כלב שחור

אחלה סינגל תודה רבה, עד מתי סטרוקס 04': מיילס קיין, סטרוקס, ג'יימס בלייק.

1. Miles Kane - Re-Arrange: אלבום הסולו המצופה של חצי-לאסט-שאדו-פאפטס מיילס יקרא "Colour of the Trap" והוא יצא ב25 לאפריל; עד אז ניתן להנות מ2 הסינגלים שיצאו כבר מתוכו, "Come Closer" ו-"Inhaler" המצויינים, אבל עתה מתווספת גם גירסת לייב לעוד אחד מהשירים באלבום: "Re-Arrange" הוא שיר אהבה מתוסבך וחודרני שנראה כאילו ונתלש מתוך אלבומם השני של ארקטיק מאנקיז; עבודת גיטרות מצויינת של קיין וליריקה שלא באמת מפתיעה מישהו מאז הריליס ההוא עם אדון טרנר.

2. Miles Kane - Making of Colour of the Trap: ולאלה שלא יכולים לחכות, אפשר להעביר את הזמן עם הסרטון מייקינ' אוף החביב הזה, בו קיין בעצמו שופך מעט אור על הסינגלים, ההשפעות ותהליך העבודה של "Colour of the Trap". תמיד נחמד לשמוע לאד בריטי מחקה צליל גיטרות.

3. James Blake - You Know Your Youth: אז מה שלום הגאון התורן החדש שיש לבריטים להציע? "You Know Your Youth" הוא טראק בונוס מתוך אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק, ניתן להשיג אך ורק בגירסאת הויניל - אבל תודה לעולם על "Some Kind of Awesome" המעולים שלא חוסכים מאיתנו גם טראקים כאלה.

4. Arcade Fire NME Award Acceptance Speech: אז לא רק אצל האמריקאים "The Suburbs" הוא אלבום השנה (שעברה), שלשום התווכחנו שגם קוראי NME חושבים כך; הנה הנאום הביזארי שנשלח מהסטודיו של הקנדים אל NME, שם וויל חושף פרטים מעניינים על ההשפעות לאלבומם הבא.

5. The Strokes Making of Angles EP 1: ואיך אפשר לסיים ללא מנת הסטרוקס השבועית: הפעם זהו סרטון של 2 דקות עם קצת פוטג' ממוחזר מהסטודיו שראינו כבר+כמה חומרים חדשים ואפילו סניפטס מתוך כמה שירים חדשים. ועוד חדשות מהפאב פייב: שבוע הבא נוחת הקליפ ל"Under Cover of Darkness", כמו כן אמור להיחשף גם השיר "You're So Right" מתוך האלבום, שככל הנראה הוא גם הבי-סייד ל"Under Cover of Darkness" בגירסת הויניל.

סופ''ש נעים לכולם,

נתי.

אתמול ראיתי את "אומץ אמיתי" ונהנתי מכל רגע. אנחנו מתקרבים לאוסקר, וכל מה שאני שומע מכל עבר זה "האקדמיה דיס האקדמיה דאט, הם ילכו עם הצעירים או שיתנו ליוצרים היותר מסורתיים", בלה בלה בלה. האם זה באמת ישנה למישהו מה חושבת האקדמיה? האם זה באמת יזיז לי את קצה הביצה השמאלית אם חבורת זקנים הוליוודים חושבים ש"נאום המלך" טוב יותר מ"הרשת החברתית" או "אינספשן", כי עולמם הצר מסתכם ב"חלף עם הרוח"? האם נתינת או אי-נתינת הפרס לכריסטיאן בייל על תפקיד המשנה שלו ב"פייטר" ישנה את העובדה שהתרגשתי ונהנתי מכל רגע כאשר ראיתי אותו על המרקע? אני ראיתי כמעט את כל הסרטים המככבים השנה בטקס האוסקר, כולם נהדרים וכולם גורמים לי להיזכר כל פעם מחדש כמה אני אוהב את הדבר הגדול והנפלא הזה שנקרא "קולנוע", ובכל פעם שאנו מתקרבים ל"סוף עונה", או לטקס פרסים כזה או אחר ולווא דווקא בקולנוע, אני מגיע לאותה מסקנה - חלוקת פרסים כאלה ואחרים בדבר הזה שנקרא "אומנות" זה פשוט מיותר, שלא לומר מטומטם. והרי לכם למה אני כמעט ואף פעם לא מדבר על הגראמי או אפילו על טקס פרסי NME שאירע אתמול למעשה; כל סרט משקף עולם ומלואו שונה בתוכנו. כל אמצעי אומנותי ישרת את עולמו של הסרט הנ'ל. ובסופו של דבר, מציאות מסויימת לא בהכרח יפה יותר מן האחרת - שתיהן שונות מלכתחילה, האם באמת יש לנו או לכל אחד אחר את הכוח להחליט איזו יצירה טובה יותר מן האחר ככלל, ולא כהצהרת טעמינו האישי? התשובה היא לא, ואף פלוץ מהאקדמיה לא יגיד לי איזה סרט טוב או פחות טוב מן האחר. אומנות היא דבר הרבה יותר נשגב. קולנוע הוא דבר הרבה יותר נעלה. האפקט החיובי היחידי של עונת הפרסים היא העובדה שלפתע כולם מדברים ומתעניינים בסרטי איכות. זה נחמד ויפה, אבל זה לא כמו ללכת לקולנוע ופשוט לראות את הסרט. אל תצפו בטקס האוסקר, אל תמחאו כפיים לנטלי פורטמן כשהיא תעלה על הפודיום - מחאו לה כפיים בסוף של "ברבור שחור", ותהנו מכל רגע. אל תאמינו לאלה שאומרים שטקסי פרסים הם מפגן הערכה, האמן לא זקוק לזה; פשוט, לכו לראות סרט. לכו להופעות, הקשיבו למוסיקה. טיילו בגלריות ומוזיאונים. היו צרכנים נאמנים של אומנות, ותו לא.

Radiohead - King of Limbs

אז וואט דו יו נואו, עוזבים את האינטרנט לשבוע וכל הרשת גועשת על החדש של רדיוהד. טוב, אולי לא התחברתי לפייסבוק שבוע אבל את החדש של רדיוהד השגתי עוד ביום ראשון, ובניגוד לביקורות כאלה ואחרות אשר פורסמו לאחרונה בתקשורת הישראלית, העדפתי לחכות מעט עם המחשבות שלי על האלבום הזה, לפחות עד להאזנה העשירית, רק באיזור הזה אפשר להרגיש מפוכחים מספיק עם ת'ום יורק וחבריו. "King of Limbs" הוא אלבומם השמיני של רדיוהד, אלבום שמיני עם שמונה טראקים בלבד, ובהתחשב בעובדה שהוא פולואו-אפ ל-"In Rainbows" מ06', כלומר הפסקה של כמעט חצי עשור מן הקודם - הותירה הרבה חובבי ראש-רדיו עם הראש למטה בעצבות יתרה; כאן גם התחילו הקונספירציות, ואולי לפני שנתחיל לדבר על האלבום הזה רצוי לומר שרבות הן השמועות שייתכן ויצא עוד המשך לאלבום הזה, "אלבום הניוזפייפר הראשון מסוגו" במילותיו של נייג'ל גודריץ' מפיק-העל של רדיוהד משכבר הימים, אבל לא בגלל זה כ'כ הרבה אנשים בטוחים בסו קולד "Kings of Limbs Part 2". אולי העובדה שקנייה דיגיטלית של האלבום מהאתר הראשי מזכה אותנו בקובץ זיפ ששמו "KOL1" תספק אתכם? או שהטראק השמיני והאחרון נקרא, מכל שמות העולם - "Seperator"? ועכשיו, כאשר רוקנו את מחשבותינו מכל ההא ודא של עולם התקשורת, בואו נתייחס ליצירה עצמה לשם שינוי.

ראשית, כפי שרבים וטובים לפניי עוד הספיקו לומר - כן, חברים יקרים, החזיקו את עצמכם חזק: "King of Limbs" הוא עוד מאותו דבר, וכן (החזיקו את עצמכם עוד יותר חזק): כנראה מדובר באלבום הראשון של רדיוהד שפשוט לא מחדש שום דבר. לא רק שרבים וטובים כבר עושים את אותה מוזיקה אלקטרונית רפדטיבית ולעוסה IN&OUT מתוך ומחוץ המיינסטרים - מדובר גם במוזיקה שרדיוהד בעצמה עשתה כבר, שלא לומר הפכה בעצמה לחלוצת הז'אנר ודחיפתו מעלה ב"Kid A" או "Amnesiac" ואפילו החזירה מעט מן הקטע בחציו השני של "In Rainbows". בזכות אותה חלוציות אנו רואים היום אנשים כמו ג'יימס בלייק הופכים לדבר הגדול הבא ואת MNDR מפוצצת מועדונים בניו יורק; השאלה היא רק - האם זה באמת משנה לנו שזהו אלבומם הראשון של רדיוהד שאיננו מחדש דבר? האם תפקידה של האומנות היא אך ורק לחדש? האם המאזינים עד כדי כך סתומים על מנת להפנות את גבם כלפי מוזיקה טובה אך ורק משום שציפינו ליותר מאמן אהוב? אני רוצה להאמין שלא, למעשה אני מפציר בכם להאמין שלא. עם זאת, אין זה אומר ש"King of Limbs" חף מפשע ועל כן נשפוט את היצירה עצמה ע''פי מידותיה שלה ותו לא. אם כן, הדבר השני שמבינים מהאלבום הזה הוא שהפעם, בניגוד ל"In Rainbows" שסימל את החזרה לכלים המסורתיים של רדיוהד (גיטרה-בס וסינת' במרכז, מינוס הדיסטורשן וכל דבר אחר נשאר בבקגראונד) אלו הם כלי ההקשה/סימפולי הקשה אשר נמצאים במרכז, ורק לאחר אותם לופים/ליירים ברורים של כלי הקשה ובס-ליינז רפדטיבים, ת'ום יורק כאילו ומנסה להוציא את המיטב מתוך אותם כבישים שסלל זה הרגע; מפיק את המיטב, אבל תמיד נשאר באותן גבולות צרים - וזהו החיסרון הגדול ביותר של "King of Limbs", כך ניתן להבחין כבר מהאופנר "Bloom" - דווקא אחד השירים היותר טובים באלבום ואולי אחד הסטנדאאוטס היותר זכורים וראויים לציון, שכן עבודת הפסנתר ושירת הסול המקסימה של יורק יורים היישר אל תוך אותם מקומות פגיעים בלב אשר שם ידענו כבר בעבר לנצור את מילותיו ושירתו המדוייקת להפליא של יורק - ולמרות הכל, גם ב"Bloom", "Morning Mr Magpie" ובעיקר הקטע האינסטרומנטלי המעט מיותר "Feral" - לא משנה איך אסתכל על זה וכמה תשומת לב אקדיש לכל המניירות, השירה ההיא או הטקסט ההוא שם, הסינת' המוזר בפינה ההיא והאקוסטית במקום הכי לא צפוי - אותם "כבישים צרים" שרדיוהד סללו פשוט נשארים צרים למחשבה וקשים לעיכול, כאב הראש של אותם ליירים חוזרים ונישנים, אותם לופים שלא רואים ממטר את הסופ''ש של חינוכית 23 - פשוט עושים לי כאב ראש, וגורמים לי להתפלל לשווא לשינוי שפשוט לא מגיע, ולבסוף להצטער שאין אנו זוכים כאן לאיזו שהיא התפתחות מעניינת מלודית, או אפילו פשוט - סתם ברייק או שינוי מקצב.

מצער אותי לחשוב על העובדה שרק לקראת הטראק החמישי, "Lotus Flower" המצויין - האלבום מתחיל להישמע יותר כמו אלבום ולא כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו; ובכל זאת, "Lotus Flower" הוא בקלות השיר הטוב ביותר באלבום, בעל טקסט מצויין וחותך ("אחליק עצמי אל תוך כיסך, בלתי נראה, עשי מה שתרצי"), שירה מקסימה של יורק (שמתברר גם כרקדן לא רע ופשוט פרזנטור אדיר של האומנות אותה הוא יוצר, גם בריקוד) ועבודת סינת' נפלאה של ג'וני גרינווד שללא ספק לא הותירה לרדיוהד ברירה אלא להוציא את השיר הנ'ל כסינגל ראשון מתוך האלבום (העוקבים מביניכם בודאי כבר יודעים שיורק גם ניגן את השיר הזה בשנתיים האחרונות בהופעות הסולו שלו). מיד אח''כ מגיע "Codex" הקודר, שמחזיר אותי שוב ל"In Rainbows" ומזכיר במיוחד את "Videotape" - שעמד אז על תקן "השיר הקודר ביותר" באלבום. הפעם זהו "Codex" וגם הפעם רצוי להרחיק את היצירה הקודרת הזו מאנשים שלוקים בנפשם, כי טוב זה לבטח לא יעשה להם, ויודעים מה? גם לי קצת נמאס מאותן תחושות קודרות שעושות רושם שיורק מעולם לא הצליח להשתחרר מהן, עוד מאז אותה תאונת דרכים רבת השראה לה חייב יורק חלק רב מתוך "OK Computer". שלא תבינו אותי לא נכון, כאב הוא דבר חשוב בארסנל של רדיוהד בפרט וכל אמן בכלל - אבל אלו שירים כמו "Codex" שנותנים לך את ההרגשה שאם אתה צולל עכשיו לכאב שמציג בפניך יורק - אין לך דרך חזרה ממנו, וזה מסוכן, בעיניי כל היופי באומנות לה נקרא לצורך העניין, "מוסיקה עצובה" - היא האפשרות לנגב לבסוף את הדמעה ולהסיק מסקנות, כי מלמטה אפשר רק לעלות. אצל יורק, לעיתים גם את זה הוא לא מותיר לנו. בהמשך יש לנו את "Give Up The Ghost" המקסים והמצוייץ, שמצליח קצת להרים אותנו למעלה עם ההרמוניות המקסימות שיורק בונה כאן, בין אם זה בקולות המכופלים שלו עצמו ובין אם זה בהפקה הריברבית של כלי הנגינה - אבל הסיפוק הגדול מהיצירה הזו היא אי דחיפתם של אותם סימפולים עיקשים מתחילת האלבום אל תוך השיר הזה גם כן. לבסוף מגיע "Seperator" החביב שעד כמה שהוא שיר טוב, עושה חשק לעוד - ועצם העובדה שמדובר בשיר האחרון, באופן פרדוקסלי עושה לי יותר רע מטוב.

"King of Limbs" הוא לא אלבום גרוע, ואני בניגוד לרבים מן עמיתיי לתחביב הזה שנקרא "לבקר מוזיקה", לא חושב שרדיוהד חייבים לי משהו, ובתור מוזיקאי בעצמי (או סתם אדם שפוי) אינני חושב שחדשנות צריכה לבוא על חשבון הגאט פילינג של האמן; כן, אין ספק שחדשנות היא מרכיב חשוב בהיסטוריה של האומנות - אחרת האנושות כולה הייתה נתקעת בזמנים חשוכים - אך לפני כן, מטרתה של האומנות היא לשקף אנושיות ורגש מהם. that being said, ובחזרה לנושא המקורי - אם מדובר ביצירה הראשונה של אמן מסויים שאיננה מחדשת אך משקפת רגש, מחשבה ו/או תובנה מסויימת של אמן מסויים, ובמקרה שלנו - רדיוהד, עלינו לברך על הדבר ולברור את החלטתינו ע''פי היצירה עצמה בלבד - ולכן, המסקנה הכי פשוטה וברורה שלי איתה אני יוצא מ"King of Limbs" נכון ל23 לפברואר 2011, כאשר אין שום סיקוול ואלו הם שמונת השירים החדשים של רדיוהד מתוך 4 שנות הפסקה - היא ש"King of Limbs" הוא פשוט לא אלבום שאחזור אליו בזמן הקרוב. הוא חביב, הוא מקסים ומהנה לפרקים - אבל הוא גם בהחלט יודע להפעיל לי את הנרבים כשהוא רוצה. אין ספק שזהו טריט לכל אוהב רדיוהד באשר הוא, אבל התחושה היא ש"King of Limbs" מעצם 37 דקותיו היא שמדובר, בסופו של דבר, בעץ די גווע, שנתן את פירותיו לעיתים רחוקות ("Bloom", "Lotus Flower", "Seperator") ובמשך מרבית חייו - נראה זקן ומחוויר. האם זה אומר שרדיוהד גמרו את הסוס? בהחלט לא, רק תראו את יורק רוקד. עוד תבוא הישועה, גם אם זה לא יהיה בצורת אלבום של ראש-רדיו.

לילה טוב,

נתי.