כלב שחור

אין רגע דל: MGMT מתגרדים, דד וות'ר וביצ' האוס מתחדשים.

1. The Dead Weather - Gasoline: בזמן שכולנו מחכים לדבר הגדול הבא, הלוא הוא "Sea of Cowards", אלבומם השני והמצופה של הדד וות'ר, ג'ק ואליסון זורקים לנו עוד עצם; "Gasoline" הוא טראק פנטסטי ונסיוני למדי, קצר וקולע שמתחיל בדהירת ריפים מגולגלים ותיפוף מג'ומג'ם ולבסוף מתהפך בצרחה אחת של אליסון והופך שוב, לסאונדגרדן. אין לי מושג מה גרם לג'ק לשחרר כבר שיר שלישי לאינטרנט להאזנה חינם, אבל רק אנחנו מרוויחים מזה. האב פאן.

2. Beach House - The Arrangement: במסגרת ה"רקורד סטור דיי", יום לכבוד חנויות המוזיקה שהולכות ונזנחות לטובת הורדה (חוקית או לא חוקית זה לא משנה) באינטרנט, הרבה להקות גדולות הופיעו בשלל חנויות למיניהן ואילו הלייבלים דאגו להוציא סינגלים/טראקים מיוחדים ולימיטד אדישנז כאלה ואחרים. MGMT למשל הוציאו ויניל 7 אינצ'  של "Siberian Breaks", רק 500 גירסאות בלבד שהתפזרו ברחבי ניו יורק; ביצ' האוס הופיעו באחת החנויות וכמו כן במסגרת ההוצאות המיוחדות ליום החג הזה, הוציאו אי.פי מיוחד הנושא ככל הנראה את שם הסינגל הבא מתוך אלבומם האחרון, "Zebra". האי.פי כולל 4 שירים וביניהם UK רדיו אדיט של השיר, 2 שירים חדשים ("Baby", "The Arrangement") ורימיקס ל-"Take Care". אם יש קשר ביניכם לבין קפטן הוק מסומליה אז תוכלו לחפש את האי.פי ברשת, אבל אם לא, הנה לייב של אחד הטראקים החדשים מתוך ההופעה של ביצ' האוס ביום המיוחד הזה, שחבל שלא התקיים גם בארצינו ב17 באפריל.

3. The XX - Islands: הXX לא נחים לרגע; מיד לאחר ש"Crystalised" נכנס לחיינו ואיים להפוך ל"Hey" הבא כשיר הקיבוצים המועדף בפאב המקומי שלכם (וכשיר הכי נודניק בפלייליסט של גלגל'צ), מגיע הקליפ לסינגל הבא של הלונדונים המוזרים: "Islands" הוא טראק מבריק ושנון ("I am yours now, so now I never have to think") בעל ריף סטון רוזסי רפדטיבי ושירה רגועה וכנועה, בעל קליפ חשוך תאורה ושנון עוד יותר. בעלי הפאבים, נא להתכונן.

4. Julian Casablancas - Old Hollywood Acoustic Session: מאירועי הפרקים האחרונים בעלילות ג'וליאן קאזאבלנקס; אחרי לידה מוצלחת נולד בשעה טובה ג'ולס ג'וניור; האם יגדל להיות מגניב יותר מג'ולס? הם יבין הוא שאביו הוא שיא כל הקוליות שיש לתעשייה להציע בימים אלו? קרוב למדי שלא נדע בזמן הקרוב, אבל בנתיים ג'וליאן מתארח ב"Viva Radio" לסשן אקוסטי מוזר וקצר, פלוס ראיון קצרצר ודיבורים על העולל החדש שנכנס לחייו.

5. אורי ואני מגרדים את ה"Scratch Off Cover" מהחדש של MGMT - יום שישי בבוקר, הולך לחנות המוזיקה האהובה עליי - "צליל" בקניון רחובות, המוכר הגבר-גבר כבר מכיר אותי, מסתכל עליי בחיוך ובלי להוציא מילה ישר מביא מן המדף את לא אחרת מאשר הלימיטד אדישן של "Congratulations", החדש-דנדש של מג'מט. הגירסה הזו, שעולה כ20 שקלים יותר מן הרגילה (80 שקלים מחירה), מכילה בין היתר בוקלט מושקע ומטבע מוזר ("66 55 40 3 2 ומזלג בצד" מצויירים במטבע) שנועדו לגרד את לא אחרת מאשר העטיפה עצמה. מה קרה כאשר אורי ואני גירדנו את העטיפה, והאם אנדרו נראה שם כמו ערפד? תצטרכו להיווכח בעצמכם בסרטון הבא.

סופ''ש נעים לכולם,

נתי.

לפני כמה חודשים, סיכמו עיתוני העולם את העשור החולף במוזיקה; גם YNET עשו כך. במסגרת כתבות על הרוק ב10 השנים האחרונות, קבע הכותב נחרצות: "ההמנונים מתו". סיבות? האינטרנט, ירידת כוחה של הטלויזיה (ושל MTV), ובלה, בלה, בלה. אבל אתם יודעים מה אומרים אצלנו ב"אינדיה". בולשיט. מ"סבן ניישן ארמי", דרך "לאסט נייט" ועד "איי בט דאט יו לוק גוד און דה דאנספלור" - העשור החולף היה ההפך הגמור מ"מותם של ההמנונים" - זה היה עשור של ריבוי המנונים; מה שהכתב לא השכיל להבין, זה את העובדה שבזכות עליית האינטרנט והתחלשות MTV, מה שנוצר מתעשיית המוזיקה גרם ליותר ויותר אמנים צעירים להיחשף בדרכים לא דרכים, תהליך ריבוי האמנים גרם לשוליים להתרחב - בעקבותיהם גם המיינסטרים, ומה שנוצר זה קייטרינג בשירות עצמי; כל אחד מצא את מה שהוא חיפש, את מה שהוא אוהב במוזיקה. האם זה הרג את ההמנון? ממש לא; ההמנונים לא מתו - הם פשוט התרבו והתחלפו בקצב מהיר מאוד. כשיש לך כ'כ הרבה להקות מוכשרות ובועטות, ובעולם שמתקדם כ'כ מהר, העולם גם זקוק להמנונים חדשים בקצב מהיר; עכשיו תישאל השאלה, אם הם מתחלפים מהר, האם הם עומדים במבחן הזמן? נו, תגידו לי אתם, בזמן שמיליונים מזמזמים את "סבן ניישן ארמי" במגרשי הפריימר ליג ולמג'מט צועקים כל הזמן "קידס" מהקהל. ההמנונים יחיו לנצח, כי כמו שעם תמיד יזדקק למנהיג, אחד שמגדיר את רוח התקופה - כך גם כל דור ודור בוחר את הסאונדטראק שלו. תמיד יהיו שירים גדולים מהחיים, כי זהו טבעו של האדם, כי זוהי מהות רוח הנעורים, וככה היא צריכה להיות מיוצגת בדפי ההיסטוריה.

אפשר להמשיך ולדון בנושא עוד רבות, אך לא לשם כך התקבצנו היום; בשם "Surfer Blood" נתקלתי רבות בחודשים האחרונים. עם שם כזה, התקשתי להאמין שלא מדובר בלהקת מטאל שוודית. זה מתחיל ב"סרפר", ואז בריאן ווילסון קופץ לך לראש - אבל נגמר ב"בלוד", ואז קופצים סלייר ושוחטים את בריאן לחתיכות, עם דם שמשפריץ לכל עבר. כשאני נתקל בשם גרוע ללהקה, אני בדר'כ מדלג עד שהמוזיקה תוכיח לי אחרת. ואז, זה קרה. היכה בי כרעם ביום בהיר, וחיי השתנו! אל היוטיוב הגדול גרם לי להתקל ב"Swim", דרך ממשק הרילייטד וידאוז שלו. הקשבתי לשיר. התחלתי לזוז. ראשי נע מצד לצד. ריף הגיטרה הקולע, התיפוף המקפיץ, הריברב בקולו המהדהד של הסולן, המילים! הו אלוהים, המילים: "שחה! על מנת להגיע לקו הסיום! ואני מוכן לא לפגוע, אבל על מי כבר אתה יכול לסמוך?! שחה, על מנת להגיע לסיום!!". ומה באשר לקליפ? מעבר להיותו קורע מצחוק מתחילתו ועד סופו (בעיקר בחלק שבו חברי הלהקה עושים "כל מה שרע", אינקלודינג לקיחת וזריקת גלידה מידיו של ילד חמוד ותמים במיוחד), הוא מייצג את כל מהות השיר; ג'ון פול פיטס, או בקיצור JP, "שוחה באנשים" כל הדרך מהמיטה אל הבמה, עובר תלאות בדרך - אך בסופו של דבר מגיע לקו הסיום. הו כן, אין מסע רוחני טוב יותר מלהיות רוקר, להיסחב בידי הקהל ובסופו של דבר להנהיג את אותו קהל כאשר אתה עומד על הבמה עם מיקרופון וגיטרה; כשה3 ורבע דקות הקדושות הללו הסתיימו להם, אני כבר ידעתי; הנה המנון. הודיעו בחוצות העיר, השמיעו בקולי קולות בעת נסיעה במכוניתכם, סמסו לחבריכם - הלפיד נישא הלאה! "Swim" הוא השיר הכי הכי מדויק לקיץ 2010; הוא קצר, הוא קולע, הוא מקפיץ, ויש בו חוכמת (וחוצפת) נעורים ג'אסט דה וואיי יו לייק איט!

"סרפר בלוד" הם JP פיטס (ווקאלז וגיטרה), TJ שוורץ (תופים), תומאס פקטה (גיטרה) ובריאן בלאק (בס). האם שכחתי מישהו? "אה כן, שכחתי את טאז": בלייב שואוז כקלידן ופרוסיקיושניסט מתלווה אליהם חברם הקרוב ביותר מרקוס מסצ'רני, וכן - יש לו אפרו, האו קול איז דאט? בכל אופן, השלושה הראשונים נפגשו באפטר פארטי של מיאמי'ז אולטרה פסט', שנה שעברה. אחרי היכרות שמלווה בשיחה ארוכה על מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה, JP גייס את 2 החברים הנותרים - ו"דמו של גולש" קמה. אם אתם תוהים, אז לא, אף אחד מהם לא גולש; הם אפילו טוענים שבילדותם "הילדים שידעו לגלוש עשו לנו חיים אומללים". הם חתומים בקאנין רקורדס, האנשים שהביאו לכם את "גריזלי בר" ו"צ'יירליפט"; ע''פי המייספייס, השפעותיהם הן לא אחרות מ"פלנרי או'קונור וסופרות אמריקאיות", אך מעבר לזה ניתן לומר ש"סרפר בלוד" היא חגיגה של ז'אנרים נרחבים, דרך סרפר רוק ועד אפרוביט שפוקד לאחרונה (יותר מדי) את עולם האינדי. לפעמים הם אפילו מזכירים לי ג'יי-רוק (רוק יפני), בהפקה ובסאונד הגיטרות המאוד מסוים שלהם.

אלבום הבכורה שלהם נקרא "Astrocoast" ולמרות שיצא ראשית בתפוצה קטנה יחסית, הלהקה מוואסט פאלם ביצ' פלורידה זכתה להרבה תשומת לב מהמבקרים, החל בפיצ'פורק שלא מפסיקים להעריף מחמאות, דרך פירגונים על ההופעה המדהימה בפסטיבל SXSW האחרון מSPIN, וכמובן - אישור מהאי הבריטי אצל NME, שאכן מדובר באינדי פנומנון. ורדיקט קצר שלי: "אסטרוקוסט" הוא אלבום בכורה נהדר; עם שירים כמו "Fast Jarboni" או "Take It Easy", שתופס את הווייב העכשיווי של להקות כמו וומפייר וויקנד או פול'ז גולד (לעיתים אף מזכיר את "Soft" של קינגז אוף ליאון), ניתן להבין בקלות ש"סרפר בלוד" הם הרבה יותר מוואן היט וונדרז; הם לא כאן על מנת להעביר את הלפיד ולהעלם; "אסטרוקוסט" הוא עדיין לא "איז דיס איט" של 2010, אבל הוא גם לא מנסה להיות; ישנה התחושה שערימת הזבל שבאה וניסתה לחקות באופן גרוע את כל מה שהסטרוקס והארקטיק מאנקיז היו בעשור הקודם, "אסטרוקוסט" קוטע, וקובע סטנדרטים חדשים עם היללה הראשונה של JP פיטס. עוד שירים ראויים לשבח הם "Floating Vibes" הפותח, שמתקדם בצורה לא צפויה ומרגש במיוחד, ו"Catholic Pagans", מעין "Time to Pretend" בגירסה של שמרן לשעבר; "אסטרוקוסט" משאיר אותך עם טעם לעוד, ועם תהייה לכל אשר יבוא מהחמישה האלה בעתיד.

הבאזז והפוטנציאל המטורף גרם כמובן לאין סוף הזמנות לשאר פסטיבלים נחשבים, ובאופן צפוי - ל"אסטרוקוסט" לצאת שוב ברי-אישו, הפעם בכל העולם, וזה יקרה ב17 ביוני; בנתיים, אני מוכן לגלות לכם סוד ולומר לכם שניתן כבר לרכוש את האלבום אפילו כאן, באוזן השלישית; עד שתרכשו אותו, תוכלו להנות מסשן לייב אצל פיצ'פורק, מהמייספייס, או..נו, פשוט תריצו חיפוש ביוטיוב לעוד דברים, ואל תשכחו - שחו!! על מנת להגיע אל הסיום!!

שבת שלום,

נתי.

אוהבים את הNME החדש: ת'ום יורק, דד וות'ר, סלאש.

1. Atoms for Peace - Walk Down The Staircase: ת'ום יורק ממשיך לכבוש אט אט את אמריקה עם הרכבו החדש "אטומז פור פיס", הכולל כידוע את פלי (רד הוט צ'ילי פפרז) על הבס ונייג'ל גודריץ' (המפיק של רדיוהד מזה שנים רבות) על הסינת' והגיטרה. ההרכב, שהופעותיו המוזרות ניראות יותר כמו "חזרות פתוחות לקהל" במילותיו של יורק, ביצע לאחרונה את כל "The Eraser" (אלבום הסולו הקריפי של יורק) במלואו, פלוס חומרים מקוריים ולא כ'כ מגובשים. באחת ההופעות האחרונות יורק נתן טעימה משיר חדש נוסף, שע''פי הרולינגסטון נקרא "A Walk Down The Staircase". ורדיקט? חביב, ת'ום יורק במלוא הדרו, אם כי מתחיל להיות מעט רפדטיבי, מהבי סיידס של אין ריינבואוז ועד החומרים החדשים של אטומז פור פיס. אגב, ת'ום וחבריו החדשים יופיעו השנה בקואצ'לה.

2. The Dead Weather - Die By The : ובנתיים בגזרתו של ג'ק ווייט; במסגרת חנוכת הלוק החדש של NME ווייט מככב בכתבת שער על אחת מתוך 10 הגירסאות השונות של האישו החדש לכבוד חנוכת NME החדש (בין שאר האורחים, כל אחד עם כתבת שער משלו: פלורנס, קסביין, מ.י.ה, לורה מרלינג ועוד) שם הוא משתף את העולם ברעיונותיו ודיעותיו על מצב המוזיקה במאה ה21 ("מי האויב הגדול ביותר של המוזיקה כיום? האינטרנט. אמא שלך, והאינטרנט" ). בזמן שהאינטרנט הוא לא פחות מאוסאמה בן לאדן ע''פי ג'ק, אין זה אומר שאי אפשר להראות קצת סימני היפוקרטיה ולהרוויח כמה גרושים מהפרימיירה האינטרנטית של הקליפ החדש של הדד וות'ר, "דיי ביי דה דרופ", שכמובן, בפעם המי יודע כמה - ניתן לצפייה בUS אונלי..עד שמיי בילובד NME קונים "זכויות אינטרנטיות" (כאילו שהיום יש דבר כזה בכלל) לסטרימינג בUK ושאר העולם, אז הנה זה סוף סוף מגיע - הקליפ החדש והפנומנלי לסינגל החדש של הדד וות'ר, "דיי ביי דה דרופ". ורדיקט? אליסון גורמת לג'ק לעבור התפתחות מרעננת ומרתקת; לפתע ג'ק זונח את הגאראז' הפוסט-פאנקי והחדשני שלו, משתחרר ומנסה את מזלו בהארד רוק הנקי והכ'כ, אבל כ'כ ניינטיזי הזה - "Die By The " הוא עוד שיר שצורח הפעם סאונדגרדן בביצועם של ווייט ואליסון. הסינגל פנטסטי, נותר לנו רק לחכות לאלבום כולו - "Sea of Cowards", שאגב, הקאבר ארט פורסם כבר באתרם הרשמי של הדד וות'ר.

3. הלוק החדש של NME - ואם כבר בNME החדש עסקינן, הנה גלריית הפוטושוט המרשימה של כל מי שהשתתף בחנוכת NME החדש. כאן, תוכלו גם לראות את הקאברים עצמם.

4. Slash ft. Andrew Stockdale - By The Sword: שבוע שעבר שוחרר בפרי סטרימינג אלבומו החדש של סלאש, והנה מגיעה הופעתו הטלויזיונית הראשונה מאז - סלאש מארח את אנדרו סטוקדייל מוולפמאת'ר אצל ג'יי לנו במפגן הארד רוק צורם אך נעים לאוזן.

5. ליברטינז בהופעת גרילה ראשונה - אומנם עבר מעט זמן - ובכל זאת; למי שלא יודע, מעט לאחר איחוד הליברטינז לכבוד הרדינג ולידס פסט', הליברטינז קיבצו מסיבת עיתונאים שהפכה באופן מפתיע להופעה, שבאופן לא מפתיע הייתה גם חזרה בפני עצמה, הראשונה שלהם למעשה מאז ההודעה על האיחוד. הנה ההופעה במלואה, כפי שצולמה בידי NME.