 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2014
ובסוף של הסרט
אני מדמיין את דין מנגב את הדמעות על פניו, יושב להרגע בבית קפה, וכשהנשימה שוב סדירה, מבטים בינו לבין המלצרית מצטלבים.
אני מוכן לאהבה חדשה.
| |
איך פגשתי את אמא
זה שיר פרידה, ואיתו גם כמה
מילים. אני לא איש של סיטקום מסורתי. את "חברים" לא סבלתי, עם "סיינפלד"
הייתי בסדר, אבל תמיד העדפתי דברים מופרעים, נונסנס מפגר או לחילופין
חומרים סאטירים ונוקבים, כמו "סאות'פארק" שהיא ההולי גרייל שלי שנים, או
"פורטלנדיה" שאני צופה בה כעת. אבל סיטקום
אחד באמת, באמת נכנס לי ללב ולאו דווקא כי הוא היה כזה מצחיק. "איך פגשתי
את אמא" נכנסה לי ללב כי בעונותיה הראשונות משהו באופן שבו היא עסקה באהבה
ורומנטיקה, מערכות יחסים, בגורל כן או לא והאם זה קיים, בשבריר השניה לפני
שאתה ניגש לבחורה, האם היא תהיה העתיד שלך או לא - כל הנושאים האלה נלעסו
כ"כ הרבה פעמים במשך השנים, בקולנוע ובטלויזיה, גם בסיטקומים - אבל משהו
ב"איך פגשתי את אמא" פשוט עבד. זה ריגש, זה הרגיש אמיתי, וואלה - פשוט
הרגשתי שאני עובר מסע מרתק על חיים ואהבה יחד עם טד מוסבי. וזה היה כיף,
פשוט כיף לא נורמלי לחיות חיים מקבילים עם חבורה דמיונית שמזכירה לי קצת את
החברים שלי, ואותי. עם זאת, יש לציין שהעונות האחרונות היו פשוט קטסטרופה
מהלכת, גם ברמה הירודה של ההומור והכתיבה, וגם הנרטיב עצמו שלאט לאט הרגיש
שמתבחבש בתוך עצמו. מעולם לא האמנתי ולו לרגע שברני ורובין התאימו. העונה
האחרונה הייתה מזויעה, לא מעניינת וטד הלך ונעלם בזמן שפותרים את כל הבעיות
והקונפליקטים של שאר הדמויות חוץ משלו (תמיד חשבתי שהעונה האחרונה תתמקד
אך ורק בו, זה יכל להיות נחמד..אבל זה לא מה שקרה). ועם זאת, תמיד המשכתי
לצפות כי וואלה, אהבתי ועודני אוהב את הדמויות ובכל זאת, עברתי איתם
איזהשהו מסע, אני רוצה גם לסיים את זה איתן. ועכשיו, אחרי צפייה בפרק
האחרון, שהיה מעולה וסגר את כל הקצוות בצורה הטובה ביותר, אני באמת רוצה
להגיד תודה, לקרטר בייז ולקרייג ת'ומאס (היכן שלא תהיו), שכתבו לי סידרה
שהתאימה לי בול לשנים הללו, שישבה לי טוב בלב ושהייתה מלאה במסרים חיוביים
על החיים (תעצרו רגע ותחשבו כמה זה קשה! חצי מהאמנות שאני מכיר זה ביצ'ינג
על דארק שיט, וזה תמיד היה הדבר הקל לעשות). אני לא אצא בהצהרות פומביות
בומבסטיות סטייל "סידרה הכי טובה שראיתי בחיים שלי" וכו' וכו'. זה פשוט היה
במקום! סיפורי אהבה, משפחה ומערכות יחסים (רומנטיות או בין חברים), בסט
מודרני - והכל בצורה משכנעת וכייפית. אז וואלה, שאפו! היה לי לעונג, היה
טוב, וטוב שהיה. עכשיו אני מוכן לעזוב בעצמי את הבלון שהייתם לי בשעת צרה
ולעת עזר כאשר הייתי זקוק למשהו שיעשה לי טוב על הלב. אסיים בזאת: מהמסע
הזה למדתי בעיקר שני דברים: לא לפחד להעיז, ולדעת גם מתי צריך להרפות. סו
לונג לילי, מרשל, ברני, רובין וטד. נתראה במרתונים ביום כיפור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
