט הבדיוני של גורילז, מאיים "להשתלט על הרדיו האינטרנטי של NME בקרוב" בטוויטר האישי שלו. אוסום.
סופ''ש נעים לכולם! נתי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
