 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2010
MGMT - Congratulations: Track By Track
שנתיים עברו מאז פרצו מג'מט לתודעת ההיפסטרים המיינסטרימית; אלבום הבכורה של אנדרו ואנוויינגארדן ובן גולדווסר "Oracular Spectacular" זכה באינספור פרסים וביקורות מחמיאות מכל מגזין שרק עולה בדעתכם, כולל 2 מועמדויות בגראמי; הסצינה הניאו-היפית נסקה לשמיים בעזרת המגה-המנון שכל היפסטר מתחיל יודע בע''פ - "Time to Pretend". אלבום הבכורה של הצמד הניו יורקי היה מיוחד במינו בעיקר בגלל העובדה שכמעט כל טראק היה "קילר טראק", אלבום עם מגה היטס כמו "Kids" ו-"Electric Feel", שהרבה הרכבי אינדי שבלונים מצליחים להוציא בקושי שיר אחד לאלבום שנשאר בתודעה ליותר מ2 דקות; ובמקביל, לצד כל הסינגלים הקליטים, הפופיים והדאנסיים שהרקידו יחדיו היפים וערסים ששמעו את "קידס" בחנות "בילאבונג" - היו אלה "Of Moons, Birds and Monsters", "4th Dimensional Transition" ו-"Future Reflections" שהזינו את קיבתם אנינת הטעם של המבקרים במוזיקה מעניינת ומיוחדת שקשה להגדיר, מסייקדליק רוק ועד פרוג ביי-דה-בוק, מפופ ועד הארד רוק, 7 גלגולי רוק ביצירה אחת - את אלבום המידייט-קלאסיק הזה יכול להחזיק דור שלם בגאווה כיצירת אומנות חשובה מזמנו שלו, בדיוק כפי שעשו "אבות אבותינו" בסיקסטיז ובסבנטיז עם קלאסיקות משלהם; אחרי התרחשות כזו, טבעי שאנדרו ובן יהפכו להיות המושא של "טיים טו פריטנד", אותם רוק סטארז שדופקים קוקאין ודוגמניות בדירה בפריז, הדמויות להן לעגו בהתחלה (ולחשוב שאנדרו רצה להיות בכלל חוקר דינוזאורים).
תחילה הצמד חשב שהם ינוחו על זרי הדפנה לעוד הרבה זמן, את אלבומם השני הם רצו להפוך לדאבל אלבום, לכתוב כמה שיותר שירים ולהתקדם כמה שיותר מהר, בלי עבודה אינטנסיבית מדי פר טראק - כי ככה חושבת להקה שהפכה בכלל ללהקה בטעות. "היינו בטוחים שהאלבום השני יהיה מוכן במשהו כמו חודש, מה שבדיעבד לחלוטין לא עמד לקרות ולגמרי לא היה הגיוני", אמר אנדרו בראיון האחרון ל-NME. בן ואנדרו חשבו שאפשר ליצור באווירת "פייטד טו פריטנד" לנצח, אבל הכאפה הגיעה מאוד מהר. "וויתרתי על הדבנדס כבר מלפני שנה", מצהיר אנדרו במסע ההתבגרות שלו אל תוך תקופת הפוסט-חולצות-מגניבות-וספירלות-סייקדליק (כן, זה היה די מהיר, אני יודע); ואז הגיעו כמה הצהרות מדאיגות לחובבי הסינגלים של אלבום הבכורה - "לא יהיו סינגלים באלבום הבא" הצהיר אנדרו, "האלבום הוא יצירה אחת מלוכדת ושלמה ועל כן נעדיף, אם כבר, לראות איזה טראקים וויל פופ אאוט". חודשיים לפני יציאת האלבום (שאגב, עוד לא יצא בכלל, אבל ניתן לשמוע בחינם באתר הרשמי כתגובה לדליפה הלא חוקית לאינטרנט) אנדרו עוד הספיק לומר ל-NME שהמשפט "יצא מהקשרו" ויהיו סינגלים, אבל הם בהחלט לא מאותו זן קליט של אלבום הבכורה, ו"קונגראטס" הוא עדיין תוצר שלם ואחיד, בניגוד ל"אורקיולר" שהיה "כמו פיצוץ של צבע, מאוד כאוטי", במילותיו שלו. זה היה ברור שהרבה אנשים הולכים לעזוב את המחנה של מג'מט לקראת מבחן האלבום השני בטענת "איפה הפאן", ומצד שני - אניני הטעם ימשיכו לכתוב ביקורות פלצניות (כמוני) והדיי-הארד פאנז יקבלו כל חטיף מג'מט בשמחה (עדיין כמוני). האם אינני אובייקטיבי? ייתכן מאוד; ובכל זאת, אלבומם השני של מג'מט כבר למעלה משבוע נמצא במחוזותינו והגיע הזמן לביקורת טראק ביי טראק;
1. It's Working - השיר הפותח הוא "איטס וורקינג", טיון סרף רוק זריז ואינטנסיבי. הרבה רגעים באלבום הזה מושפעים מתחביב הגלישה של אנדרו. "בגלישה, אתה תמיד מחכה לרגע הנכון לעלות על הגל, וישנו רגע קטנטן ונכון שבו אתה פשוט חושב לעצמך, "זה עובד". השיר תופס את ההרגשה הזו", ציין אנדרו. אומנם השיר נכתב בהשראת הרגע הזה, אך אין ספק שהשיר מדבר על ההצלחה הפתאומית של ההרכב, שהופך את הטראק הזה לבלתי נמנע כפותח האלבום הזה; "עד לקו הסיום, זה בדיוק כמו לנסות להדליק גפרורים" כותב אנדרו בסיום הטראק הפנטסטי הזה, והוא צודק, כי זה אף פעם לא יהיה הגפרור הראשון שידלק, אבל כשאחד סוף סוף ידלק לנו - אנחנו נרגיש בפסגת ההר, ולכולנו צפוי רגע קטן כזה בחיים שלנו; "זה עובד בתוך הדם שלך, אבל אתה יודע שזה לא כמו אהבה; אהבה היא רק בראש שלך, לא בלב" מצהיר אנדרו המפוחד מהטראומה שעלול לחוות כשאותו רגע שבו הכל יעבוד פשוט יחלוף. השיר לא מושפע רק מהגלישה עצמה; כפי שאנדרו ציין בעצמו, האלבום מושפע רבות מלחניו של בריאן ווילסון והביצ' בויז, כפי שניתן גם לזהות בהרמוניות הקוליות בסוף השיר. "איטס וורקינג" הוא פתיחה נפלאה לאלבום המסקרן הזה; ההפקה נשארת יוצאת מן הכלל, ובמידה אירונית - "איטס וורקינג" מזכיר מעט את הטראקים היותר מסקרנים ופחות פופיים ב"אורקיולר", אבל ביחס לשאר הטראקים ב"קונגראטס" - זה אחד השירים היותר קליטים כאן. סינת'ים זורמים בניצוחו של בן, אותו ריברב אין סופי בו מרגיש אנדרו מספיק בנוח לשיר, ואפילו כמה בונגוז ברקע. אולי כאן זה הזמן לציין שהפעם להקת הלייב של מג'מט (וויל ברמן, מאט אסטי וג'יימס ריצ'ארדסון) הם גם שותפים לחלק מהיצירה בסטודיו, "איטס וורקינג" הוא אחד מהם.
2. Song for Dan Treacy - "קונגראטס" הוא אלבום שמלא בטריביוטס, הבעת הוקרה לאמנים שאנדרו ובן אוהבים, או סתם רפרנסז לגיבורי תרבות (כמו במקרה של ליידי גאגא למשל..); הראשון שזוכה לאיזכור הוא דן טרייסי, הסולן והמשורר של להקת הפאנק-קאלט "The Television Personalities", אחד האמנים האהובים על אנדרו. "לדיוויד בואי יש שיר בשם "Song for Bob Dylan" ובכלל, הוא תמיד התכתב עם אמנים שאהב, אז חשבתי שזה יהיה מגניב לכתוב שיר לדן טרייסי". מעבר להיותו מפגן אהבה מעט דבילי לאמן אהוב ש"תקוע בפקק" (כמילות השיר), ואין סוף רפרנסז לעבודותיו של טרייסי ("אני לא יודע איפה הוא גר אבל הוא מיתוס", כתשובה לשירו של טרייסי "אני יודע איפה סיד בארט גר"), דן טרייסי הוא שיר לא רע בכלל, ומאוד MGMTי; "דן טרייסי" הוא השיר היחיד באלבום שניחן בריף סינת' קליט ומקפיץ כמו בזמנים עברו; זו הפעם הראשונה שמרגישים אצל מג'מט מעט קלילות אינדית ברית'ם גיטר שמזכירה מעט את הקוקס, וכמו כן מדובר גם בטראק הראשון שמראה קצת השפעות טלויזיה, לא רק בעובדה שדן טרייסי היה מנחה טלויזיה בעצמו, אלא גם בסינת'ים המצמררים אבל מעט מוזרים וקופצניים שנותנים הרגשה של ערב סרטי אימה בליל כל הקדושים (וחכו שנגיע לבריאן אינו..), ושל סרטים מצויירים סטייל פליקס החתול בבוקר יום שבת (בדיוק כמו הסרטון הזה). לא לחינם אני מציין את פליקס החתול וסרטים מצויירים בסגנון, כי גם האמן שצייר את עטיפת האלבום ל"קונגראטס" הוא פיוניר אמנות ה"low-brow", סצינת אומנות ניו יורקית שמושפעת מהסרטים המצויירים של האייטיז, ועל כן נבחר ע''י אנדרו ובן לצייר את העטיפה והבוקלט של האלבום; השפעות התרבות הללו מוכיחות שניתן למצוא משמעות רבה כמעט בכל תוצר תרבות שנספוג במהלך חיינו, גם אם מדובר בערוץ הילדים, זה יכול לחדור מספיק עמוק בכדי להשפיע עלינו בהמשך. גם השיר הזה מסתיים באופוריה בריאן ווילסונית עם טוויסט של "קריפי קרולרז" (100 דולר למי שיודע מה זה בלי להיכנס ללינק). "טרייסי" מספק את התחושה שמדובר בשיר מג'מט אתני ומוכר, ובמקביל מראה לנו עוד צדדים של הצמד שעדיין לא הספקנו להכיר, למעשה כמעט כל "קונגראטס" הוא מפגן ההשפעות של מג'מט שידענו בתודעה שהם חלק מהאישיות של אנדרו ובן, בין אם זה בהתנהגות או בהומור - אבל עוד לא הספקנו להכיר מוזיקלית;
3. Someone's Missing - "סאמוואנ'ז מיסינג" הוא טראק רגוע וקליל שמפיג מעט את הלחץ וההמולה, מזכיר מעט את "Only Ones Who Know" של ארקטיק עם טוויסט סיטאר והפלצטו הפ'אנקי של אנדרו. ליריקלית מדובר באחד הטראקים הכי מוצלחים באלבום; "מישהו הרגע סיפר לי את מחירה של האגרה; אני חתוך, בוכה כמו עץ מגומי" שר אנדרו בתחושות שמזכירות את הפחד מ"איטס וורקינג"; "ישנה נשמה כנה היכן שהוא" הוא מצהיר, ומתחיל להזכיר לי מעט את "Love Always Remains" מעבודותיהם המוקדמות של אנדרו ובן יחדיו. בשמיעה ראשונה, אולי חוץ מ"Siberian Breaks", זהו "סאמוואנ'ז מיסינג" שמוכיח בצורה הטובה ביותר שהקשבה למג'מט הוא מסע בלתי צפוי שאינך יכול לחזות את צעדיו, כאשר חלקו השני הופך את הקערה הקודרת של השיר על פיה והופכת את הטראק למסיבה מקפיצה של ממש, שמשום מה גורמת לי לדמיין את כל הקליקה של מג'מט רוקדת סמבה בתנועת "רכבת"  כמו כן שני חלקיו של השיר מזכיר מעט את הרוח של ווינגז.
4. Flash Delirium - "פלאש דליריום" הוא הטראק הראשון שדלף (באופן חוקי) לרשת, שבועיים בערך לפני האלבום כולו; 4:16 דקות שגרמו כזו מהומה, אינני זוכר מזה המון זמן; היו את המבקרים האוהדים שהגדירו את זה כך, (פיצ'פורק): "The new song by psych-rock duo MGMT
features flutes, horns, and about seven different sections that
reference doo-wop, old school rock'n'roll, electro balladry, Ariel
Pink-style lo-fi, wall-of-Spector pop, and the Beatles at their most
high. All in four minutes and sixteen seconds", היו גם הציניקנים שטענו שמדובר בשיר דחוס מדי, עמוס מדי, יומרני מדי; מה שהם לא יודעים, זה שמג'מט עשויים מאותה יומרנות לגיטימית, זו שהזניקה את בואי בזיגי סטארדסט ארה, זו שהפכה את המשפט "איפה -אתה- היית כשסרג'נט פפר יצא?" לשאלה אייקונית; ואני שואל, איפה -אתם- הייתם כש"פלאש דליריום" יצא? זוהי ללא ספק הפעם הראשונה שמישהו דוחס פרוג אמיתי ומורכב אל תוך תבנית של שיר פופ, ועושה זאת בהצלחה (ואם חושבים על זה, זה מה שמג'מט מאז ומתמיד עשו); הרי אם השיר הזה היה מתפרס על 12 דקות, זה היה עוד טראק רגיל של קינג קרימסון; השיר הזה הוא מעט כמו מחזמר: ישנן דמויות, יש תפאורה, יש התחלה, אמצע וסוף ששונים לחלוטין אחד מהשני, הרבה התרחשויות, ובסוף מישהו מפוצץ את הפיניאטה; במידה הזו, השיר הזה מזכיר מעט את "Weekend Wars" (בייחוד לקראת המקהלה בסוף, "למה לסגור עין אחת ולנסות להבטיח אמונים לשמש?"). כמו תמיד, ישנו מסר, וגם הפעם הוא מלא אמצעים אומנותיים ביזאריים ולא לגמרי מובנים, אבל אפשר להבין בגדול שמדובר בביקורת על תרבות הפלסטיק ("3 חורים, 2 ציצים, 1 מזלג בצד ו-0 דמעות בעיניים שלהם"). אבל הרגע הכי מכונן לדעתי היא העובדה שאנדרו מציין כאן את פייסבוק ("דקרו את פייסבוק! למכור למכור למכור!!), ואולי לחלקכם זה ישמע מטופש, ובכל זאת - רשתות חברתיות הן רגע מכונן במאה ה21, ואיזכור פייסבוק ברגע תרבותי כמו "פלאש דליריום" היא הוכחה שמג'מט הם גיבורי תרבות בני דורינו, שעוסקים בזמן אמת במה שמטריד אותנו כאן ועכשיו; אה, וד'א, השיר הזה גם קורע מצחוק.
5. I Found A Whistle - "איי פאונד אה וויסל" הוא שיר סייק-פולק סטייל ניל יאנג, אם תרצו, מדובר ב"Tell Me Why" של אנדרו, והוא לא מובן בדיוק באותה מידה; כששאלו את יאנג למה התכוון כשכתב "Is it hard to make arrangemants with yourself when you're old enough to repay, but young enough to sell?", הוא ענה בקלות הדעת - "האמת היא שאין לי מושג". אז גם לי אין מושג למה אנדרו מתכוון כשהוא מסתיר את כוונותיו באינספור מטאפורות ואמצעים כמו גרזנים, סדינים ודגלים; כתיבתו היומרנית של אנדרו היא בדר'כ יתרונו הגדול ביותר, אבל הפעם מדובר בעקב אכילס שמעט מונע מהשיר להתקדם ומסתיר את פניו בערפל כבד; ובכל זאת, ישנה הרגשה של הזדהות עם אותה תחושה ללא שם, בדיוק כמו ב"Tell Me Why"; במידה מסוימת, "למצוא שריקה שעובדת בכל פעם" היא בדיוק אותה תחושה מהשיר הפותח של האלבום הזה, שבסופו של דבר מגיע לאותן תובנות ומסקנות חוזרות - רגעים קטנים בחיים, בין אם זה אושר ושמחה או עצב אנושי; מוזיקלית זהו אחד הרגעים היותר חזקים של בן, עם סינת'ים רגועים ושלווים שמזכירים לי מעט השתקפות במים, וכמובן, השריקה ההזויה הזו בחלקו השני של השיר, שהוא גם הדבר הכי קרוב להמנון באלבום הזה (אולי חוץ מ"Congratulations", הטראק שסוגר את האלבום).
6. Siberian Breaks - כשאנדרו אמר ל-NME שהאלבום הזה הוא "מאצ' מור גיטר בייסד", הוא התכוון בעיקר ל"סייביריין ברייקס" - יצירת פולק-פרוג בת 12 דקות, שהשלד שלה מורכב מלחנים אקוסטיים שלווים ונעימים שמזכירים מעט את קרוסבי סטילז ונאש; אני חייב להודות, מעולם לא חשבתי שאי פעם אקשיב לשיר של מג'מט שנפתח בגיטרה אקוסטית חסרת מניירות וקישוטים, והופתעתי לטובה (לא צפוי, כבר אמרנו?). אז אומנם מדובר בשיר על פנטזיה מוזרה למדי של אנדרו, "לגלוש על גלים וקרחונים בסיביר", אבל היצירה הזו נותנת לי תחושה של צהריי יום שישי (בדיוק הזמן שבו אני כותב את מילותיי כרגע). משום מה, אני גם חושב יותר מדי על עציצים עושים פוטוסינת'זה  בכל אופן, היצירה מחולקת פחות או יותר ל5 רצועות; הראשונה היא הפולקית הרגועה, השניה היא בעלת המקצב הוואלצי עם טעם של תה בריטי בפה; ולא לחינם אני מריח ניחוח של גרייט בריטיין (חוץ מהעובדה שהטראק הזה צורח "פינק פלויד"), עם דיקלומם של המילים המיואשות "הו מריאן, העבירי לי את הג'וינט, לונדון היא שריטה בעדשה שלי" לצד סינת'ים שמזכירים לי וידאו גיימז, והמוזיקה של סוניק 2 בראשם (הכל ברוח הסרטים המצויירים שציינתי מקודם). השלישית היא ה"low tide", הרגע שבו "הגל הסיבירי" שאנדרו חלם עליו כבר חלף, "מכסה אותו כמו שמיכה", ומיד לאחר מכן מגיע הריפרייז של הרצועה הראשונה; כאן מגיעה בכניסה חדה הרצועה הרביעית, סיקסטיז'רוק שלגמרי מזכיר לי את "All Along The Watchover" בביצועו של הנדריקס. החמישית והאחרונה, היא הקליימקס הסינת'י, אולי הרגע הטוב ביותר של בן באלבום, ששוב - מחזיר אותי לעבודות המוקדמות של מג'מט. ועכשיו זה הזמן לומר - זהו ללא ספק הטראק הטוב ביותר באלבום הזה, ואחת העבודות הטובות ביותר של מג'מט עד כה.
7. Brian Eno - לכל מי שחשב שהאלבום הזה חף מחוליות חלשות, כאן הוא התבדה; הטריביוט השני באלבום הזה (שאני עדיין לא לגמרי בטוח אם מדובר בטריביוט או בלעג ציני) מוקדש לבריאן אינו, פעם חלוץ פרוג עם ההרכב "רוקסי מיוזיק" - היום המפיק של מפלצות פופ מסחריות וחסרות תכלית (קולדפליי, יו2). השיר ברובו די דבילי, ושוב נותן תחושת ליל כל הקדושים ופלאשבקים ל"קריפי קרולרז" ו"איש התפוח", עם סינת'ים מצמררים ומוזרים, מלאי הומור. השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות של מג'מט - הומור מהול בהרבה אירוניה (הרי בריאן אינו מתחלק ל-2 עולמות ששונים לחלוטין אחד מן השני). ובכל זאת, אף על פי ש"בריאן אינו" הוא הרגע של בן ואנדרו להתפרק קצת, לעצור את הרצינות ולחזור לשורשים הכייפים וחסרי כל הפואנטה מימי הקולג' בווסליאן - הטראק מעט משעמם, ולרגעים מזכיר יותר מדי את הלחן של "איטס וורקינג" עם תחפושת של מפלצת.
8. Lady Dada's Nightmare - והנה אנו מתקרבים לסיום, הטראק השמיני והלפני אחרון הוא אינסטרומנטלי והוא מוקדש כולו לליידי גאגא; "ליידי דאדא'ז נייטמייר" הוא סייקדליק-פרוג הזוי ומפחיד (עושה רושם שמג'מט ראו הרבה סרטי אימה לאחרונה) שמנסה כנראה לתפוס את ההרגשה של גברת גאגא כשהרגע שבו היא אומרת "זה עובד" מהטראק הראשון - יעלם לה כלא היה. יצירה הזויה ובאותה מידה גם מקסימה, ובסופו של דבר גם מאוד ברוח האלבום, אבל אני עדיין שואל את עצמי אם עדיף היה להשאיר את היצירה הזו כבי-סייד לאחד הסינגלים.
9. Congratulations - ואחרי מסע כ'כ ארוך ומפרך, הגענו לנקודת הסיום, אפשר לנוח, להרגע, כולם מוחאים לנו כפיים - "ברכותיי", הצלחתם; "Congratulations" הוא השיר הראשון שאנדרו כתב לאלבום הזה, והוא גם שיר הנושא שמתמצת את אותן מסקנות ותובנות להן האלבום חוזר; מהדקה הראשונה של "איטס וורקינג" ועד ל"קונגראטס", אנדרו ובן חוקרים כל פעם מזווית אחרת את סוד ההצלחה, את ההשלכות שלה, את התחושות שהיא גורמת להן, פעם מהעיניים של גיבור קאלט שנשאר אנדרייטד (דן טרייסי), פעם מהעיניים של אדם שמכר את נשמתו לשטן (בריאן אינו), פעם מעיניה של..וול, פשוט ליידי גאגא; ובסופו של דבר - האלבום כולו, בניצוחו של הטראק האחרון - היא הסיכום, המסקנה האחרונה של מג'מט ב"עבודת הדוקטורט" הזו. והיא נפתחת במשפט הזה - "Dead in the Water". אנדרו מרגיש שהוא מת במים. השיר הזה הוא טריקי; הוא קליל ורגוע, הוא השיר הכי קליט באלבום הזה והוא בקלות יהיה הסינגאלונג ההמוני באלבום הזה, אבל הוא משדר הרבה פחדים, הרבה קונפליקטים פסיכולוגים של אשמה, של חצי חיוך חצי חוסר הבעה ("לעזאזל עם המזל הטוב שלי, לעזאזל עם החברים שלי - שממשיכים להטיח בי חיוכים, אני שומר את הברכה שלי עם חצי-אשמה"). "קונגראטס הוא שיר תגובה להצלחה שלנו, שבאה בדיוק בזמן שארה''ב נקלעה למצב כלכלי רעוע, על אחת כמה וכמה הלייבלים הגדולים - מצב שאנחנו לא סבלנו ממנו בכלל" מסביר אנדרו בראיונו האחרון לרדיו של NME; אז הוא מרגיש חצי מבורך אבל חצי אשם, חצי עצוב וחצי שמח. מצד אחד הגיע לקו הסיום עם מיליון דולר ביד וכולם מוחאים לו כפיים, מצד שני - זה כבר קו הסיום, ובכל רגע נתון הוא עלול לאבד את תחושת ה"זה עובד" שלו.
"Congratulations" הוא אלבום נפלא. הוא דש ולש בנושאים אנושיים ובלתי נמנעים שהגיעו מפיאת הנסיקה של מג'מט אל הפסגה. הרגעים שבהם הכל עובד, הרגע שבו "הרגעים שבהם הכל עובד" יעלמו כהרף עין, פחד מהצלחה, פחד מכישלון וכו'. כן, זה היה ברור שהם יעסקו בנושאים הללו, בדיוק כפי שזה היה ברור שהם יהפכו לאותן דמויות מ"טיים טו פריטנד" להן לעגו בהתחלה - ומזה הם רק ניזונו יותר ויותר אומנותית; עם היומרה האומנותית, מן הסתם בא גם השינוי המוזיקלי - זה שיבריח את הערסים שאהבו רק את "קידס" והאינדי-סלאטס שאהבו רק את "אלקטריק פיל" - אבל הוא יקרב למג'מט את כל מי שאוהב את תמצית האומנות, זו שבגללה אנשים עושים בכלל מוזיקה - לחקור, לגלות, לנסות להבין תחושות, רגשות ופחדים אנושיים, ובסופו של דבר לגרום למתבונן להביע הזדהות; "אורקיולר ספקטקיולר" הייתה ההצהרה, הכמיהה והרצון להיכנס אל תוך לוע הארי - קלישאת הרוקנרול; "קונגראטס" הן המסקנות שמג'מט חוזרים איתם אחרי הטריפ הזה (וזה ללא ספק היה חתיכת טריפ). מעניין לראות שמוסיקלית, מתוך כל חלוצי הניאו-פסיכדליה של הרוקרים במאה ה21, בין אם זה אנימל קולקטיב או פליימינג ליפס - מג'מט הם היחידים שקורצים לפסיכדליה של פעם, של הזומביז, של סיד בארט, של הביטלס - של גיטרה/בס/תופים כנוסחה מקדימה לכל נוסחת סינת', אלקטרוניקה ו-LSD - אצל אנימל קולקטיב למשל, זה בדיוק ההפך;
"קונגראטס" מזכיר מאוד את הרוח הפסיכדלית שחלה על אלבום הבכורה של הסטון רוזס, למשל. כמו שאמרתי באמצע הביקורת - מג'מט יוצקים ב"קונגראטס" אינספור ז'אנרים,
מפרוג ועד סרף רוק - אל תוך תבניות פופ של 2 עד 4 דקות (מלבד "Siberian
Breaks" היותר מסורתי). אני מודה, יש רגעים באלבום בהם אני לגמרי מאבד תחושה מאוברדוז של אסיד, לפעמים זה
פשוט מבולגן מדי וקשה לעיכול, ובכל זאת - המסע המוזיקלי הזה מבורך. לומר ש"קונגראטס" הוא שינוי מוזיקלי הוא לא יותר מטענה מגוחכת; היעדר סינגלים קליטים הוא לא שינוי סגנון, שכן שיר כמו "Someone's Missing" עדיין מזכיר את הרוח של "4th Dimensional Transition" ושאר הטראקים המסקרנים מהבכורה, במילים אחרות אין זה חידוש שמפתיע מישהו - מדובר בסה''כ בצעד אחד קדימה באותה תלם בה אנדרו ובן צועדים עוד מהרגע הראשון שנכנסו לחיינו בסערה;הציניקנים יכולים לעזוב את המסע של מג'מט וללכת להתמרמר להם בצד - אני אומר שהפאן רק התחיל; מג'מט עברו בהצלחה את מבחן האלבום השני, עשו סיבוב של 360 מעלות ועכשיו ניתן רק לתהות לאן הם ממשיכים, כי הפעם הם יצטרכו לבחור נושאים חדשים, ואין לי מושג מה הם הולכים לעשות מעתה והלאה, אבל עזבו תהיות אל תוך העתיד - ממתי אנחנו צופים משהו מראש עם מג'מט? "קונגראטס" הוא חטיף (בעצם יותר כמו ארוחת צהריים מלאה) חובה לכל היפסטר מן השורה, או חובב קלאסיק רוק באשר הוא.
ברכותיי,
נתי.
| |
5 רגעי נחת לסופ''ש
K וואטאבר: ג'וליאן קאזאבלנקס, דד וות'ר, פליט פוקסז.
1. (כמעט) הקליפ החדש של הדד וות'ר - טוב, אני עצבני; בתחילת השבוע, הודלף הסינגל הראשון מתוך האלבום הבא של הדד וות'ר, "Sea of Cowards" שצפוי לצאת ב11 למאי. לאחר דליפת הסינגל, אשר נושא את השם "Die By The ", יצא גם הקליפ בהוצאה רשמית ובלעדית לStereogum.com (עוד אתר רייז-טו-פיימ חדש נוסח מטהקאפה שלאחרונה נשא בבלעדיות מוחלטת כמעט כל פרימיירה מוזיקלית אפשרית, מסינגלים של היאה יאה יאהז ועד ארקטיק מאנקיז). אך כמובן שלא כל אחד יכל להינות מהקליפ החדש והגות'י-משו של ג'ק ווייט ואליסון מוסהארט; כל מי שלא גר בUS, נכנס ללינק וזכה להודעה הממרמרת יותר מ"באפרינג" - "Not available in your country". אוקיי. סבוב, נו הארד פילינגז...כמעט; כמה ימים לאחר מכן, גם אם אנקל סאמ בכבודו ובעצמו ניסה להיכנס לסרטון - קרוב לודאי שלא זכה לראות את ג'ק ואליסון גט פריקי - וורנר ברוס התחרטו על הצעד המהיר עם הקליפ, ודחו את הפרימיירה ל6 באפריל; ובכל זאת, אם אתם אשפי גוגל אני בטוח שתמצאו את הסינגל בפורמט אמפי3 (סקרו יו וורנר) - אבל את הקליפ אתם כבר לא תזכו לראות, לפחות לא בזמן הקרוב; בנתיים, תוכלו להנות מהטיזר הקצרצר הזה לקליפ, שבויים ע''י אותה במאית של "Blue Orchid" של הסטרייפס. הטיזר, פלוס כמה סקרינשוטס ברחבי הרשת, לא משאירים הרבה מקום לספקות - זה לא הצבע השחור שהולם את הדד וות'ר, אלו הם ג'ק ואליסון שהולמים את הצבע השחור; השיר מזכיר את הימים הטובים של סאונדגרדן+רגעי הרעשקטרעש של הפיקסיז (ג'ק תמיד אהב לשחק במינימליזם), גות'/אינדי/הארד רוק במיטבו, ובהחלט יש למה לצפות.
2. Amplified with Julian Casablancas - "אמפליפייד" היא סידרת כתבות מוזיקה שבועית (קיינד אוף) לא רעה בכלל של ABC ניוז על כל מה שחם לאחרונה; חם הוא שמו השני של ג'וליאן קאזאבלנקס, ועל כן התיישב עם צוות אמפליפייד לשיחה צפופה שסוקרת במהירות את כל הקריירה שלו עד עתה. 10 דקות של אושר טהור לסטרוקס פאנז, האב פאן. אה, btw - הנה עוד משהו.
3. Daytrippin' with Fleet Foxes - לא שמענו הרבה מהפליט פוקסז, אחד ההרכבים הכי מוערכים בשנה-שנתיים האחרונות; אחרי אינספור מחמאות מפיצ'פורק, NME ו-Spin על אלבום הבכורה, הדיבור היחידי על היצירה הבאה של ההרכב המופלא הזה הייתה פליטת פה מוזרה של הסולן רובין פקנולד שטען ש"האלבום הבא הולך להיות משעמם". וול, בלי יותר מדי בולשיט, here's what they've been up to lately: טורינג, טורינג, ועוד קצת טורינג.
4. Stone Temple Pilots - Between the Lines - הסטון טמפל פיילוטס אר באק אין ביזנס, לראשונה מזה 9 שנים; אחרי הפירוק של הולוט ריבולבר ואלבום סולו פזיז אחד, סקוט ווילנד חוזר לחבריו להרכב הגראנג' היחיד בלוס אנג'לס שהצליח לתת פייט לחבר'ה מסיאטל; "Between the Lines" הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש והסלף-טייטלד שלהם (פרל ג'אם, מישהו?). ורדיקט? הממ..פרל ג'אם, שוב, מישהו?
5. NME's Behind the Artwork - והפעם בפינת הגלריות של NME, המגזין הבריטי מסקר 44 סיפורים מאחורי קלאסיק אלבום-סליבז, מהתחת של הסטרוקס ועד האקרובטים של הדורז. אנג'וי.
סופ''ש נעים לכולם,
נתי.
| |
החדש של מג'מט באונליין סטרימינג
אם עוד לא ידעתם, אתם כ'כ לא מעודכנים כי זה כ'כ לפני 6 שעות: אלבומם החדש של מג'מט "Congratulations" דלף לרשת. כתגובה, אנדרו ובן מעלים את האלבום כולו לשמיעה חינמית לאתר עד צאת האלבום לחנויות; אז איך יודעים שמדובר באמנים עם נשמה? כשהם כותבים דבר כזה באתר הרשמי:
"היי כולם, האלבום דלף, ורצינו שתוכלו לשמוע אותו מאיתנו ישירות. גם רצינו להציע את כולו כהורדה חינמית אבל זה לא נשמע הגיוני לאף אחד חוץ מאיתנו".
קונגראטס,
נתי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
