כלב שחור

חמש שנים עברו מאז המאמץ האחרון של הסטרוקס, "First Impressions of Earth". תקציר הפרקים האחרונים: הלהקה נכנסה רשמית להיאטוס בסוף הטור ל-"FIOE". אלברט המונד הוציא שני אלבומי סולו מעולים, פאבריציו מורטי הצטרף לליטל ג'וי של רודריגו אמרנטה והראה גם כמה כישורים מולטי-אינסטרומנטלים, ניק ולנסי התחתן והתמקד בחיי משפחה כמו גם ניקולאי פרייז'ר שלמרות הכל הוציא אלבום סולו תחת השם "Nickel Eye", שם שיתף פעולה עם ניק זינר מהיא יא יאז ורג'ינה ספקטור. התוכניות לאלבום רביעי לסטרוקס החלו להעלות אבק, וכפי שפרייז'ר אמר לאחרונה לפיצ'פורק, "לפעמים זה לא היה נראה כזה ברור אם יהיה בכלל אלבום רביעי". הסשנים הראשונים החלו שנתיים לאחר ההודעה הרשמית על הפסקה, אך לא צלחו כ'כ ולבסוף בוטלו. כמו כן, מרחקים ומחוייבויות קודמות were taking it's toll על הפאב פייב, וכמו שלאחרונה נודע בתקשורת - אלברט נכנס לגמילה, כדבריו, "הייתי שוחה בהרבה הרבה סמים, הייתי חייב לנקות את עצמי מהשדים שלי". לבסוף, הרצון להתאחד ומטרתו הנעלה של אומנות בקבוצה ניצחו את סדר העדיפויות, וב09' החלו הסשנים לאלבום הרביעי עם המפיק ג'ו צ'יקרלי (שהפיק גם את מיי מורנינג ג'אקט, ווייט סטרייפס, בק). כולם היו שם, פרט לאחד; ג'וליאן החל את הטור לאלבום הסולו שלו, "Phrazes for the Young" הקריטיקל-אקליימד, שיצא מאוחר מן המצופה דיאז. ג'וליאן היה חייב להשלים את הטור ואת שאר הקישקעס התפורים בכך; כך או כך, הסשנים אצל צ'יקרלי באלקטריק ליידי סטודיוז ניו יורק לא צלחו כ'כ, בלשון המעטה; "זה היה נורא, היינו חוזרים על טייקים אובר אנד אובר, זה בחיים לא היה נגמר" טוען ולנסי. לבסוף רק שיר אחד מאותם סשנים גמר באלבום, "Life Is Simple In The Moonlight". מלבד השיר הסוגר, האלבום כולו הוקלט בביתו של אלברט; גם ג'וליאן היה שם בשלבים האחרונים של הפיינליזציה, לידיעתם של עיתונאים-גרועי-תחקיר כאלה ואחרים;

"Angles" יצא ב21 למרץ אל אוויר העולם. הוא מכיל 10 שירים של 38 דקות סה''כ. איך שלא נסתכל על זה, מדובר באירוע תרבותי חשוב (ועל קנה המידה שלו לא נתווכח, שכל אחד יסתכל על זה איך שבא לו). הלהקה שהגדירה את הסאונד של העשור שעבר מוציאה אלבום אחרי חמש שנות בצורת; הבה נתייחס לכל אחד מן הטראקים בנפרד, בביקורת שמתייחסת לאלבום הזה כמה שהוא, בלי יותר מדי זיוני שכל מסביב: תקליט מוסיקה.

1. Machu Picchu: תנו לי לספר לכם סיפור. השיר הספיציפי הזה הודלף כשבועיים לפני יציאת האלבום (או ליתר דיוק דליפת האלבום כולו); בהתחלה די התחבטתי בעצמי אם להקשיב לו או לא. לבסוף נכנעתי לעשרות הלינקים שנשלחו לי לאינבוקס בפייסבוק; חמש השניות הראשונות של מאצ'ו פיצ'ו הן מעין קומקום חשמלי רותח שעולה ומגיע לפיק שלו; מעבר לעובדה שנקרעתי מצחוק, הייתי חייב לעצור את זה שם, אמרתי לעצמי שאם חיכיתי כמעט חמש שנים (לא באמת הייתי שם לאורך כל הדרך, בכל זאת, הייתי במקום אחר לפני חמש שנים וזה לא היה תוך כדי הקשבה לסטורקס, שרק בהמשך הפכה כנראה ללהקה הכי אהובה עליי), אני יכול לחכות עוד קצת. ובאמת, התמורה הייתה מכופלת כאשר הקשבתי לראשונה לאלבום כולו. אופנר טראק מאצ'ו פיצ'ו נפתח במילים "I'm putting your patience to the test", רמז למודעות של הפאב פייב לצמא שלנו המאזינים לאלבום הזה. הטראק הוא 3 וחצי דקות של הכלאה בין רגאיי (שראינו כבר בעבר בחלקים כאלה ואחרים ב-Room On Fire) לאינדי-רוק קונבנציונאלי; ג'וליאן סיפר לפיצ'פורק שהטייטל החל בתור בדיחה, ולבסוף ג'וליאן כתב מילים סביבו. "אני רק מנסה לחפש הר לטפס עליו/רק מנסה למצוא קצת מקום לך ולי" ג'וליאן כותב בסטייל ה"ווייז אולד מאן" הפנטסטי שלו על גבי הלחן המלא של ולנסי שנכתב בימי ההפסקה; החבר'ה עושים פה עבודת עיבוד מצויינת, אני אוהב את השיפטים הבלתי צפויים מלודית ובסאונד הגיטרות, בצורה שמאוד מזכירה את "You Only Live Once" למעשה; למרות שמדובר בשיר יחסית יוצא דופן בסאונד שלו, איך שהוא תמיד מבינים שההרגשה הכללית היא הכי סטרוקסית-טיפוסית שיש, זו שגרמה לנו להתאהב בהם מלכתחילה.

2. Under Cover of Darkness: מה עוד לא נאמר על הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Under Cover of Darkness"? השיר הראשון שנחשף מתוך האלבום כחודשיים לפני יציאתו הוא גם הקרוב ביותר ב"Angles" להרגשת באק-טו-רוטס, לסאונד הכי טבעי של הסטרוקס, כאילו הייתה זו שנת 2001; ובכל זאת, יש כמה טוויסטים: תפקיד הליד של ולנסי בבתים היא אחד לאחד אותה השפעה שג'וליאן הזכיר בראיונות עוד לפני שלוש שנים: ת'ין ליזי, רוק סוף סבנטיז. מעבר לעובדה שהשיר גורם לנענוע תחת שמגיע לרמות של "Last Nite", מדובר בשיר הראשון שבו היו שותפים לכתיבתו כל חברי הסטרוקס (כפי שג'וליאן כינה זאת במעט עוקצנות בראיון לניו יורק פוסט, "Operation Make Everyone Happy"). מי שחשב שדמוקרטיה בסטרוקס לא תעבוד, טעה ובגדול; הכתיבה הלא-הכי-ג'וליאן-טיפוסית נותנת ערך מוסף שלא היינו רגילים אליו בעבודות הקודמות של הלהקה. השירים הכי קליטים של הסטרוקס הם בדר''כ לא הכי עמוקים ליריקלית, כמו לאסט נייט או ניו יורק סיטי קופס למשל; הם גם לא באמת אמורים להיות, אבל "Under Cover of Darkness" הוא ניסיון מעניין לגרום למאזין לגרד מעט את הקליפה מאחורי הרוקר-טיון הזה; מגולל ככל הנראה סיפור אהבה בין חייל משרת לחברתו, ג'וליאן מציג את שיחה בין השניים תוך כדי הצגת היי-פיקס בווקאלז כפי שמעולם לא ראינו ממנו אצל הסטרוקס (בסולו דווקא כן): "מתלבש, קופץ מהמיטה אל תוך וסט - האם אתה בסדר?"/"אני אחכה לך, האם את תחכי לי?". אבל מעבר לסיפור שהוא, "Under Cover.." הוא פשוט אינדי-רוק במיטבו שמוכיח שהסטרוקס בכושר מעולה גם היום, רק תקשיבו לסולו-גיטר הזה של אלברט. עוד דברים שחשוב לציין: פעם ראשונה לבאקינג ווקאלז אצל הסטרוקס (אלברט במאחורה), או משחקי הרמוניה עם הווקאלז ברמה הכללית.

3. Two Kinds of Happiness: הטראק השלישי "Two Kinds of Happiness" הוא הראשון להכניס אותנו אל האווירה היותר נסיונית באלבום. מושרה באוירה ריברבית חולמנית והפקה אייטיזית-קיורית, "Two Kinds of Happiness" לדבריו של ג'ולס הוא שיר על "שני סוגי השמחה שיש לנו בחיים, אחת לטווח ארוך ואחת לטווח הקצר". החוכמה של "שני סוגי שמחה" היא השילוב בין תוכנו של השיר למבנה המוסיקלי שלו, שהוא המשחק בין שני סוגי הצורות של הסטרוקס; בבתים פוסט-פאנק אייטיזי ובפזמון הארד-רוק וסולואים סטייל "Vision of Division" מאלבומם הקודם. במילים אחרות, אפשר להסתכל על זה כאילו הבתים הם השמחה לטווח הקצר ואילו האורגזמה שהיא הפזמון היא השמחה לטווח הארוך. מעבר לכך צריך עוד לציין: ההיי-פיקס המצויינים של ג'וליאן בבית השני, הגיטרה המפלצתית של ולנסי. למרות הכל, השיר הזה הוא ללא ספק גרואר, והוא לא הולך להיות הקאפ-אוף-טי של כל אחד. אני מדבר אליכם, שונאי האייטיז.

4. You're So Right: נכתב ע''י ניקולאי פרייז'ר מההתחלה ועד הסוף, "You're So Right" מזכיר את הסטרוקס הטיפוסיים כמעט בכל תפקיד, מהתופים המונוטוניים (המעט ארקטיק-מאנקיזים בפזמון) ועד תפקידי הגיטרה - מלבד הווקאלז הנסיוניים של ג'וליאן, מה שמזכיר קצת את עבודתו של ג'וליאן באלבום הסולו שלו "Phrazes for the Young". משחקי עריכה בין לפט לרייט, כאילו הרבה זומבים של ג'ולס קופצים עליך בליל כל הקדושים, "You're So Right" הוא ללא ספק השיר הכי אפל שהחמישה האלה הפיקו עד עכשיו. אוברול, שיר וביצוע מעניין עם קונספט עוד יותר מעניין, אבל גם השיר הזה הוא גרואר, ואולי ביחד עם"Metabolism" אני נוטה לחשוב שהם החוליה הכי חלשה באלבום.

5. Taken For A Fool: נכתב כולו ע''י ולנסי, מהליריקה ועד תפקידי הגיטרות כולן, "Taken For A Fool" הוא רגע חשוב ב"Angles": קודם כל, הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום. שנית, הוא הכי סטרוקסי שיש. "Doesn't get more Strokes-y than this", הייתי אומר, הרגשה כללית, אוירה, גרוב, הכל. דבר שלישי, השיר הזה נכתב ע''י ולנסי. וזו נקודה חשובה, לכל מי שחושב או חשב שג'וליאן הוא המוח המוסיקלי הקריאטיבי המוכשר מכולם. הוא לא. ג'וליאן קאזאבלנקס מוכשר, אבל כך גם כל השאר. הסטרוקס הם לא רדיוהד. ג'וליאן קאזאבלנקס הוא לא ת'ום יורק. אני מקווה שלא חידשתי ליותר מדי אנשים בקטע הזה. בכל אופן, "Taken For A Fool" הוא חטיף לחזור אליו שוב ושוב במהלך הקיץ הזה, ללא ספק השיר הכי קליט אחרי "Under Cover.." ולטעמי גם סינגל שני פוטנציאלי.

6. Games: ובכל זאת, למי שהתגעגע לשירי הג'וליאן-בייסד המקוריים, "Games" לא רק נכתב ע''י ג'וליאן פריימרילי, הוא גם השיר הכי קרוב לאלבום הסולו שלו; סינת'ים מעל לגיטרות, הפקת אמביינט שבאמת מזכירה את קריסטל קאסלז מעט כפי שציין פעם ניקולאי פרייז'ר, אבל מעל הכל: הליריקה החודרת של ג'ולס: "היהלום חתך את עיניה, הקהל מאחורה התפרע; הם לא היו גאים כלל, עכשיו הם שומעים זאת בקול רם: חיים בעולם ריק מתוכן, עולם ריק מתוכן". הסטרוק-הדס הזריזים שביניכם בודאי זיהו את החלק השני של "Games" כאותו טיון שקיים אצל הסטרוקס כבר 11 שנים, הלוא הוא כמובן "Unkown Song" הראשון שההקלטה היחידה הקיימת שלו היא מהלייב המפורסם שלהם בסמול וניו "Brownies" ניו-יורק. מדהים לראות טיון שנופל בין הכיסאות במשך עשור, מקבל עדנה מחודשת אחרי כ'כ הרבה זמן; "Games" הוא גם בין שיאי האלבום, וגם כאן נציין לטובה את ההיי-נווטס של ג'וליאן על הווקאלז.

7. Call Me Back: השיר השביעי באלבום הוא השיר האהוב עליי מכולם. אולי עם הזמן יהפוך גם לאחד מהשירים הכי אהובים עליי של הפאב פייב. גם כי זו הבלדה השקטה הרצינית הראשונה שלהם, גם כי אני אוהב להקשיב לזמרתו של ג'וליאן בלי יותר מדי שיט מאחוריו, אבל בעיקר בגלל שהוא נחשף בפניי בדיוק כאשר עברתי דבר דומה לסיפור שהוא מציג (אל תבקשו פרטים, אני לא אפרט). דבר לא ישתווה לצמרמורות שעברו בי ב30 שניות הראשונות של השיר הזה, בהקשבה הראשונה שלי. "ההמתנה היא החלק הגרוע מכולם, בקושי יכול לשבת; אף אחד לא יודע את השעה, מישהו תמיד מאחר". "קול מי באק" בעיניי הוא שיר על קיום מערכת יחסים בזמנים המטורפים שהם היום, בעידן הפוסט-מודרני, בעידן שבו מערכת יחסים היא יותר שיחת טלפון מאשר להסתכל אחד לשניה בעיניים, בעידן שבו יש לנו כ'כ הרבה חומות סביבנו עד לידי כך שקיום קשר הופך לחפוז מדי, מצמצם את הספייס שאנחנו נותנים אחד לשניה, הופך אהבה לאובר-רייטד, לכמעט בלתי אפשרי לקיום; "אני לא יודע למה ירדתי, אני מחזיק את הטלפון שלך, אל תתעוררי, אני שומע קול, בקרקעית". הפזמון הלא-רגיל מציג את הגורל האכזרי ממנה מנסה להתעלם הדמות הטראגית שג'וליאן מציג: "ספרי לי/אל תספרי לי/החלק הקשה הוא לספר לי משהו שרוב הסיכויים הם שלא תספרי לי". לספר מה? את הסוף הבלתי נמנע: "אני מחפש אותך, ואת מחפשת משהו אחר". השיר כולו נטול כלי הקשה, גיטרת בוסהנובה-ולנסית קלה ומעשירה את קולו המרגיע של ג'וליאן; השיר הזה רבוי בחוכמה מוסיקלית וספרותית, והוא ללא ספק אחד השירים הכי טובים של החמישה הניו-יורקרית.

8. Gratisfaction: השיר השמיני באלבום, "Gratisfaction", הוא עוד שיא באלבום וסינגל לא פחות פוטנציאלי מ"Taken For A Fool"; אינדי-רוק מקפיץ בעל הפקה רוקנרולית שנשמעת כמו הכלאה בין הרולינג סטונס לבוסטון; מקהלת הצעקות בפזמון הופכת את "Gratisfaction" לשיר די אופטימי כאשר מתחת לפני השטח מדובר למעשה באהבה שלא תחזור עוד לעולם: "לעולם לא אוהב יותר את האהבה הזו, אנחנו מגיעים עד לכאן פחות או יותר".

9. Metabolism: למרות שהקונספט מעניין והליריקה לא פחות, "Metabolism" הכבד ואפילו מעט טול-פרוגרסיבי, מעבר לכך שמזכיר מאוד את הימים של "FIOE", נופל מעט בין הכיסאות הגדולים שהם "Taken For A Fool" או "Under Cover.." האופטימיים. "אני רוצה להיות מזעזע, אבל בפנים אני יודע, אני חסר-תוכן" מבכה ג'וליאן את עצמו בשירה כנה וחודרנית כמו שרק הוא יודע לעשות - ובכל זאת, "Ize of the World" מהאלבום הקודם למשל, שמאוד מזכיר את "Metabolism" בסגנונו הכבד והמפותח - הצליח לעניין את המאזין מההתחלה ועד הסוף. יש לי הרגשה שאני שומע ב"Metabolism" רעיון שעדיין לא מומש לידי יצירה של ממש. ראויים לשבח: הגיטרות המאיימות של ולנסי ואלברט, שגורמות לך לשקוע עמוק בבוץ בדיוק כמו ההרגשה שג'וליאן מתאר.

10. Life Is Simple In The Moonlight: "החיים פשוטים תחת הירח" טוען ג'וליאן. הטראק הסוגר את האלבום הוא ללא ספק האקספרמנטלי מכולם בכל ההיבטים - מהביט הלטיני שלו דרך הליריקה ועד לסינת'ים שסוגרים את השיר ואת האלבום כולו. "חיות על מרקע הטלויזיה שרות על משהו שהרגישו אי פעם בנקודה כזו אחרת; אין אף לא אחד שאינני מאשר או דוחה יותר מאשר את עצמי" שר ג'וליאן ומסכם בשני משפטים שהם דברי חוכמה שיהורם גאון לא יצליח להגות על המוסיקה המזרחית (או כל מוסיקה אחרת) גם בעוד מאתיים שנה; אין זה פלא שמדובר בשיר הכי נסיוני באלבום, שכן מדובר בשיר היחיד שנשאר בגירסה הסופית של האלבום מתוך הסשנים אצל ג'ו צ'יקארלי.

"Angles" הוא אלבום נהדר. הוא לא האלבום הכי טוב של הסטרוקס, גם לא האלבום השני הכי טוב; הוא ללא ספק יורה לכל מיני כיוונים, בחלקם פוגע במטרה, בחלקם פחות, אבל הוא עושה את העבודה המרכזית שלו: להיות גרואר. לא להיות אלבום שנתפס בהקשבה אחת. הוא לא אמור להיות סטרוקסי טיפוסי, כי בשביל זה יש את "Is This It". אף אחד לא באמת רוצה שג'וליאן הבעל פלוס ילד ישיר שוב על זיונים בשירותים ומשטרות NY; זה לא יהיה אותנטי. זה לא ירגיש כמו פעם. אבל "Angles" עושה עוד דבר חשוב על הדרך - מרחיק את המעריצים הקיקיוניים שכל מה שמעניין אותם זה אותו ריף שחוזר על עצמו "כבר 10 שנים, כמאמר הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה - ומפנה את המקום למי שרוצה לצרוך אמנות אמיצה וכנה, לנענע את התחת ותוך כדי גם להחכים מעט. למרות הכל, חשוב לציין: האלבום מאוד קצר. אין באמת הרגשת סיפוק לידי רמה שמצדיקה המתנה של חמש שנים. תוסיפו לזה את העבודת יחצנות המרשימה לפני כן, שחרור הסינגל חודשיים לפני, שחרור "You're So Right" אקסקלוסיבית ל-NME, הדלפות כאלה ואחרות, חוסר הבי-סיידס - כל אלה גורמים לחיסול החוויה שהיא "Angles", לא משנה כמה הוא גרואר - פשוט כי הוא מאוד קצר. פעמים רבות נאמר בתקשורת שהוקלטו הרבה גירסאות לכל שיר ושיר. התחושה שעולה לי היא שהייתה כאן מעט טחינת מים וחתירה לפרפקציוניזם מעט מיותר, ושבסופו של דבר היה מקום להוציא את האלבום הרביעי הרבה, הרבה לפני - ופשוט להמשיך הלאה; כך או כך - "Angles" הוא תקליט מצויין, בין אם אתה סטרוק-הד או סתם חובב רוק או פשוט מוסיקה טובה. כל אשר מדלג, תהיה סיבתו אשר תהיה - עושה פשוט טעות גדולה.

שבוע טוב לכולם,

נתי.

אביב יגיע, פסח גם: יאק, פליט פוקסז, אנה קלבי, סטרוקס.

1. Yuck - Get Away:  ליאק יש קליפים הזויים. "Rubber" הוא על הגבול הדק בין פורנו רך לגועל פשוט מבויים היטב, ולמרות הכל יש בו הרבה קסם כי הוא מוכיח שהיום כמעט כל דבר שמצולם היטב עשוי לגרום לך לבוונר, גם אם זה ציצי ומיד אח''כ חצ'קונים של כלב; ב"Holing Out" יש לנו קליפ ניינטיז אש פלוס אותה צ'יק מ"Rubber" עירומה (שוב) ונאכלת ע''י איש-זאב. הקליפ לסינגל החדש "Get Away" הוא קליפ רוד טריפ מקסים+פוטג' לייב+אותה צ'יק מכל קליפ של יאק, עירומה. שוב. אני אוהב את זה, ולא סתם בגלל שהיא כוסית. השימוש החוזר באותה בחורה גורם לה להיות הצורה הויזואלית של המוזיקה של יאק. זה מגניב, זה ולוט אנדרגראונד אש. לא יאק, יאמי.

2. Fleet Foxes - Battery Kinzie: הזמן לא עוצר מלכת, החדש של הסטרוקס אומנם כבר מאחורינו אבל באפריל הקרוב אנחנו מצפים לחדשים מהקילז (שאולי, דלף..אולי) ומיילס קיין, אבל במאי יש לנו את השני והמצופה של הפליט פוקסז. הושמע לראשונה השבוע בתוכניתו של זיין לואו בביביסי רדיו 1, "Battery Kinzie" הוא עוד מטעם פולקי יציב ומהנה שנשמע כמו שירת פיראטים בין האוקיינוסים; אין כ'כ חדש תחת השמש של פליט פוקסז, אבל במקרה שלהם אותה השמש נשארת חתיכת שמש לצאת ולהנות מקרניה. אני באמת, באמת לא יכול לחכות כבר לתחילתו של הקיץ הזה.

3. Anna Calvi - Blackout: אל תוותרו עדיין על אנה קלבי; הרכש החדש והטרי של דומינו רקורדס הוציאה את אלבום הבכורה שלה בינואר האחרון, גרפה הרבה מחמאות ותשומת לב תקשורתית, פלוס השוואות בלתי נמנעות לג'ף באקלי - אבל ההצלחה המסחרית טרם הגיע, ואם זה לא מספיק, לאחרונה הייתה אמורה להופיע בSXSW, להמשיך את התמיכה שלה בארקטיק מאנקיז וכמובן לצאת לטור עצמאי משלה, אבל..שברה את היד בתאונה מצערת; "Blackout" הוא הסינגל הראשון לצאת מתוך "Anna Calvi" (סלף-טייטלד), בלדה מסחררת ורבת עוצמה שעוד עשויה להעיף, סוף סוף, את אדל מהצ'ארטים של UK.

4. The Strokes - Taken For A Fool: ובפינת הסטרוקס השבועית (נשבע שזה הסוף לזמן הקרוב), הפאב פייב הופיעו השבוע אצל לטרמן עם"Taken For A Fool" החדש-דנדש מתוך "Angles". הנה וידאו באיכות בנ''זית במיוחד ללייב שהיה קצת יותר מוצלח מהלייב בSNL לטעמי. מחר הטראק ביי טראק, ביי דה וואי.

5. The Flaming Lips - Is David Bowie Dying?: לפליימינג ליפס יש שיר חדש שנקרא "האם דיוויד בואי מת?". עכשיו תראו, לוויין קוין וחבריו תמיד היו טייטלים מצחיקים ("יושימי נלחמת ברובוטים הורודים", "היא לא משתמשת בג'לי"), אבל זה כבר..סאמת'ינג. נקרעתי מצחוק. שיר מוזר רצח, אגב - אבל זה כל הקטע אצל הפליימינג ליפס.

בתיאבון,

נתי.

Yuck - Yuck

יאק קיימים בקושי שנתיים והם כבר גוררים הרבה תשומת לב. הוקמה ע''י דניאל בלומברג (ווקאלס) ומקס בלום (ליד גיטר), ע''פי הראיון הזה של NME ג'וני רוגוף (תופים) טוען שהלהקה הלונדונית הוקמה "במדבר הישראלי, כשאני פגשתי את דניאל ומקס, ואז דיברתי עם מוריקו (בס) בטלפון, ואז, נהיה יאק". אני לא סתם משתף אתכם בראיון המעט ילדותי הזה. אפשר להגיד הרבה דברים על הלהקה הלונדונית הזו. למשל, העובדה שנכון לעכשיו זו כנראה הלהקה הבריטית היחידה שעושה רוק כ'כ אמריקאי, ובצורה מאוד משכנעת; זאת להקה שהוקמה לפני שנתיים, והיא נשמעת בדיוק אבל בדיוק כמו האחות הקטנה של הפיקסיז (וכן גם ליאק יש בסיסטית, ועוד אחת די כוסית), כאילו תלשו את יאק מהניינטיז המוקדמים ומשום מה שמו אותה שני עשורים אחרי; אפשר להגיד על יאק הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד דבר אחד - אי אפשר להגיד שהם לא אותנטיים; דווקא האלטרנטיב רוק הזה, שנראה כאילו וחלף מן העולם, משוחזר ואיננו חדשני ככל שיהיה, פלוס האישיות המעט ילדותית-אבל-מניפולטיבית של חברי הלהקה - זה מה שעושה את המוסיקה של יאק לאמיתית. דווקא בעידן שבו NME מהלל להקות אינסטנט חסרות עומק או עמוד שדרה כמו הואקסינז הקיקיוניים, דווקא עכשיו נראה כאילו הגיטרה הנונשלנטית של יאק רלוונטית מתמיד; אבל מעבר להכל, המוסיקה פשוט בת זונה.

אלבום הבכורה של יאק נפתח בסערה עם "Get Away", טיון שנשמע לך כ'כ מוכר אבל לא באמת - הוא לא יותר מתצוגתו של ז'אנר במלוא הדרו; "רעש-שקט-רעש" הם היו קוראים לזה פעם, ברייקים למעט הליכתו של הבסליין ובעיקר הרבה, הרבה פידבאק על הליד גיטר; משהו בטראק הזה גם מזכיר לי קצת ג'יי-רוק. גם "The Wall" הרפדטיבי הוא כדור שלג של דיסטורשן עם שורה אחת שחוזרת על עצמה הרבה, "tryin' make it through the wall". ליאק יש עוד כמה השפעות בארסנל, שירים כמו "Shook Down" הרגוע ושליו (ודניאל נשמע קצת כמו אנדרו ואנוויינגרדן ב"Siberian Breaks" כמעט בכל שיר שקט שלהם), או "Suicide Policeman" הבל-אנד-סבסטיאן-לייק. כשנשאל בלומברג להשפעותיו, או האם באמת גדל בנעוריו עם בל אנד סבסטיאן או לאב וארת'ור לי, ובגזרת הרוק האם הקשיב לפיקסיז, סוניק יות' או הסמאשינג פמפקינז בזמנים בהם כל חבריו לשכבה היו חזקים על אואזיס נגד בלר, הוא דווקא השיב לשלילה. "לא נכנסתי באמת למוזיקה הזו עד לפני שנתיים-שלוש. האמת היא שאני חולה על ניל יאנג. לפני שעברתי לגיטרות כל מה שניסיתי לעשות זה לכתוב כמו ניל יאנג על הפסנתר". עוד הוסיף כי ליריקלית בעיניו "עדיף לכתוב שורה אחת שחוזרת שוב ושוב אבל חודרת עמוק פנימה, מאשר שיר שלם שמתחכם איתך". ניתן לראות את זה היטב ב"Shook Down" ("את יכולה להיות הגורל שלי") או דווקא השיר שסוגר את האלבום, "Rubber" הפאקינג מצויין ונכון לעכשיו אחד השירים היותר בולטים מבחינתי לשנת 2011; גיטרת לו-פיי שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב עם כולה 2 אקורדים, אבל אווירת האמביינט הממסטלת, הוקאלז האדישים והנמוכים בווליום שנשמעים כמו טלפון שבור, כל אלה מרימים למעלה שורה אחת בודדה: "האם עליי לוותר?", מוגשת בכזו כנות כאילו דניאל בלומברג חותך את עצמו בסרט של טרנטינו, מדמם כולו מאיזור החזה ושם את ליבו הפועם בידה של אחרת; "אם הייתי שם גומי בראש שלך, היית גורמת לזמן לעצור מלכת?" הוא צורח, ולבסוף מכריז שוב, ושוב, ושוב: "כן, אני מוותר" עד לקליימקס המיוחל בו כל הציפיות לקבלת אהבה נקרעות לגזרים ע''י התופים הריברבים של ג'וני והדיסורטד גיטר - אין יותר מושלם מזה.

כתוצאה מהצלחתה העולה ומטפסת, הרבה אנשים ניסו לסמן את יאק כ"משחזרי ז'אנר" ותו לא. הרבה אנשים ציינו כי הם פשוט העדיפו לחזור לגוד אול' רקורדס שלהם ולהיקבר תחת השמיים האפורים של הפיקסיז; זו לא תהיה קביעה נכונה. קודם כל, ישנם שירים כמו "Georgia" שדווקא נשמעים כמו אינדי-רוק מודרני סטייל "גירלז" המצויינים שפשוט ממשיכים את הקו המוכר של שנות האלפיים, אבל זה נכון לומר שהנתח הגדול באמת מתוך אלבום הבכורה של יאק הוא אלטרנטיב רוק של הניינטיז; ובכל זאת, ליאק יש ערך מוסף שמעניק לה את האותנטיות המינימלית הדרושה להנאה מהמוסיקה שלה עצמה, משהו בכתיבת השירים שלמרות הכל, בעיניי לפחות, לא באמת מזכירה את כתיבת השירים של פראנק בלאק למשל (ותודה לניל יאנג על ההשפעה המוקדמת שלו). משהו בכנות של דניאל וחבריו דווקא גורם לי לרצות ולהישאר עוד קצת זמן עם החבר'ה האלה, ולתת להם להטביע אותי בחול הטובעני שהוא "Rubber" או "Rose Gives A Lilly" האינסטרומנטלי. however, יאק ללא ספק תעמוד במבחן מעניין באלבום השני שלה, כי "רעש-שקט-רעש" חלף מהר מאוד מן העולם, כאילו האלמנטים המוסיקלים שלו לא באמת יכולים ללכת ליותר מדי מקומות. ייתכן וזה יסמן עבור יאק מעבר יותר פולקי, בכיוון של "Sunday" המתוק ודומיו מתוך האלבום. עד אז, אני ללא ספק מבלה את הקיץ הקרוב עם אלבום הבכורה של יאק.