 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2009
פלישת הניאו-היפים
שנת 2009, הולכת להיות אחת השנים הטובות ביותר במוסיקה הבינלאומית מזה
שנים רבות (מי שעוקב שם לב שאני מציין את זה שוב ושוב כבר כמה פעמים בזמן
האחרון). להקות חדשות ומטורפות הולכות לצוץ להן, להקות רבות שכבר היכרנו
בשנים האחרונות, הולכות לממש את הפוטנציאל שלהן ולהוכיח את ההבטחה שהן,
כאשר במקביל צפויים כמה קאמבאקים שיזעזעו (לטובה) את המצעדים. אלבומים
מטורפים הולכים לצאת, כאלה של פעם בדור. כידוע, כמקובל במסורת הרוק (או
שמא מוסיקה בכלל?), לכל עשור יש את הדור שלו, עם הלאנדמארק שלו, התופעות
התרבותיות שלו, התקליטים הנצחיים שלו, האייקונים והאופנה שלו. בשנים
האחרונות ניתן לראות שסצינת האינדי שולטת ביד רחבה במוסיקה המיינסטרימית
(מה שהופך כאן לניגוד אינטרסים אירוני ומשעשע למדי, לכל מי שיודע במה דוגל
אינדי), וכמובן שקשה מאוד להתעלם מז'אנר ה"אימו" הדבילי של שהתפתח בUS,
ולאחרונה גם התחיל לקבל קצת יותר critical acclaim (אלוהים ישמור, האם
בעוד 20 שנה יתרווחו אנשים על אלבומים של MCR, או שמא תתפתח תודעת אייטיז,
כלומר "מה לעזאזל חשבנו לעצמינו?!"). אם כן, בשנה האחרונה, החלה לה תופעה
חדשה-ישנה, שמאיימת לגרוף חלק נכבד מן הז'יטונים, ואת המקום על האייפוד
ועל המצעדים שלכם; הכירו את פלישת הניאו-פסיכדליה,
ועידן הניאו-היפים. "The New Dawn of the Psychedelia", קרא לזה מגזין
SPIN בכתבת שער. מן ההיבט המוסיקלי - רוק/פופ פסיכדלי חדש ותוסס, מהול
באלקטרוניקה/פרוג, והפקה פרפקציוניסטית. מן ההיבט החיצוני-ארמטי? ובכן,
המנגינה חוזרת על עצמה; סיקסטיז 2, עם טוויסט של שנות האלפיים. בגדים
פסיכדלים, הדבנדז, ואפשרות לסאמר אוף לאב 2? (בוודסטוק כבר יש היערכות
לפסטיבל חדש). זה החל שנה שעברה, עם אחת מלהקות הדגל של הסצינה, "MGMT".
את אחד המאפיינים הכי חשובים לסצינה/ז'אנר חדש ברוק - המנון, הביא הצמד
מברוקלין. "Time To Pretend" הוא השיר (יחד עם אלבום הבכורה של MGMT עליו
ארחיב בהמשך), שהזניק את ההיפים החדשים. מיד עם ההיסטריה סביבם, התחילה
מתקפת להקות ניאו-פסיכדליה, רבים מהם חברים בעצמם של MGMT שלמדו איתם
באותה אוניברסיטה(!). בשנה-שנתיים הקרובות הסצינה עלולה לעמוד בפני מבחן
רציני - האם מדובר בטרנד זריז וחולף, או שמא בתופעת תרבות רצינית שתשקף את
הרוק (והמוסיקה בכלל) בעשור הבא? הזמן הקריטי הזה הוא זמן מעולה לבדוק
ולחשוף בפניכם את להקות הדגל של התופעה. אז בואו נתחיל:
MGMT
אי אפשר שלא להתחיל עם הלהקה שהזניקה את הניאו-היפים למיינסטרים. אנדרו
וואנוויינגרדן (24) ובן גולדוואסר (24), הכירו באוניברסיטת Wesleyan
שבקונטיקט. ייתכן שרק באוניברסיטה שבה יש חדר חזרות והקלטות מקצועי, אנשים
מנגנים ומופיעים בכל חור, והמנהל מעשן מריחואנה עם התלמידים (כך טוען
אנדרו לפחות!), יכלה לקום להקה כמו MGMT. בהתחלה, הלהקה הייתה בדיחה
מוחלטת. איזושהיא אתנחתא של אנדרו ובן מהלימודים (הגם ככה כיפים אז מה הם
מתלוננים?!). הם לחלוטין לא לקחו את עצמם ברצינות. את "Kids" הם כתבו,
לדבריו של בן, "when we were fooling around". את "Time to Pretend",
לימים ההמנון של הניאו-פסיכדליה, הם כתבו כבדיחה מוחלטת. הכוונה הייתה
פארודיה על פוזת הרוק סטארז, הסלבז וחיי הזוהר - ולבסוף, למרבה האירוניה,
השיר פורש ע''י המיינסטרים הפוך - כפואמה שלמעשה אומרת לכולנו לבחור בחיים
הללו, לזיין דוגמניות, לנגן קצת מוסיקה "ולעשות קצת כיף חיים" - חיים
שאנדרו לא באמת חשב עליהם ברצינות אפילו לשבריר של שניה. את הפוטנציאל
בשיר, ובMGMT בכלל, זיהו קבוצת חברים של אנדרו ובן, שהקימו אינדי לייבל
משלהם. "תקשיבו אתם חייבים להוציא EP אצלנו, אתם פשוט מעולים!", ניסו שוב
ושוב לשכנע אותם, אבל אנדרו ובן היו בטוחים שהם לוקים בנפשם. סה''כ בדיחה
פנימית של אוניברסיטה מוזרה במיוחד, מה כבר כל כך מגניב בזה? לבסוף הם
השתכנעו והוציאו EP חביב ובעיקר אלקטרוני, תחת האינדי לייבל של החברים.
אחרי הוצאת הEP, הלהקה פשוט הפסיקה להתקיים; החבר'ה כבר נפרדו ועברו לגור
במקומות שונים, לאור העובדה שהם סיימו ללמוד; בנתיים, הEP הזה נשלח בלא
ידיעתם לאחת מן הסקאוטרים של קולומביה רקורדס הדינוזאורית. מאז - השאר
היסטוריה. חודשים שלקח לה לאתר את הצמד, ולבסוף היא הצליחה. היא הזמינה
אותם לארוחה יקרה במיוחד, והם כבר הבינו במה מדובר. "הם הזמינו את האוכל
והיין הכי יקר שיש, ואנדרו שאל אם הם יקבלו מעילי פרווה  . יום למחרת אני מקבלת מהם אימייל עם רשימה חלומית של מפיקים פוטנציאלים, שכוללת את ברק אובאמה ו"בשום פנים ואופן לא שריל קרואו ".
המפיק שנבחר - דייב פרידמן, סולן ומנהיג להקת הפליימינג ליפס. הזמן עובר,
MGMT מקליטים את אלבום הבכורה שלהם, תחת לייבל גדול, וחלומות גדולים
במיוחד - "Orecular Spectacular". האלבום (והלהקה בכלל) מאופיין במלודיות
פסיכדליות-פופיות מתוקות, מהולות במיליון ואחת ז'אנרים, מה שהופך את
הניסיון להגדיר (או לקטלג) את MGMT קשה מאוד - רוק, פופ, אלקטרוני, פרוג
ופ'אנק - והרשימה עוד ארוכה. הליריקה? כצפוי מהיפים, מסקרנת ומוזרה
במיוחד. MGMT יוצרים באלבום שלהם עולם דמיוני שלם משל עצמם. האלבום יוצא
ב22 לינואר 2008, ומכה גלים בכל העולם - גורף את כל התארים וכל הפרסים הכי
נחשבים של 2008, כולל "אלבום השנה" של כמעט כל טקס וכל מגזין נחשב - NME,
SPIN, Q, רולינגסטון (שמסמנים אותם כאחת מ10 הלהקות "טו וואצ' ל10 השנים
הבאות"). האלבום, חמוש בהמנון הניאו-היפי "Time to Pretend", המנון
הדאנס-רוק "Kids", והלהיט הדיסקו-פ'אנקי "Electric Feel" - הופך לאחד
האלבומים הכי חשובים של הזמן האחרון, ומאיים להיות בעתיד אבן-דרך לתופעה
תרבותית פוטנציאלית. מעבר להיבט המוסיקלי והחשוב ביותר למעשה, כמובן
שמדובר באופנה לכל דבר - המראה ההיפי, המאובזר והצבעוני אפילו גרם לחברת גוצ'י ליצור קולקציה שלמה בהשראתם.
חיצוניות צבעונית היא חלק מההוויי של MGMT, ומהחוויה הכללית בכלל. בכל זה
ההספק של MGMT לא נגמר - היא הספיקה כבר להופיע בכל הפסטיבלים הנחשבים,
ולחמם את רדיוהד(!) ובק. אה, וד'א, הם גם יעברו פה בקרוב מאוד. בימים אלה
MGMT נמצאת בהפסקה יחסית מהטור העולמי ה(מאוד) מקיף ומעייף שלה, ובין
מנוחה להופעות חד פעמיות פה ושם, מוצאת גם זמן לשקוד על האלבום השני שלה,
שעתיד לצאת בסביבות סוף 2009-תחילת 2010. לאן היא תמשיך מכאן? רק הזמן
יגיד. "השער פתוח", אמר אנדרו למגזין SPIN, "עכשיו כשממש במקרה נקלענו
למיינסטרים, יש לנו את ההזדמנות להתעסק עם מוחות של אנשים". הפוטנציאל רב,
ואין ספק שצפוי לנו עוד הרבה מהצמד הזה, שהגיע לכל זה - לגמרי במקרה..
Amazing Baby
הלהקה בעל השם הנוראי (באמת שם גרוע אם אתם שואלים אותי) מאיימת להיות
הדבר הגדול הבא של שנת 2009. הלהקה, מפתיע או לא, הוקמה גם כן באותה
אוניברסיטה מטורללת שממנה הגיעה MGMT. למעשה, הגיטריסט של אמייזינג בייבי
סיימון אוקונור היה השותף לחדר של בן ואנדרו, וניגן איתם הרבה
באוניברסיטה. "אנחנו נואשים לגרום לקהל להרגיש תחושה של שימוש באקסטזי בעת
האזנה למוסיקה שלנו", אמר למגזין SPIN הסולן ומנהיג הלהקה, וויל רואן.
"ואנחנו גם מצליחים לעשות את זה ד'א, ע''י התעלמות מוחלטת ממגבלות
מוסיקליות, כי אין דבר כזה", הוא טוען. תחילה הורכבה הלהקה מהצמד הנ'ל
בלבד, ולבסוף הפכה לפייב פיס-בנד; כאשר MGMT חדרו בסערה אל המיינסטרים,
החברים מאוניברסיטת ווזליין דאגו לא להישאר מאחור - הם שקדו רבות על הEP
(המאוד, מאוד, מאודדדד טוב) שלהם "Infinite Fucking Cross" (אשר ניתן חינם
להורדה כאן), חתמו בלייבל גדול החלו לחמם במרץ את MGMT בטור העולמי שלהם.
מוזיקלית, אפשר לומר שמדובר בסוג של "לד זפלין MGMTית", אם סאונדגרדן היו
ה"לד זפ של הגראנג'", כנראה שאמייזינג בייבי הם הלד זפ של הניאו-פסיכדליה.
הארד רוק מהול בהרבה הרבה פסיכדליה. אמייזינג בייבי גורפים הרבה מאוד
תשומת לב יחסית ללהקה שעדיין בחיתוליה, והציפיה מאלבום הבכורה שלהם רבה.
ניתן להבין זאת מהסיקורים הרבים יחסית של NME. אלבום הבכורה עתיד לצאת כבר בחודשים הקרובים. מארק מיי וורדס:
זה עלול בהחלט להיות, אלבום השנה. לא מאמינים? תורידו את הEP שלהם, שאגב -
הוכן לפני החתימה בלייבל גדול, מה שיכול רק לפתח לנו את הדמיון לגבי האסיד
שנקבל באלבום הבכורה. לסיום, אני ממליץ בחום לראות את הקליפ הנפלא הבא.
Empire of the Sun
צמד המטורללים הזה הגיע דווקא מאוסטרליה; "אמפייר אוף דה סאן" הוא צמד פופ
אלקטרוני/פסיכדלי המורכב מלוק סטיל וניק ליטלמור. השם הבומבסטי מגיע מספר
מד'ב הנושא את אותו השם. "הימים האפלים והנוראיים של סצינת האימו עומדים
להסתיים", אומר לוק למגזין SPIN, "הגיע הזמן לחגוג את הצבע שבחיים" -
האם הוא חוזה את העתיד לבוא? בכל אופן, הלהקה הזו לוקחת את הסצינה בצורה
הכי רצינית שאפשר, ובעיקר מבחינת ההופעה, המראה וההפקה העשירה
והגרנדיוזית. הל, פשוט צפו בקליפ לסינגל הראשון שלהם, "Walking on a Dream".
כזאת הפקה, כמעט קולנועית, לא ראיתי כבר הרבה הרבה זמן. אלבום הבכורה שלהם
יצא באוקטובר 2008, ולא זכה להצלחה והכרה בינלאומית גדולה כמו זו של MGMT.
הביקורות, היו חצויות. למען האמת, לאחר הקשבה לאלבום, אני חייב לומר,
שמלבד המראה המוזר והבהחלט מסקרן - אין בהם הרבה מה להציע. הם די מרדימים,
ויותר מדי אלקטרונים בשבילי. אבל אין ספק שהחיצוניות המוזרה שלהם תגרום לי
לעקוב אחריהם בעתיד..
Kuroma
כידוע, MGMT הם הצמד אנדרו ובן. בסטודיו, הם הקליטו וניגנו
על רוב הכלים לבד. אך בלייב - MGMT מורכבת מאנדרו, בן, והלהקה הזו,
"קורומה" שמה. "האלבום צריך להישמע כאילו הוא יצא מתוך רוח רפאים", אומר
גיטריסט ומנהיג הלהקה האנק סאליבנט. אלבום הבכורה (הנושא את השם "פריז")
אמור לצאת בקרוב, שווה לבדוק את האתר הרשמי ולהקשיב
לכמה טראקים שלהם, והנה סינגל אחד שלהם ששודר כבר בMTV 2, "בניו יורק הכל טרופי". הייתי אומר, הרבה
הארד רוק, ניחוח סבנטיז כבד ולווא דווקא סיקסטיז, אבל קשה להתעלם מהאפירנס
ההיפי של החבר'ה, בהתחשב בעובדה שהם היו (ועדיין) הטורינג ממברז של MGMT.
אם קורומה אכן יעלו לגדולה בשלב כלשהוא, סביר להניח שיפרדו לשלום מMGMT,
ואילו אלה יקחו טורינג ממברז אחרים.
Of Montreal
אם ניל יאנג זכה לכינוי "הסנדק של
הגראנג'", ניתן אולי לקרוא ל"אוף מונטריאול" הסנדקים של הניאו-פסיכדליה.
כלהקה שהוקמה בכלל ב97' ולחלוטין מושפעת מבריטפופ והסצינה הפסיכדלית
"מדצ'סטר" שהולידה את הסטון רוזס, אוף מונטריאול לא זכו להכרה בינלאומית,
אולי דווקא בגלל העוף המוזר שהיא הייתה בניינטיז. ללהקה יש כבר 9
אלבומים(!) מאחוריה, ורק עכשיו היא זוכה להכרה יחסית, ולסיקור מתמיד בNME.
ואיך אפשר שלא לקשר את MGMT לכל העניין? הצמד הברוקלינאי חימם את אוף
מונטריאול עוד כשקראו להם "דה מנג'מנט" והם היו הרחק הרחק מן המיינסטרים.
אפשר לומר שלאחר הפריצה למיינסטרים MGMT החזירו להם את הטובה כאשר הפנו את
תשומת הלב למונטריאול מחדש.
Boy Crisis
וכן, ניחשתם נכון ע''פי התמונה, הנה עוד להקה שבאה איך לא אם לא מאותה
אוניברסיטת wesleyan. "אני מכיר את בן ואנדרו, הדפוקים האלה..אנחנו לגמרי
אחים", אומר ויקטור ואסקז, מנהיג הלהקה, ל-SPIN. לבוי קרייסיס יש השפעות
פאנק ודיסקו-פ'אנק, וכמובן, פסיכדליה. הלהקה הכי אהובה עליהם היא הסטוג'ס
ואיגי פופ. "ניאו-קלאסיקל-פרוטו-פוסט", ככה הם מגדירים את עצמם. אין לי
מושג מה זה אומר. הנה המייספייס שלהם, שווה האזנה, אזהרה מוקדמת לחולי אפילפסיה (מה אתם קוראים את הפוסט הזה בכלל? הכל פה צבעים!).
Beach House
את הצמד החמוד הזה, העריץ אנדרו וונגארדן עוד לפני שהכיר את
בן. הוא אפילו שלח אימייל נלהב לסולנית ויקטוריה לג'נד, שם החמיא להם רבות
על אלבום הבכורה. מאחורי הצמד הזה נמצאים כבר 2 אלבומים באינדי לייבל, והם
טוענים שפיל ספקטור הוא ההשפעה הכי גדולה שלהם. הנה האתר הרשמי.
להקות נוספות ששוות בדיקה (מייספייס בלחיצה על השם)
Chairlift - עוד אחת ממתקפת להקות ברוקלין.
Deastro - אוקיי הבחור הזה פשוט מטורלל!
Yesayer - מחממים כרגע את MGMT
לסיכום, מה ניתן לומר? האם הניאו-פסיכדליה תצעיד אותנו לסאמר אוף לאב שני
ולעידן חדש במוסיקה של היפים? עדיין מוקדם לומר..אבל גם אם הסצינה לא
תתפתח למימדים מפלצתיים, גם אם האימפקט התרבותי, המיינסטרימי והתקשורתי,
יהיה קטן - עדיין תישאר לנו מוסיקה נפלאה. בשנים הבאות, ובעיקר השנה, נדע
לאן יתגלגלו הדברים. ההימורים שלי? שימו לב טוב טוב לאלבום הבכורה של
אמייזינג בייבי, לקורומה, ולאלבום השני של MGMT.
פיס אנד לאב  !
נתי.
| |
דאנס, יא אפס
!Yeah Yeah Yeahs - It's Blitz
השלישיה הניו יורקית המטונפת (in a good way) חוזרת עם אלבום חדש. האלבום הראשון של YYY, תובל בפוסט-פאנק/אלטרנטיב/"ארט-פאנק" (למרות שיש לי בעיה עם המושג הזה) איכותי, וזכה להצלחה יחסית יחד עם התפוצצות הפופולריות של הווייט סטרייפס, הסטרוקס וסצינת הפוסט-פאנק הניו יורקית של תחילת שנות ה2000. האלבום השני המשיך בקו דומה פחות או יותר, והטראק הפותח של האלבום "Gold Lion" הפך לאחד השירים היותר מזוהים עם הלהקה. עכשיו, ככל הנראה, החליטה קרן או שהספיק לה פחות או יותר מהצרחות והאנרגיות הפאנקיסטיות שלה, וה"כן כן כנים" אומרים כן לכיוונים חדשים, שלא בהכרח נעשים בצורה מוצלחת. דאנס, סינת' פופ וסופט-אלטרנטיב דמוי "Maps" מהאלבום הראשון, אלו הכיוונים החדשים של קרן או, ניק זינר ובריאן צ'ייס.
ראשית, הרשו לי להתחיל מהחוליות החלשות, אף על פי שסדר הטראקים הולך בכיוון ההפוך בדיוק. הסגנון החדש והבולט ביותר באלבום הזה הוא הסינת'-פופ והדאנס. עכשיו, מילא אם זה היה עשוי בצורה טובה, כשירים מספיק טובים וחינניים שקורצים גם לקהל המקורי של הלהקה. מילא אם היו אלו שירים דמוי "Kids" המרקיד למוות של MGMT, שיר שניתן למצוא גם באייפוד שלי וגם באייפוד של פאקאצת "יש-לי-חולצה-של-ג'ים-מוריסון-ואני-לא-יודעת-מי-זה" ממוצעת, כלומר שירי דאנס-רוק שמספקים גם את חובבי האינדי/אלטרנטיב ובו זמנית זולגים למיינסטרים - אך לא כך הדבר עם שירי הדאנס של ה-YYY. השירים "Heads Will Roll", "Soft Shock" ו- "Hysteric", מזכירים לי את הרימיקסים הדבילים למיטב להיטי שר/סלין דיאון, במילים אחרות - שירים שעושים רושם שהYYY רוצים משום מה להישמע בשעות הערב המזוויעות של 99 FM, חטא נוראי ומזוויע מאין כמוהו לכל הדיעות; למרות זאת, השיר שפותח את האלבום, "Zero", הלוא הוא גם הסינגל הראשון מתוך האלבום (שמעוטר בקליפ מקסים, ממש אהבתי את החלק עם האורות), הוא הפתעה; לא רק שהוא גם שיר דאנס-רוק מעולה ומרקיד למוות, מסתבר שהוא גם השיר הכי טוב באלבום הזה!
עוד אחת מהתפניות הבולטות באלבום היא העובדה שקרן או הולכת בכיוון יחסית ידוע לסולני אלטרנטיב, או לזמרי-ז'אנר מסוים בכלל. מדובר כמובן בעובדה שהפעם היא מנסה "לשיר", במלוא מובן המילה, באופן טיפה יותר מקצועי, פחות צרחות, פחות פאנק, יותר מהוקצע, שירה "by the book". זה עובד יחסית טוב ב-"Little Shadow", וב-"Runaway" - בלדה מקסימה ומרגשת, והשיר הכי טוב באלבום אחרי "Zero". כאן ראויות לציון גם עבודת הסינת' המצוינת של הYYY, וגיטרות האמביינט הבנות-זונה של ניק זינר. עוד טראקים טובים הם "Dull Life" (ניק אוהב את MGMT או מה? הריף בהתחלה דומה להפליא ל-"Time to Pretend") שיחסית מזכיר טראק-YYY הרבה יותר אותנטי, ו-"Dragon Queen", היפני-משהו באווירה.
בסה'כ, "It's Blitz!" הוא אלבום די בינוני ומאכזב. הוא לא אלבום גרוע (בהתחלה חשבתי שכן אך עם הזמן הוא חילחל), אבל הוא בהחלט לא הולך להיות אחד מהאלבומים הבולטים של השנה. הכן-כן-כנים נקטו כאן בצעדים מעניינים, שדווקא כן מתאימים לאופי הלהקה - אך בוצעו ברמה בינונית פלוס-מינוס. את 4 הדקות ש"Soft Shock" לקח לי מהחיים כבר לא יהיה ניתן להחזיר, ואוי כמה שהייתי רוצה אותם בחזרה. אפשר להסתכל באופן רע על העובדה שהשיר הכי טוב באלבום השלישי של YYY הוא שיר כמו "Zero", אך למרות זאת אני אסתכל על הצד הטוב של הקנקן - מדובר באלבום עם ההפקה הכי מקצועית של השלישיה הניו יורקית עד היום, בעל סאונד-עשיר ורחב. השנה הזו הולכת להיות אחת השנים הפוריות ביותר במוסיקה, מזה הרבה הרבה זמן. אחד הצעדים הכי נכונים שהשלישיה יכלה לעשות, היא להוציא את האלבום עכשיו, הרבה לפני שהולכים לצאת אלבומים אחרים שיגרפו את כל השבחים ואת תשומת הלב. ככה, הצליח "It's Blitz" לגרוף הרבה תשומת לב (ול-NME לשעוט על הכן-כן-כנים ולתת להם כתבת שער מתלהבת), כל עוד אין קונצנזוס אחר. אך חבל מאוד שבסופו של דבר הסתפקה קרן או בבינוניות, מאחר ול-"It's Blitz" היה את הפוטנציאל להיות אלבום הרבה יותר טוב ממה שהוא, ורוב הסיכויים שבהמשך השנה הזו, שבאמת הולכת להיות מדהימה - האלבום הזה ישכח.
ובכל זאת, בואו לא נסיים בטונים צורמים לאור העובדה שהYeah Yeah Yeahs באים לארץ לחמם את דפש מוד! ולכן אסיים בקריאה נרגשת לכולכם, אנא מכם, תרמו את קולכם לעצומה הקוראת להופעה נוספת ונפרדת של הYeah Yeah Yeahs לבד! אשר תחמם מאות לבבות אינדי רוקרז, ותגרום להם לחזור הביתה מההופעה חבולים אך מרוצים!
עצומה למען הופעה נפרדת של היאה יאה יאהז
גם בפייסבוק
כן כן כן!
נתי.
| |
מוות מסביב לעיניים, ומוסיקה כנה מסביב לאוזניים.
Peter Doherty - Grace/Wastelands
זהו זה. זה קרה. אחרי הרבה ציפייה, האלבום החדש פיט דוהרטי יצא אל אוויר העולם, (כמובן שהוא הודלף איזה שבועיים לפני), והמבקרים חוגגים. פיט הפסיק להיות ג'אנקי, והתחיל לעשות מוסיקה. רוב הביקורות מפרגנות, אך מחיפוש מקיף באינטרנט אני חייב לומר שרוב העיסוק הוא בעיקר בעבר של פיט, פחות באלבום עצמו ובחסד האדיר שהוא עושה עם פיט כאמן. אני אנסה להתעסק כאן כמה שיותר עם האלבום, ואציג פן אישי בו אסביר את הרומן שלי עם פיט. אבל, ואכן יש אבל, פיט דוהרטי הוא עדיין פיט דוהרטי, ואף על פי שפיט בעצמו חושב על התדמית שלו בציבור כ"תאום רשע שהמציאה התקשורת", קשה שלא להתעסק בפיט של פעם. אז נתחיל בהקדמה קצרה. אני חייב להודות שאני כבר לא זוכר איך התחלתי לאהוב את פיט. מעולם לא אהבתי פאנק, רכשתי תמיד כבוד לפאנקיסטים הבריטים מכיוון שהם באו ממקום אמיתי ומתוך ערכים בהם הם האמינו, אבל למוזיקה עצמה לא התחברתי. אני חושב שהשיר הראשון ששמעתי של פיט היה "Delivery" הנהדר של הבייבישמבלס, טראק אינדי פוסט-פאנק נהדר, ומיד התאהבתי בכתיבה של פיט, ותאמינו או לא - בשירה שלו, שעושה רושם שפיט הוא שיכור תמידי על וויסקי. המשכתי לחקור, ולאחר שמיעה חטופה של השיר הכי אהוב עליי תוצרת פיט לימים, "What Katie Did" המקסים, התחלתי להקשיב לליברטינז, אהבתי עד מאוד את הטקסטים של פיט, הבנתי שמדובר בפואט ובלא פחות מגיבור של דור שלם, משורר, סינגר-סונגרייטר דילני תוצרת בריטניה. אך למרות הכל, קשה היה לי להתחבר לליברטינז מבחינה מוסיקלית. את הבייבישמבלס אהבתי, מכיוון שבניגוד לליברטינז, שם לסאונד הפאנק הכבד היה אחראי קארל ברט, הבייבישמבלס הם הרכב אינדי/אלטרנטיב סימפטי, בעל לחנים שמזכירים לעיתים את ארקטיק מאנקיז. אבל עדיין, משהו לא הסתדר לי. וקשה לומר שהתדמית הרעה ופוזת הרוק-סטאר עשו לו טוב. מגניב או לא מגניב, אייקון תרבות ואייקון אופנה, "פיט דוהרטי הג'אנקי", זה ששוכח לבוא להופעות כי הוא קבר את אחד החתולים שלו שמת, זה שמעשן קראק 24 שעות ביממה ומוציא סרטונים ביזאריים עם איימי וויינהאוס על עכברים, הפיט הזה בסופו של דבר מחשיך את פיט האמן. פיט היה זקוק למאסטרפיס הזה, לדבר הזה שישלים סופית את הטרנספורמציה שלו לבוב דילן הבריטי, לפואט הלאומי של ילדי שנות האלפיים, ויפריד אותו מפיט הג'אנקי. ועכשיו, זה סוף סוף קורה.."Grace/Wastelands", האלבום סולו הראשון של פיט, יצא.
מעתה, אימרו "פיטר" ולא "פיט". על עטיפת האלבום (המדהימה) מתנוסס שמו המלא. כנראה שפיט..סליחה, פיטר, רצה לתת
דגש להיותו אדם חדש, או שמא, אותו אדם בדיוק אבל נתן דגש לעובדה שהוא רוצה להתנתק מחבלי העבר. "גרייס/ווייסטלנדס" (שם שניתן לאלבום בהשראת "Baba O'riley" של The Who) הוא כל מה שידענו שפיט יכול להיות, אבל עדיין לא ראינו ממנו. עדיין לא קיבלנו הוכחה. אז ביקשנו הוכחה, והנה היא מלפנינו. אין פה פוסט-פאנק, אין פה אלטרנטיב,אין כאן ריפים משעממים שחוזרים על עצמם, טכניקת סטראמינג אינדית או כל דבר בסגנון הזה. "גרייס/ווייסטלנדס" מתעטר בהרבה ז'אנרים אחרים, מפולק וג'אז ועד סופט/פופ רוק מתקתק. את האלבום עזר להפיק הגיטריסט של בלר, גרהאם קוקסון, אשר מנגן למעשה בכל השירים למעט שיר אחד. בין היתר קפצו לביקור הזמרת דוט אליסון, ששרה דואט עם פיט ב"Sheepskin Tearaway", וחברי בייבישמבלס אשר מנגנים מעט באלבום.
האלבום נפתח ב"Arcady" החביב, פיט וגיטרה בלבד, שיר פולק שמזכיר מעט את "אוקספורד טאון" של בוב דילן, מיד לאחר מכן מגיע "Last of the English Roses" המצוין, הסינגל הראשון מתוך האלבום, שנותן תחושה שמדובר בכלל בשיר שהודלף מהאלבום הבא של הגורילז (ספרתם כבר את כל הרפרנסז לבלר בביקורת?). משם ממשיכים ל"1939 Returning" עוצר הנשימה, על גרמניה שלפני הרייך השלישי, וחייל אחד נאמן שנתפס מאחורי קווי האויב, וכמו פואט טוב מצליח פיט להקביל בין 39' ל-09'...אבל הקילרים האמיתיים של האלבום הזה הם 2 הטראקים הבאים, "A Little Death Around The Eyes" ו-"Salome"."לחבר שלך קראו דייב..הייתי אמיץ, ועכשיו את שלי..", שר פיט ב"אה ליטל דת'..", בלדת פולק-רוק מדהימה ביופיה, על בחורה שנפלה בקסמיו של הבחור הלא נכון.."ואת תבשלי ותנקי ותאחי את הפצעים כשאגיד לך, ותרקדי ותזדייני כשאומר לך", שר פיט תוך כדי חסימת העורקים שלנו ושלה, ומסכם במשפט.."רוצה לצאת לחופשי? לעולם לא תיהי חופשייה ממני"..הטראק מתחבר ל-"Salome", פנטזיה מקסימה, מסתורית ומסקרנת, שם ראוייה לציון עבודת הגיטרה הנהדרת של קוקסון, אך האווירה הקסומה נוצרת ע''י הטקסטים של פיט.."בלילה הקר, הקר מכל הלילות..אני מדליק אש, לחמם את עצמותיי", ואני, תוך כדי הדלקת המזגן מדמיין לי את פיט מדליק לו איזו סיגריה ובוהה באור הבוהק של האש.."ומתוך הלהבות מופיעה סאלומה..אני עומד המום מלפניה, איך שהיא רוקדת ודורשת את ראשו של ג'ון המטביל על צלחת"..
פיט וגרהאם בהופעה לקידום האלבום.
עוד טראקים ראויים לשבח הם "Broken Love Song" (הסינגל הבא לדעתי) המקסים והכל כך פיט-אותנטי, שם לוקח פיט לצידו "שיר אהבה שבור", כנראה של הביטלס, על מנת לאחות את ליבו השבור, ("ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו עוזרים להעביר את הזמן, "חופשי כציפור" כבר לא אהיה, עוד שקיעה עוברת מעליי.."),"Sweet By and By", שיר ג'אז לכל דבר, בעל כלים ג'אזיים קונבנציונאלים, שם הופך פיט לזמר הג'אז שמעולם לא ידענו שהוא, ואנו אפילו זוכים לשירת אילתור כיאה לג'אז; האלבום גם לא חף מחוליה אחת חלשה, - השיר "Palace of Bone" המעט ארוך ומשעמם, אך נזקפת לזכות פיט העובדה שמדובר בשיר אחד בלבד; פיט מצליח להחזיק אותי מרותק לאלבום שלם ולא מייגע, דבר שמעולם לא קרה לי עם הבייבישמבלס או הליברטינס.
אכן, ההוכחה שכולם לה ציפו סוף סוף הגיעה; פיט נפרד מ"פיט הג'אנקי", הופך ל"פיטר האמן", שכולנו ידענו שהוא בכל אופן, אך תמיד הוחשך ע''י התקשורת, עוול אשר למעשה לא חדש לנו, ונעשה לגדולים אחרים במרוץ השנים - קית' מון, ג'ים מוריסון, אקסל רוז - כולם אנשים אשר תדמיתם הבעייתית שנוצרה בתקשורת, החשיכה לעיתים קרובות את כשרונם הגדול. פיטר כנראה הבין, בן 30, "זקן" שכמותו, שהוא כבר לא ימות בגיל 27, ואם כבר הוא בוחר בחיים - הגיע הזמן להיות גדול מן החיים, ולהוכיח את הנשמה היתרה שהוא. "Grace/Wastelands" הוא אלבום ראשון ופנטסטי של פיט, מתוך רבים שהולכים לבוא בשנים הבאות, והאלבום הזה הולך לעמוד במבחן הזמן..ובגדול.
"קח שיר אהבה שבור, תשאיר אותו לצידך, לעולם לא תהיה לבד.."
לילה טוב,
נתי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
