בדר''כ, אני לא אוהב סיטקומים. הם פשוט לא מצחיקים אותי. "סיינפלד" זה נחמד, אבל את "חברים" למשל אני לא סובל. אנשים נוהגים לומר שכיף לראות "חברים" כי זה כמו ללבוש בגדי קאז'ואל ביום רגיל למדי. אנשים מצליחים להזדהות איתם, למרות שחבורה של חברים שגרים ביחד כ'כ הרבה זמן זה האמא של האקסטרודינארי. אבל בהקשר היותר קר של סיטקומים - הקראפ הזה פשוט לא מצחיק. ומעבר לזה, לא, זה לא מרגש אותי כלל. כשאנשים שואלים אותי מה מצחיק אותי, אני עונה בדר''כ דבר כזה: "חברים שלי, בעיקר אורי - וסאות'פארק". בחיי, כמעט ואין שום דבר בעולם הזה שמצחיק אותי כמו החברים שלי, ואחרי זה יש את סאות'פארק - ופה ושם יש דברים משעשעים שאני מוצא בהמשך הדרך, אבל הם לא מספיק גדולים בשביל להשפיע לי על החיים או פשוט, להיחרט לי בזיכרון. אני זוכר שז'אנה אמרה לי פעם, וכשאני אומר פעם אז אני מתכוון לכמה שנים טובות, "היי - יש סידרה חדשה שאתה חייב לראות, היא כזה כמו "פרנדס" רק מצחיק וגם יפה כזה, אני לא יודעת להסביר". זה באמת היה חרא של הסבר כי זה לא היה משכנע בכלל. אז דילגתי באלגנטיות. פאסט פורוורד לשנה 2011 ואני חושב שאורי הוא הראשון לציין בפניי שוב ש"איך פגשתי את אמא" היא סידרה מצוינת ושאני צריך לראות אותה, אבל עם כמויות החורי השכלה שלי שאני צריך להשלים, כמו "מובי דיק" או הדיסקוגרפיה של בוב דילן או פאקינג "טיטאניק", החלטתי לשחק אותה צ'אק נוריס: חיכיתי. ואז, התגייסתי, ואלוהי היס החליט בשבת סגרירה אחת שאני צריך לצפות בפרק כלשהו מהעונה הלא-יודע, וזה לוא דווקא תפס אותי - אבל החלטתי לנסות. אז הנה, בזה הרגע סיימתי לצפות בעונה הראשונה (ותיזהרו לכם אם תספיילרו לי), ואני אנסה להסביר עכשיו למה אני ממש, ממש אוהב את "איך פגשתי את אמא". קודם כל, הדבר הראשון והפשוט ביותר שאפשר לציין - זה מצחיק. I mean, come on (האהא רפרנס) - זה פשוט, פאקינג, מצחיק. אין פה בדיחות סטייל "האהא ג'ואי הוא אידיוט והוא עושה דברים מטופשים", ואין פה פאנצ'ים שהם התחתית של התחתית של הסבנטיז סיטקומז. הפרקים כתובים ברמה גבוהה ורמת המשחק היא סבירה עד משכנעת מאוד, לידי כך שהעולם של טד מוסבי נראה כ'כ אמיתי ומוחשי, שאני כאילו והופך בעצמי לחבר שלו. כל החבורה הזו, טד, מרשל ולילי, בארני ורובין - הם לא קריקטורות ששוכבות אחת עם השניה כמו ב"חברים", והחיים האישיים של כל אחד לא סובבים סביב הכלום והשום דבר כמו ב"סיינפלד", לכל אחת מהן יש עומק ותשוקות ותחושות ומטרות בחיים האישיים שלהם, מה שנותן לסיטקום הזה נופך של מינימום יצירה קולנועית תחת ז'אנר דרמה קומית, מקסימום רומן עלילתי מקסים ומרגש של 350 עמוד. ואת כל זה אני אומר רק אחרי העונה הראשונה, כן? בכל אופן, אנליסיז קונטיניוד..טד מוסבי - גבר חולמני בעיר הגדולה. הוא ארכיטקט, ויש לו נפש של אמן, והוא מפרש כל דבר ודבר בחיים שלו, מחפש משמעויות כפולות וסימנים בצידי הדרך,מצד אחד מתכנן כל דבר מראש ומצד שני ספונטני והחלטי, עושה טעויות אבל גם עושה דברים לאט ובטוח. בקיצור, פחות או יותר התגלמות הדמות ההיא מהשיר שפרדי מרקיורי כתב פעם בקווין, "Good Old Fashioned Lover Boy". לא יכלה להיכתב דמות יותר מושלמת להיות הנרטיב בסידרה שעוסקת, בסופו של דבר - בהסתגלות לחיים, או פשוט, החיים עצמם. אנשים נוהגים לקרוא ל"סיינפלד" הביטלס של הסיטקומים, וזה אולי נכון - אבל בניגוד לביטלס, שבעיניי באמת משקפים כמעט כל דבר שאדם מסוגל לאהוב (או לשנוא) בחיים, "סיינפלד" היא לא סידרה על החיים עצמם. היא סידרה על אירועים אקראיים שבסופו של דבר אינם מובילים לדבר. ב"איך פגשתי את אמא", יש פה סיפור חיים קלאסי של גיבור מוקף בגיבורים אחרים עם סיפור חיים משלהם שאיננו מלהיב פחות משל גיבור הסידרה המקורי - וכל הסיפורים הללו, והאינטרקציות ומערכות היחסים ביניהם - רק מתניעות ומקדמות את העלילה. לזה קוראים, במילה אחת - "חיים". אהבה היא אמנם הקוריוז, כי טד מוסבי מחפש את אשת חלומותיו - אבל כמו באותה קלישאה ארוכת יומין, "כשלא תחפש, תמצא" - גם הוא לומד שאהבה מגיעה בסופו של דבר אחרי שאתה שלם עם עצמך כמי שאתה, ושאתה לומד מהם הדרישות שלך מהעולם ומעצמך. אולי במילים אחרות - כשאתה אוהב את עצמך. ואיך אפשר ללמוד לאהוב את עצמך אם לא, פשוט, לחיות את החיים כפי שאתה רוצה לחיות אותם? (אגב, משהו שאני חייב לציין - זה פחות או יותר המוסר השכל ב"500 ימים עם סאמר", והגיבור שם הוא גם כן ארכיטקט). וזה מה שטד מוסבי עושה, לאט ובטוח.
כפי שציינתי בהתחלה, התוכנית הזו היא מאוד ברוח שנות האלפיים לטעמי וכאחד שמן הסתם רק מתחיל לחיות את "חיי הבגרות" שלו בשנות האלפיים, או "האלה שאחרי האלפיים" אם תרצו, הגיוני שאתחבר. קשה שלא. החיים של טד מוסבי וחבורתו היא התגלמות החיים המערביים המודרנים בימינו אנו, לטוב ולרע. יש להם חלומות ורצונות אבל הם נתקלים באינספור קשיים מציאותיים על מנת להשיג אותם, או שהם פשוט נתקלים פתאום בברירה אחרת שלפתע ניראת לא פחות אטרקטיבית - כמו הקונפליקט של לילי בין הרצון להיות אמנית בוהמיינית מעבר לים, לזוגיות עם הסול-מייט שלה מרשל. מרשל רצה "להציל את העולם" מגלובל וורמינג ולשמור על איכות הסביבה, אבל המציאות נתנה לו אגרוף בפנים ובשביל לא להיות רעב ללחם ולשלם על חתונתם מצא את עצמו עובד בחברה המזופתת של בארני. ויש כמובן את חיי הרווקות. בארני, למרות שהוא קומיק רליף (קורע מצחוק אגב), משקף בעיניי את כל מה שרע למעשה במציאות הכ'כ לא-רומנטית שאנו חיים בה. אולי העולם מצליח להמשיך ולהתקיים ככה, בפתיחות המינית של היום ומליוני הליידי גאגות והילדות בנות 11 על עקבים ומניאקים שמזיינים וזורקים - אבל יש משהו בתקופה חסרת התמימות של חיינו, שגורם לכל זה להראות הרבה, הרבה פחות זוהר. וטד מוסבי הוא הדוגמה המושלמת לכך. הגוד גאי שנופל בין הכיסאות. חיי הרווקות בת''א, או ניו יורק, או כל עיר מודרנית גדולה אחרת ניראים מגניבים וזוהרים, כל אחד ניראה מספיק אטרקטיבי בלי רגע אחד של מחשבה או משמעת עצמית, ויש סקס מזדמן ופתיחות רבה - ובסופו של דבר, טד מוסבי עדיין יחפש אהבה. כי כמו שמרשל ולילי הם אי של יציבות כמעט לאורך כל העונה הראשונה ואני מניח שגם בהמשך הסידרה כולה - אין כמו הרומנטיקה, האהבה, הרגש והחיבור האמיתי שבין אדם לאדם, בין בני זוג או בין חברים או בין משפחה. איפשהו בכל המישמאש הזה של הביג סיטיז בעידן הגלובליזציה והפוסט-מודרן-ליידי-גאגאיש-שיט, הדברים הללו הולכים לאיבוד. וזה מה שהופך את הסידרה הזו לסיפור אנושי כ'כ מרגש, כן ואמיתי; האבסורד הוא שאני חושב שכולנו מרגישים קצת כמו טד מוסבי - ובכל זאת אנחנו חיים את החיים הללו (במידה והמציאות מאפשרת זאת), בוחרים להתלכלך בבוץ הנהנתנות והניסוי ותהייה - אבל כמו שהוסבר באחד הפרקים, לפעמים צריך לעשות את הטעות למרות שאתה יודע שזו טעות, כדי שתוכל להגיד "אוקיי זו הייתה טעות ועכשיו אני יודע מה הדבר הנכון בשבילי". וזה המסלול שרובנו נבחר בחיים במאה ה21 - ניסוי ותהיה, רק על מנת שנוכל להבין בסופו של דבר שאין כמו "להשתקע" ולבנות לך את הסביבה האוהבת והבטוחה שלך - תוך כדי, כמובן, שמירה על העקרונות והרצונות האישיים שלך - עם, כמובן, התפשרויות בהתאם לסדר העדיפויות שלך!! הולכים לאיבוד? בדיוק - זו הנקודה שלי; קשה לא ללכת לאיבוד, אבל ככה זה לחיות. לגשש באפלה ולמצוא לאט לאט את הדרך שלך. זה מה שטד מוסבי בעולם שלו עושה, זה מה שכל הדמויות ב"איך פגשתי את אמא" עושות, וכל רגע שהן עוברות היא עוד כברת דרך, וסיפור פוטנציאלי לילדים של טד. מוסר השכל. תובנה.
הרפרנסים לתרבות הפופ של ימינו, הסאונדטראק, "Good Feeling" של הויולנט פמז, ה"פאפא-ראפא" של הפתיח! לאב איט. הכל כ'כ גורם לי להרגיש בבית, הן במלכת התסריט והן במלכת הצילום והבימוי. בהתאם לכל מה שאמרתי עד כה על המראה המקסימה והפואטית של "איך פגשתי את אמא" לחיים בעיר הגדולה של ימינו, אלו הם הפאנצ'ים הקטנים, הבדיחות הפרטיות של החבר'ה וההעדפות האישיות שלהם במוזיקה, טלויזיה, קולנוע ושלל שיגעוגים וצורות בילוי - שהופכות את ההזדהות האישית שלי לבלתי נמנעת, ואני מניח שזה גם כך אצל כל צופה הדוק אחר. "לעזאזל, אנחנו כ'כ דומים, החברים שלי והם!", אני חושב לעצמי. הסלנג, ההבנה הטלפתית כמעט, בניית עולם ציורי משלך שרק אתה והחברים שלך מסוגלים להבין. כשסידרת טלויזיה מצליחה לתפוס דבר כזה בצורה כ'כ משכנעת, זה סימן שהיא באמת טובה, כי אני בקלות יכולתי לראות את עצמי זורק מסיבה ענקית או סופר-מגה-מיטינג בפאב המקומי, החבר'ה שלי עם החבר'ה של טד - ג'אסט הנגינג אאוט, צוחקים, מדברים. מי יודע, אולי היו נרקמות מערכות יחסים שהיו מקדמות אפילו את החיים הבנתיים-לא-מספיק-רומנטיים שלי. חבל שהם אינם קיימים, מרשל ולילי, רובין, בארני וטד - אבל גאד דמאט, זה משכנע, ואני יכול להישבע שהחיים שלי ניראים בדיוק כך, רק עם השפה והצחוקים והשיגעוגים שלי. ואז אני מבין, למה "איך פגשתי את אמא" מצליחה להצחיק אותי בכלל כפאקינג סיטקום - היא מזכירה לי את החברים שלי! ואז פשוט גל של אהבה מציף את כל הגוף שלי ובא לי להתפוצץ מהתרגשות, או פשוט לצפות בעוד פרק.
"Purple Giraffe", השני סה''כ בעונה הראשונה, הוא ביי פאר הפרק הכי אהוב עלי. פאקינג קלאסיק. עם הילד שרוצה את הג'ירפה הסגולה ולמרות שאיננו מצליח לזכות בה בדרך הקונבנציונאלית, כנגד כל הסיכויים נכנס אל תוך מכונת המזל עצמה בשביל להשיג אותה, רק כדי להתגלות כמטאפורה מושלמת למה שטד בוחר לעשות בצעדיו הראשונים עם רובין - זה היה פשוט מרגש. על כמה סיטקומים אתם כבר יכולים לומר שהתרגשתם כאילו הרגע יצאתם מאולם הקולנוע אחרי סרט ממש, ממש טוב? זה מה שמייחד את "איך פגשתי את אמא". זו הבחירה האישית שלי בין כל הקראפ (אוהוו כמה קראפ) שמוכרים לכם היום בטלויזיה. הו אלוהים, תודה לך שהמצאת את האינטרנט ואת האפשרות שלי למיין את צריכת הבידור, תרבות ואמנות שלי. "איך פגשתי את אמא" היא סידרה על החיים, בשביל לברוח מהחיים - ע''י הזדהות עם החיים שבסופו של דבר מזכירים, אממ - את החיים שלי. מסובך הא? בדיוק כמו בחיים.
"פגשתם כבר את טד"?
לילה טוב,
נתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
