כלב שחור

תקציר הפרקים הקודמים: היה הייתה אגדת רוקנרול באמצע שנות ה2000, כשחשבנו שהאינטרנט קילד דה קונצנזוס סטאר; "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" גם שבר שיא מכירות כאלבום הבכורה הנמכר ביותר בסופ''ש הראשון ליציאתו וגם הפך אותם בין לילה למקבילה הבריטית הראוייה לסטרוקס (ברור שאין יותר מדי דמיון, זה לא העניין) מה שגרם לפיט וקארל מהליברטינז לחרוק שיניים; האלבום השני בעל השם המעפן "Favourite Worst Nightmare" רק חיזק את מעמדם באינדי הבריטי והעביר אותם בהצלחה את מבחן האלבום השני, אבל האלבום שבאמת שינה את התמונה כולה הוא אלבומם השלישי "Humbug" - הרגע שבו אלכס טרנר נשק לשלום לכל אוהבי "I Bet You Look Good On The Dancefloor", הפך לפרונטמן כריזמטי שובר לבבות ולמשורר שכולנו ידענו שהוא. נו, קצת ג'ים מוריסון הייתי אומר. "Humbug" מיקם את המאנקיז במקום לו הם באמת ראויים, וזו הנקודה החשובה ביותר באגדה בהתהוות שהיא ארקטיק מאנקיז - מקום חשוב בהיסטוריה של הרוק הבריטי, חיי נצח אמיתיים על המדף, מעבר מאינסטנט (בעידן שבו כל שני וחמישי NME מכריזים על הדבר הגדול הבא) לאבן יסוד ברוק הבריטי לדורותיו. תקציר הפרקים הקודמים (המאוד קצר הזה) הוא חשוב להבנת הדבר שהוא "Suck It And See". וכל הדברים שאני יכול להגיד על "סאק איט", בגדול - כבר נאמר על "Humbug" המופתי מ09', אבל אם אתם באמת לא זוכרים אז אני אחזור על זה, כי כן, היום, שנת 2011, ארקטיק מאנקיז היא אולי הלהקה הבריטית האהובה ביותר בUK אחרי רדיוהד וקולדפליי (איזה עולם אכזר), ותרצו או לא, המעבר הבוגר שלה משירי מסיבות סיום י'ב על נעלי סניקרס/נעלי ריקודים למוזיקה כבדה יותר, נסיונית יותר ובעלות משמעויות מקבילות רבות יותר, מעבר לעובדה שהקופים הוכיחו שהם לא "עוד להקת אינדי" ושהמוזיקה עצמה טובה ומשכנעת - הם נשארו נאמנים לעצמם ובדרך מאוד משכנעת; כי כשהסאונד משתנה מאלבום לאלבום, אצל החבר'ה האלה אנחנו פשוט יודעים שדברים תמיד הולכים להישאר הכי אותנטיים שיש. איך אמר מאט הלדרז, "I'm from high green, from high green!!". לונג סטורי שורט, אולי כדאי שתציצו בטראק ביי טראק שלי להמבג על מנת להבין בהרחבה כמה חשובה היא הטרנספורמציה של ארקטיק מאנקיז ולמה היא רק נותנת להם כוח לאורך זמן.

על "Suck It And See" הקופים החלו לעבוד מיד לאחר יציאתו של "Humbug" ותחילת הטור בין השנתיים שתמך בו; אני זוכר את השיחה שלי עם אורי על הציפייה לאלבומם הרביעי ועל כמה שאין לי שמץ של מושג איך הוא הולך להישמע, ובצדק, ארקטיק מאנקיז היא הלהקה הכי לא צפוייה בעולם. תופיע בטלויזיה הבריטית בתלבושות שרלוק הולמס/ליצני חצר, תקרא לאלבום שלה "מצוץ את זה ותראה", תכתוב שירים מופתיים כמו "Cornerstone" - אי אפשר לדעת מה הקופים מתכננים למחר בבוקר, אבל אחרי "Humbug" במיוחד, לא יכולתי להעלות בדעתי איך ישמע אלבומם הרביעי". "Brick By Brick" הכניס אותי (ואת כולנו איי גס) לתדהמה רצינית. שיר שבו המשפט "I Wanna Rocknroll" חוזר 3 פעמים ברצף הוא בהחלט מדאיג; שנתיים אלכס מפתח תדמית של משורר פוסט-מודרני, ופתאום יש לנו סו-קולד "אנת'ם רוק-סבנטיז" שמזכיר את "All Right Now"? למרות שאדון אלכס הודה שמדובר בבדיחה מודעת לעצמה, זה עדיין קצת..בלתי נסלח; אם השיר לא היה נכלל באלבום, מילא, אבל להכניס "בדיחה של החבר'ה" אל תוך האלבום קצת מוריד מן הערך הכולל של היצירה. מיד אחריו הגיע הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair", ולמרות שהוא שיר טוב בהרבה מ-"Brick By Brick" ובאופן כללי שיר לא רע, פה באמת נכנסתי לפאניקה, כי קיבלתי את הרושם (הראשוני) שהאלבום הולך לשקוע בבינוניות, או אפילו סתם חוסר רצינות מחברי הלהקה עצמה. גם ה"ארטוורק" לאלבום לא כ'כ עזר. הייתה תחושה כלשהי שכל גישת ה"מצוץ ותראה" הזו היא כבר קצת מוגזמת, קצת גובלת בזלזול באנשים שקונים ואוהבים את המוזיקה שלהם; גם היה משהו מאוד "לא צפוי" כביכול בארטוורק הזה, משהו כ'כ "שערורייתי" שכבר מרוב שהוא "לא צפוי", הוא די צפוי. פחדתי ש"Brick By Brick" הוא מבחן שלהם ל-"עד כמה אתם מוכנים לאכול כל חרא שאנחנו נחרבן לכם באוזן", ולא רציתי לשקוע אל הקלישאה הפרל-ג'אמית הזו, לא עם אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם; כשכל הפריטנשס עזבו את ארקטיק ב"Humbug", אני הייתי הראשון להסביר שמדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה עד כה, שהחבר'ה מתבגרים, שהוא מידייט-קלאסיק בריטי שיחיה לנצח ושכל מי שרוצה את "דאנסינג שוז", וול, שפשוט ישים את "Whatever People Say.." במערכת שלו בלופים ויעזוב אותנו בשקט. אבל "Suck It" איים להיות יצור אחר, או כך לפחות חשבתי. הפעם אני מבין יותר מתמיד שחוק מספר אחת בפיזיקה הוא זה שתמיד צודק: "עזוב אותך שטויות, ארקטיק מאנקיז הכי לא צפויים בעולם וזהו". בחיים לא הייתי חושף ראשון את "Brick By Brick" מהאלבום הזה, וגם את "Don't Sit Down" לא הייתי מוציא כסינגל כי הוא אחד מהשירים היותר חלשים באלבום; אבל את המהלך השיווקי ה"גרוע" הזה עכשיו אני מבין אחרת לחלוטין, כי כשהיו לי ציפיות כ'כ נמוכות מהאלבום הזה - אני נהנה ממנו עכשיו הרבה יותר כשמתברר לי שהוא בדיוק כל מה שחלמתי ורציתי שהוא יהיה, ואפילו טוב יותר מזה.

1. She's Thunderstorms - הללויה, סוף סוף שיר שלא מבהיל אותי על השניה הראשונה שלו; "The View From The Afternoon", "Brianstorm" וכמובן "My Propeller" - כל אלה גרמו לי להתחיל לפחד מאופנר טראקס של ארקטיק מאנקיז, כי אתה כבר יודע שהם הולכים להיפתח בבום ענק ואינספור מצילות - אבל כמו שאמרתי, חוק מספר אחת תמיד צודק. "She's Thunderstorms" נותן לנו קודם כל גלימפס ראשון למוטיב שיחזור פה הרבה: השירה האיטית, המדודה והממושכת של אלכס. אלכס מושך את המילים זמן רב ולאט לאט מוחק כל זכר לדברים כמו "From The Ritz to the Rubble" ע''י ווקאלז שמזכירים אפילו קצת את כריס קורנל (ולא פלא שטרנר ציין אותו כמה פעמים בראיונות על האלבום החדש). מעבר לכך, "She's Thunderstorms" הוא לא היצור הטיפוסי של המאנקיז בכל מה שקשור לליריקס, שירי אהבה או אפילו טראק אופנרז - אבל הוא בהחלט שיר ראוי וחביב שאין יותר מדי מה להרחיב עליו מעבר לכך.

2. Black Treacle - "עכשיו נהיה יותר חשוך והשמיים נראים דביקים, יותר כמו סירופ שחור מאשר זפת" שר אלכס על גבי הקלאסיק-רוק האפיקי הזה, ב-"Black Treacle" הדברים מתחילים להראות ולהישמע הרבה יותר מעניין; טמפו צ'ילי ודראמליין כבד יחסית, גיטרות ואפילו קונספט רומנטי שבאמת מזכיר משהו מהסולו הראשון של קורנל; בין הנאה להתרגשות, משהו בשיר הזה גורם לי אפילו לקנא קצת בכישרון של הקופים להכניס אותי ל"מודינס", או פשוט לרצות לקחת מישהי ביד כאן ועכשיו וליסוע לפאקאבר.

3. Brick By Brick: טוב, מה עדיין לא אמרתי על השיר הזה שעשוי לחדש? גרוע ולא אמין כבר אמרתי, בדיחה פנימית של המאנקיז כבר אמרתי, מערער את הערך הכולל של התקליט כולו בעיניי אמרתי גם כן. בואו נאמר משהו שלא אמרתי. אהבתי את הקליפ שהם שיחררו לרשת. השיר הזה גורם לי להרהר בתופעה הזו שנקראת, "היכולת של להקות גדולות מהחיים ליצור את השירים הכי גרועים בהיסטוריה של הרוקנרול". היי, לביטלס יש את "אובלדי אובלדה" ו-"בנגלו ביל",  לניל יאנג יש את "A Man Needs A Maid" ולסטונז יש את כל "הר מג'סטיז" (חוץ משי'ז אה ריינבואו הפנטסטי). אוקיי, בסדר. מקובל. אז לארקטיק מאנקיז יש את "Brick By Brick" עכשיו, והוא אפילו לא כזה גרוע ביחס לכל מה שפול מקרטני הוציא באייטיז נניח. אורי אמר לי שבוע שעבר משהו חכם. "זה לא קל להיות ארקטיק מאנקיז, ואם אחת הדרכים שלהם להוריד את הלחץ והציפייה מהגב שלהם זה לעשות שירים מפגרים שהם בדיחה כמו "Brick By Brick" או לקרוא לאלבום שלהם "Suck It And See", כל עוד הרוב הגדול של המוזיקה שלהם נשמע טוב ומוצא חן בעיניי - אז לא איכפת לי, שיעשו מה שבזין שלהם". זו דרך אחת לראות את הדברים, לא?

4. The Hellcat Spangled Shalalala: מועמד ראוי לשיר האהוב עליי ביותר באלבום. קודם כל, שאפו על העיבוד הפנטסטי; שיר פופ-רוק מקסים ושובה לב במסווה של רוק כבד ודראמליין עמוס שאיננו מרפה ממך, פזמון סינג-אלונג חביב שכנראה לא קשור בשיט לבתים ולברידג' בכל מה שקשור לדבר הזה שנקרא "היגיון" ועדיין גורם לזה להישמע אמין, אבל הדובדבן שבקצפת היא החץ החד הזה שהיא הליד גיטר בכל "שהלהלהלה" שטרנר ואתם תשירו יחד איתו; התו/מתיחה היחסית פשוט-אך-לא-קונבנציונלי הזה של ג'יימי קוק הוא עוד אחד מהדברים האלה שמוכיחים שחוק מספר אחת בעולם הוא תמיד נכון. מה עוד? כפי שאמרתי כבר בעבר, אם תשחקו עם אלכס את המשחק "אני אמציא לך שם דפוק לשיר ואתה תכתוב אותו בצורה משכנעת ולא מפדחת", סביר להניח שאלכס ינצח כל פעם מחדש; ובפינת ה"שורה הזו שתופסת לך את הלב חזק חזק": "גורם לי לרצות לכבות את הנרות, רק לראות אם את זוהרת בחושך".

5. Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair: "דונט סיט דאון" היא חיה מוזרה שאני לא באמת יודע איך לעכל, אבל בסופו של דבר היא עוברת את מערכת העיכול שלי בהצלחה; ככל הנראה השיר הכבד ביותר באלבום, מעבר להיותו שיר בעל שם מגניב במיוחד, אין לו יותר מדי מה להציע לטווח הארוך וההחלטה להוציא אותו כסינגל באמת ניראת לי די תמוהה; "שבור מראה, זרוק הקוביות, רוץ עם מספריים, כנס לעניינים עם דב גריזלי ואל תזוז כי הזזתי את הכיסא", כל הממבו-ג'מבו האלה הם מלמולים מובהקים שנועדו לשרת את השם של השיר. אלכס הסביר כבר שאחד הסאונדמנים בסטודיו אמר את המשפט, ואילו אלכס וג'יימס פורד (לונג-טיימ מפיק של הקופים) הסתכלו אחד על השני בתדהמה. "זה נשמע כמו שם של שיר גראנג'", אמר ג'יימס לטרנר. הצעד הבא כבר היה בלתי נמנע אני מניח. כך או כך, השיר מרגיש לי בעיקר כפילר לקראת השיר הפנטסטי הבא.

6. Library Pictures: סולמות לא קונבנציונלים, דראמליין מפוצץ, שירה מהירה והילה לפוגו - הו כן, זיהיתם נכון, אלו הם הווייבים של "Favourite Worst Nightmare" ו-"Library Pictures" הפנטסטי בקלות יכל להיות שיר מתוך הסשנים של האלבום ההוא. ההבדל ביניהם היא ההרגשה הכללית הזו של סאונד הרבה יותר מגובש ובראשה הכריזמה שנשפכת מתוך קולו של טרנר, ברייק אחד שמפזר את האוירת-מכות-ברחוב - ואז דואג להחזיר אותה כי עדיין לא הבאתי להוא פנס בעין. אה, כן, וגם עוד שורה אחת גדולה, אבל הרבה פחות פואטית: "Give me an eenie-meenie minie mo/Of an ip-dip dog-shit Rock n' roll". נו, את זה לא באמת יכולתי לתרגם.

7. All My Own Stunts: ה-"Potion Approaching" של האלבום הנ'ל, "All My Own Stunts" הוא מטעם הקלינט-איסטווד הרציני הראשון של המאנקיז; מעביר באופן פנטסטי את התחושה המדברית שסובבה סביב "Humbug" (שבאמת הוקלט באיזור מדברי), "All My Own Stunts" גדוש בסלסולים הזייתים על הווקאלז, גיטרות כבדות אווירתיות וקריאה לדו-קרב; אלכס גם דאג לציין בראיונות שהרבה מהזמן הפנוי שלהם בסשנים ל"סאק איט" בילו הקופים במרתונים לסרטי מערבונים, מה שמסביר שורות כמו "צופה בסרטי קאובויז בצהרי יום מנומנמים, צובע את הבדידות". גם "All My Own Stunts" הוא לא איזהשהוא מטעם פואטי מקסים ושובה לב אבל הוא גם לא "Don't Sit Down", הוא פשוט שיר רוק-כבד ראוי שלא מרגיש כמו פילר באלבום. גם הבדיחה על חשבונו של קורנל לקראת סוף האלבום מוסיפה קצת לתחושה הכוללת שהאלבום כולו הוקלט במעין אוירת לייב-אין-דה-סטודיו.

8. Reckless Serenade: נשלט ע''י הבס-ליין הפיקסיזי הפנטסטי שלו, אבל מה שבאמת גונב את ההצגה פה היא הגיטרה הג'וני-מארית והכ'כ לא טיפוסית לארקטיק מאנקיז (עדיין לא החלטתי אם זה מוצא חן בעיניי או לא, אבל רק אציין שמעולם לא אהבתי את הסאונד גיטרות האייטיזי באופן כללי); ובכל זאת, "Reckless Serenade" הוא שיר פופ חביב על הבחורה ההיא מ"Flurescent Adolescent" שהולכת במלוא הדרה ברחוב ולמרות הכל לא זוכה להרבה תשומת לב; "Reckless Serenade" הוא בהחלט לא ה"Cornerstone" הבא ואפילו לא מתקרב לשלמות של "Shalala..", אבל מה שכן גדול בו היא הרחבת האופי של המאנקיז בכל מה שקשור לסאונד שהם עדיין לא נגעו בו.

9. Piledriver Waltz: מאיים להיות השיר הכי טוב באלבום או אולי פשוט השיר הטוב ביותר שאלכס כתב אי פעם, "Piledriver Waltz" הוא אותו שיר מדובר מתוך הסאונדטראק של אלכס לסרט החביב "סאבמרין" (שאני רק מחכה שיגיע כבר לארץ וארוץ לראותו), רק הפעם עם טייק של המאנקיז כולם, אבל עזבו את הכל בצד, אני יכול לדבר על הטייק המעולה הזה ועל התחושה המאנקיזית שהלהקה כולה מצליחה להעביר כאן, אבל השיר הזה הוא כולו אלכס טרנר: "אתה נראה כאילו אכלת ארוחת בוקר במלון הלבבות השבורים, המלצרית שלך הייתה אומללה וכך גם האוכל שלך; אם אתה הולך לנסות ללכת על המים, תהיה בטוח שאתה נועל את הנעליים הנוחות שלך". נמאס לי כבר לציין את זה כ'כ הרבה פעמים, אבל אם עדיין לא הבנתם את זה אז חשוב לציין את זה שוב: אלכס טרנר הוא משורר הרוקנרול הגדול ביותר שלבריטניה יש להציע מזה שנים רבות, וללא ספק אחד מן הגדולים ביותר, בנשימה אחת עם דיוויד בואי, מוריסי ואחרים. גם השיר הבא הוא כולו אלכס טרנר.

Love Is A Laserquest .10: "ניסיתי לשאול אותך את זה בכל מיני חלומות בהקיץ שהיו לי, אבל היית עסוקה בלהיות הפנטזיה שלי; והאם את מסתכלת במראה להזכיר לעצמך שאת עוד שם, או שנשיקות לילה טוב של מישהו מכפות על כך?" - "Love Is A Laserquest" היא בלדת רוק לאונרד-כהנית מקסימה ונוגעת ללב, קודם כל מוזיקלית מעניקה עוד מימד לאלבום היחסית כבד הזה, אבל בעיקר גורמת לאלבום כולו להרגיש כאילו היה ספר שירה של גבר צעיר שעדיין איננו מסוגל לשכוח מישהי מאוד מסויימת.

11. Suck It And See: שיר הנושא באלבום, שיר אופטימי בפני עצמו, הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו בכדי להתאושש מההארטברייקינג סטורי של השיר הקודם; "זו לא חצאית ילדה, זהו שוטגאן ואני רק יכול לקוות שאת מכוונת אותו אליי", "Suck It And See" הקלאסיק-פופ-רוקי (למרות שניחן בהפקה די כבדה), בדיוק כמו "Crying Lightning" אבל בקטע הרבה פחות "כעסני" היא פואמת-אהבה לדבר הזה שנקרא טיזינג נשי, או אולי באופן פחות ספציפי, קסם נשי, אבל באופן אירוני השיר הזה מעביר את הכוח של המספר כרומנטיקן מצליח ובלתי נלאה ("מצצי ותראי (אל תדאגו, זה סלנג בריטי והוא לא באמת נחשב גס שם), אף פעם אי אפשר לדעת; שבי לידי לפני שאת הולכת"/"נשות פאזל עם נעלי סרטי-אימה, היו נא אכזריות כלפיי כי אני שוטה לרגליכן" - כמו גיבור אמיתי ובגירסת חלף עם הרוח אלכס טרנרית אישית, גיבור השיר "זוכה בבחורה" (או במין הנשי כולו) ע''י העצמת המין השני, ובסופו של דבר גם מעצים את עצמו. אז מתי לדעתכם ילמדו בביה''ס על טרנר? לפחות בUK, כן?

12. That's Where You're Wrong - כאן חוזרת הנוסחה הישנה והטובה של קלוז'ר מאלבום קודם, "505" של "Fav Worst Nightmare" - שני אקורדים שפשוט הולכים ומתפתחים..ומתפתחים..ומתפתחים..עד לשיא הצפוי (רק לא לשכוח את חוק מספר אחת, כן?) שישבור את הכל. "That's Where You're Wrong" סוגר את האלבום בצורה מושלמת, כאילו היה עטיפת מתנה שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי, עם הרבה לבבות מודפסים בכפילות "תלת מימדית" על העטיפה. מעבר לזה, מדובר בסינג-אלונג/קראוד פליזר צפוי בהחלט לטור הקרוב של המאנקיז.

אם לא היה לי מושג איך האלבום הרביעי של המאנקיז ישמע, על החמישי אני לא יכול אפילו לחלום. הדבר הכי גדול שלמדתי מהאלבום הזה הוא שחוק מספר אחת תמיד צודק. המאנקיז תמיד בלתי צפויים. את כל שאר הדברים כבר ידעתי: להקה גדולה מהחיים, היא תזכה לחיי נצח, טרנר משורר מודרני ענק, כל אלה הם דברים שאמרתי כבר אינספור פעמים בעבר בבלוג הזה או בכל מקום אפשרי אחר, בשיחות עם חברים או במחשבות שלי עם עצמי. אני יודע טוב מאוד שאבן הדרך של המאנקיז כבר מונחת בדבר הענק והרחב הזה שנקרא ההיסטוריה של הרוקנרול. אז מה חוץ מזה? אז חוץ מזה, "Suck It And See" הוא פשוט אלבום טוב ולא מאכזב, כן, למרות פאדיחות סטייל "Brick By Brick" או ארטוורק-לא-ארטי-בעליל. למרות עליית מדרגה מסויימת ב"כבדות" של השירים ה"כבדים", הסאונד החדש של המאנקיז לא יותר מדי "חדש" ביחס ל-"Humbug", לפחות בעיניי. בכל מה שקשור לזלזול או לפחד מזלזול, כבר ציינתי שהתבדתי. "Suck It And See" הוא אלבום שמכבד את מאזיניו והוא כן ניחן בעומק שתמיד היה טמון במאנקיז. מי שמוותר על המאנקיז באפורט הרביעי שלהם, ללא ספק עושה טעות בעיניי, אבל אני לא באמת יכול להאשים מישהו, בתור אחד שפחד בעצמו מטיב האלבום הזה, אבל אני לפחות, עדיין מאמין להם. גם באלבומם הרביעי, הקופים הארקטיים היא עדיין הלהקה הכי מיוחדת, יצירתית ומשפיעה שיש לאומה הבריטית להציע כרגע. פשוט תמצצו ותראו בעצמכם - וגם אם לא, זה בסדר גמור. מה שבאמת מדהים הוא, שאלכס טרנר רק בן 25, וגם שאר חברי הלהקה הם רק באמצע שנות ה20 לחייהם, ועם כ'כ הרבה מאחוריהם - אפשר רק לפנטז ולרייר על מה שעוד נראה מהם בקריירה רבת השנים שללא ספק הולכת להיות להם.

סופ''ש נעים לכולם,

נתי.

נשות פאזל עם נעלי סרטי אימה: ארקטיק מאנקיז, סטרוקס, יאק, הורורז.

1. Arctic Monkeys - Suck It and See Live at The Edge: הקופים מתחילים את הטור האמריקאי שלהם, ובין לבין אלכס טרנר מוצא את הזמן לסט אקוסטי קצר של 2 שירים מתוך האלבום החדש (שאדבר עליו מחר בהרחבה לכל המעוניין לדעת) לייב בתחנת הרדיו "אדג'" של טורונטו. "Suck It And See" המקסים ו"Love Is A Laserquest" המופתי הם הלאקי וונז לקבל רנדישן אישי ואקוסטי של אלכס לבדו, ואין משהו מרגיע יותר מקולו השקט של טרנר להתחיל איתו את הסופ''ש.

2. The Horrors - Still Life: רק לפני דקה בערך פאריז באדווין עצר לרגע עם ההורורז ופינה לעצמו זמן לפרוייקט הצד שלו "Cat's Eyes", אבל כנראה שמנוחה זה לא הצד החזק שלו; ההורורז יוציאו את אלבומם החדש ב12 ליולי, "Still Life" הקיורי-אש הוא הסינגל הראשון מתוכו. ההורורז אומרים שלום לסייקדליק-פוסט-פאנק הנסיוני שלהם ומסוף הסבנטיז עוברים היישר לאייטיז. וואט דו יו נואו, יש אפילו ריף סינת' על הליד.

3. The Strokes - Gratisfaction live at Le Grand Journal: בין פסטיבל לפסטיבל הסטרוקס עוצרים לגיחה קצרה בטלויזיה הצרפתית; הנה ביצוע לייב ל-"Gratisfaction". למי שרוצה לדעת, הסינגל הבא של הסטרוקס הוא "Taken For A Fool" הפנטסטי, הסינגל יצא שלשום למעשה, וכן - גם אני מחכה לוידאו.

4. Yuck - Get Away live at Jools Holland: הו כן, זה היה רק עניין של זמן עד שהניו אקט הבריטי הכי מרענן בתקופה האחרונה יגיע לג'ולס הולנד. לא, אני לא מדבר על הואקסינז פור פאק סייק! יאק הנהדרים ביצעו אתמול בערב את "Get Away" (טראק אופנר לדיביוט אלבום) אצל ג'ולס הולנד. טייק אה לוק.

5. Arcade Fire - Culture War: יחד עם הDVD לסרט הקצר שביים ספייק ג'ונז בשיתוף עם ארקייד פייר, "Scenes From The Suburbs", ארקייד פייר ישחררו 2 שירים חדשים כחלק מסופר-מאני-סאקר-פאקאג' שתשוחרר לשוק; "Culture War" הקליל והקייצי הוא הראשון מביניהם, "Speaking In Tongues" הוא השני ובו מתארח דיוויד בירן. לא לקח הרבה זמן עד שאלו הגיעו לרשת, הרבה לפני הריליס המדובר לסרט.

עריכה:

ד'א, מחר בערב אתקלט שוב בצ'ייסר פלורנטין. פרטים כאן.

תמצצו את הכל ותראו,

נתי.

Miles Kane - Colour of the Trap

מיילס קיין החל את הקריירה שלו כגיטריסט בלהקת אינדי שלא זכתה לחיים ארוכים (או חיים בכלל) תחת השם "The Little Flames". מיילס פרץ לתודעה עם ה"Last Shadow Puppets", פרוייקט הצד של אלכס טרנר ושל קיין, אותו הכיר כאשר ניגנו יחד עם המאנקיז בטור ל"Fav Worst Nightmare". בזירה החדשה של מיילס ואלכס, השניים שיחקו ב"לנון/מקרטני" משלהם עם עיבודים גרנדיוזים ושירי פופ-רוק סיקסטיזים (ומטה) פנטסטים, שבקלות יכלו להיכתב ע''י דיוויד בואי, או האליל ההוא שטרנר וקיין לא מפסיקים לדבר עליו ושאיננו כ'כ מוכר לציבור הישראלי (או הלא בריטי, בכללי) סקוט ווקר; האלבום יצא ב08' וזכה לשלל פרסים וביקורות טובות. כזמן קצר לאחר מכן יצא אלבום הבכורה של ה"רסקלז" (The Rascals), להקתו החדשה של קיין, שם הוא כבר לוקח את תפקיד הפרונטמן, ועל הדרך מנסה להיות "גיטר גאד". האלבום אומנם לא זכה להצלחה מסחרית (אם כי האלבום הפיק כמה פנינים שבקלות יכלו להפוך ללהיטים היסטרים לפחות בממלכה המאוחדת), אבל עם קריירה תוססת ומלאה בתהפוכות, תוך פחות משנתיים מיילס קיין הפך לשם של מביני עניין ודבר באינדי הבריטי, ואילו גם הציבור הרחב הספיק להכירו כ"ליידי'ז מאן" ממדורי הרכילות המסורתיים של אנגליה (ותודה גדולה לאגנס דין על זה). אחרי שהוכתר ע''י רבים בממלכה כדבר הגדול הבא שיש לרוק שלהם להציע, קיין מוציא את אלבום הבכורה שלו "Colour of the Trap" כאשר הוא מותיר מאחוריו את הרסקלז המפורקים לרסיסים, ואותנו בציפייה מורטת עצבים לקצת דם חדש ובועט בורידים של הרוק הבריטי.

מהרגע שבו מסתכלים על העטיפה, ומהאזנה לטראק הראשון ועד לטראק האחרון, מבינים כי מטרתו של קיין ברורה: לכבוש את הUK. הדמיון לאלילים כמו פול וולר, או מהצד הגיטריסטי, קלפטון או ג'ון קייל, פשוט בלתי נמנעים; החליפה המהודרת (מי שחשב שישאיר אותה בארון מאז הלאסט שאדו פאפטס לקחו פסק זמן, טעה ובגדול), ההומאז'ים לבריט-פופ של הניינטיז, הסיקסטיז-פופ המהודר ביי-דה-בוק, הריפים הקליטים והסיגנצ'ר סאונד של קיין ממתגים אותו כעוד גיטריסט גדול בהתהוות, עוד אבן דרך בשביל הגיטריסטים-סינגר-סונגרייטרים הגדולים של הממלכה, כאלה שממלאים את ווימבלדון (או פארק הירקון) לעת זקנה, והריפים שלהם הם עוד תירוץ של דויד בן ה13 לנדנד לאמא שתקנה לו גיטרה חשמלית ("Inahaler" למשל היא דוגמה פנטסטית לכך); הטראק הפותח, "Come Closer", הוא פופ-רוק בריטי קלאסי היסטרי, צ'ארט-ברייקר פוטנציאלי וסינג-אלונג סטאדיום-רוק מושלם; בלי יותר מדי מחשבה, עיבוד שטוח, מקצב פשוט שחוזר על עצמו ו-"ווהוהוהו" אחד גדול, "Come Closer" הוא אופנר של הצהרת כוונות. כן, אלה שכבר ציינתי למעלה כמובן.

"Rearrange" הוא כבר סיפור אחר; לא רק שהוא השיר הטוב ביותר באלבום בעיניי, הוא גם אחד השירים הגדולים של 2011 לעת עתה, אם לא הגדול שבהם; מה שכ'כ גדול ב"Rearrange" היא כמות האסוציאציות והמיקס המושלם של הגדרות שאני יכול להפיל כאן, מאינדי-רוק עכשיווי ואותנטי לאותו בריט-פופ שכבר ציינו מקודם, ול"פופ החליפות" הג'נטלמני של הסיקסטיז. ליריקה מקסימה ונוגעת ללב בדרכה הפשוטה שלה, הריף המנחה ואותו סאונד מוכר של קיין מימי הרסקלז על הגיטרה, את כל אלה מצליח קיין לשלב בשיר של 3 אקורדים שפשוט חוזרים על עצמם שוב ושוב, נבנים לאט לאט עם עיבוד ואריינג'מנט (האהא, פאני) חכם מאוד, ועם מעט עזרה מאלכס טרנר, אגב, כפי שחשף קיין בראיון ל-NME. החגיגה איננה נגמרת גם ב"My Fantasy", פופ-רוק קלאסי מקסים שבו מתארח לא אחר מאשר נואל גאלאגר (ש"החזיר טובה לאחר שניגנתי באחד הטראקים לאלבום הסולו שלו", ציין קיין בתקשורת) שנשמע כאילו והופק ע''י ג'ורג' מרטין. גם משחקי מודולציה ושורות אהבה טיפוסיות אינן מעלות תחושת אי-נוחות אלא להפך, הרגשה של החזרת עטרה ליושנה, וגם "קורנרסטון" קלאסי מבית היוצר של קיין שאני די בטוח שגלגל'צ בכיף יאמצו לחיקם. גם הקלוז'ר ושיר הנושא לאלבום, "Colour of the Trap" עומד בזכות עצמו כמטעם פופ בריטי ראוי; ומנגד לפופ הקלאסי, בפינת הרוק הבועט והאין-יור-פייס-י עומדים בגאווה "Better Left Invisible" הלנוני (אולי אפילו קצת יותר מדי לנוני, "Cold Turkey", אניבאדי?), "Telepathy" הטרנטינו-לייק (וול, קיין פונה לטרנטינו כמעט בכל ראיון שלו בתקשורת בתקווה שיקח את הטראק הזה לסרט הבא שלו), אבל מעל כולם, "Inhaler" המטורף בעל תחושת האלמוות, זה שדויד קנה בשבילו גיטרה; השיר, בעל פזמון ה"בדיחה" של קיין ("חיפשנו מילה ראוייה במשך שעות, ויש לי אסטמה, מישהו זרק "משאף", ניגנו את זה בחזרות כך ולבסוף אמרנו פאק איט"), פיל ספקטורי טיפוסי בהפקה, הוא אחד השירים הבולטים באלבום, אולי הבולט מכולם אחרי "Rearrange", בשניהם קיין מציב רף גבוה כגיטריסט בעל אופי משלו.

האלבום גם לא חף מבעיות; ראשית, תחושת הורדת ההילוך, שמתחילה ב"Quicksand" המעט מוזר-אך-חביב, ולמרות זריקת המרץ של "Inhaler" לאחר מכן, מגיע "Kingcrawler" עם שורת "אייאיאיי" שככל הנראה נגנבה מהרובוט-צלחת ההוא של הפאוור ריינג'רס, ההפך המוחלט של אותו "ווהוהו" מוצלח מ"קאמ קלוסר", ובכלל, פחות סימפטי מ"Inhaler" למשל. "Take The Night From Me" היא בלדה מעט צ'יזית על אורך החיים הג'יימס-בונדי-ליידי-לאבר-או-וואטאבר של קיין, שלמען האמת, יכל להישאר מאחור בבחירת השירים הסופית לאלבום; "Happenstance", הדואט עם קלמנס פוזי היפהפיה, הוא איננו שיר גרוע כלל, אך מוסיף מעט לתחושת הנמנום שתוקפת את האלבום לפרקים.

אוברול, "Colour of the Trap" הוא אלבום רוק פנטסטי שעשוי לקלוע כמעט לכל קהל שהוא רוצה, ראשית כמאסט לכל אנגלופיל באשר הוא, ולאחר מכן לכל חובב אינדי או קלאסיק רוק. אם "צבע המלכודת" של מיילס קיין נשמע ונראה כך, עושה רושם שמיילס קיין כאן בכדי להישאר ולעמוד בציפיות שלנו ושלו, להיות הגיטר גוד/סינגר-סונגרייטר הבריטי הגדול הבא; המבחן הבא של קיין יהיה האלבום השני ל"לאסט שאדו פאפטס", שם הוא עשוי ליפול לאותה נישה מהודרת של פופ החליפות הפנטסטי שלו אשר עשויה להימאס בטייק השני, אבל ההיסטוריה הקצרה של הקריירה של קיין מלמדת כי הוא ידע להתחמק בזמן מכל דבר שעשוי היה להיות מאוס עוד בטרם התחיל, בין אם זה הבריחה מהליטל פליימס כי הוא היה פשוט בנוי לפרונט, או פירוק הרסקלז כאחד שקרא היטב את המפה והבין שאין יותר מקום ל"פריטנשס אינדי רוק בנדז שרוצים להיות ארקטיק מאנקיז". תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוא כבר ימצא שפן מוצלח לשלוף בזמן, אבל עד אז אני נשאר ממולכד בצבע הנוכחי והכ'כ קלאסי שלו.

סופ''ש קלאסי לכולם (וכן אני יודע ש"סאק איט אנד סי" דלף, צ'ירז),

נתי.