 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2010
ניו אקט: Tame Impala
פעם בהרבה, הרבה זמן מגיעה להקה אחת שגורמת לי להתרגש כך; אחת שתגרום לי לזרוק הרבה תוכניות לפח, בין היתר, מהדברים שתכננתי לעשות כאן בבלוג בעדכון הבא, אבל סקרו דיס, הנה הדבר הגדול הבא - טיים אימפלה ("Tame Impala" - "לאלף אנטילופה", איף יו וויל), פור פיס-בנד (טריו בסטודיו, ארבעה בלייב) מאוסטרליה, לבושים כאילו בזה הרגע נעלו את הסאמר אוף לאב, הם לא פחות מהקרים/הנדריקס אקספיריינס של 2010.
ב05' הקים סולן וגיטריסט הלהקה קוין פארקר את ה"Dee Dee Dums", צמד בלוז/ג'אז/סייקדליק שכלל את פארקר על התופים ובחור בשם לוק אפסטיין על הגיטרה. אחרי זכייה איזוטורית בתחרות בפסטיבל הגיעה גם זכייה במקום שלישי ב"דבר הגדול הבא" האוסטרלית. אבל ההתעניינות נשארה בינונית, והשניים עברו תהליך התפכחות; לוק עובר לנגן עם להקה חדשה ("Superpuss") ופארקר עובר לבייבי החדשה שלו, הגיטרה, תוך כדי הקמת "Tame Impala" עם חבר הילדות דומיניק סימפר על הבס, ובד-אסס דראמר העונה לשם ג'יי ווטסון. לייב, זהו ניק אלברוק על סינת' ועוד גיטרה; אחד הדברים המבלבלים בלאלף אנטילופה (סטגדיש), היא העובדה הקצת מגוכחת-קצת מגניבה, שלפעמים הם פשוט מחליפים כלים מהופעה להופעה. בסטודיו, שלושת הפרינסיפל ממברז מנגנים כמעט על כל הכלים יחדיו; חיפוש פשוט של תמונות תחת השם "Dominic Simper" יזכה אתכם בחלק מן התמונות ב-Dude עם השיער השחור, ובהוא או ההיא שעדיין לא החלטתי אם הוא בן או בת - פשוט בגלל ששניהם מנגנים גם על הבס וגם על הגיטרה השניה, ולכל הופעה עם פשוט עולים עם ההרגשה שלהם באותו רגע. גימיק מרשים, זה נכון, אבל זה בטח ימאס מתישהו, וחוץ מזה, באמת מפריעה העובדה שגם אחרי חיפוש של שעה בגוגל אני עדיין לא בטוח מי זה דומיניק;
ניק? דומיניק? ביטס מי.
"אנחנו מצפים לאיזה 15 איש", אומר קווין לקראת הופעתם הראשונה בUK, וכמו כן הופעתם הראשונה אבר מחוץ למדינת הקנגורו - תגובה קצת מוזרה ללהקה שחתומה במודיולר רקורדינגז, ה-לייבל האוסטרלי שהחתים את וולפמאת'ר והאבלנצ'ז; יריית הפתיחה לבאזז המטורף סביב האנטילופות החלה איפשהוא ב08' (כבר לפני שנות אור במונחים אינטרנטים), כאשר הלהקה הוציאה סלף-טייטלד EP הכולל את הסופר-פאקינג-סמאש-אינטרנט-היט "Half Full Glass of Wine", שכאשר קוין העלה את הוידאו שלו ליוטיוב, הוא ממש לא ציפה לכמות כזאת מטורפת של תגובות. הקליפ, מלווה בסייקדליק סיקסטיז שיט כמיטב המסורת, כמו כן השיר עצמו אשר מלווה במקצב וריף בלוז רוק פנטסטי, שלא לדבר על השירה ואפקט הגיטרה בו קווין משתמש לרוב, העלו את ההשוואות הבלתי נמנעות לקרים - השוואה שמתחילה לעייף כבר את הלהקה. "אני מניח שקרים הייתה ההשפעה הכי גדולה בעת הכתיבה (של "Half Full Glass of Wine"), אבל השיר הזה הוקלט למעשה לפני ארבע שנים, קצת מייאש שזה השיר שכולם מכירים, אבל אי אפשר לעצור אנשים מלאהוב אותו"; בחיים הקצרים של הלהקה, הם הספיקו כבר לחתום כאמור בלייבל גדול ותוך כדי גם להגיד חתיכת "לא" למפיקים עם שמות גדולים ועיניים נוצצות בעקבות האזנה לEP שלהם, ביניהם גם כריס גוס שהפיק את קווינז אוף דה סטונאייג'; "הקטע עם מפיקים הוא, יש להם את האג'נדה שלהם, הם רוצים לשים את הפוטפרינט שלהם על המוזיקה - זה לא מה שאנחנו רוצים, למרות שקיבלנו כמה הצעות מטורפות כמו כריס גוס, וזו בהחלט הייתה החלטה קשה לדחות את ההצעה", אומר קווין, שמפיק ועורך את כל ההקלטות בביתו.
אז הזמן עבר לו מעט והנה אנו בתחילתו של עשור חדש; אלבום הבכורה של טיים אימפלה ("InnerSpeaker") יצא רק לפני חודש וחצי והם הספיקו כבר להפוך ליקירי "Pitchfork" ו-"NME", תוך כדי טור מטורף ברחבי העולם כלהקת החימום של MGMT (אותם קווין אוהב במיוחד, "הם כ'כ אבסולוטים ומדהימים בלייב, "Siberian Breaks" הוא טראק מדהים") וכמובן - סינגל חדש שתופס את מקומו המעצבן של "Half Full.." כחביב הקהל - "Solitude is Bliss" המיינד-בלואינג (גם הוידאו עצמו). נתקלתי בטיים אימפלה לראשונה תוך כדי קריאה עליהם בפיצ', וקליק אחד חסר חשיבה ומאוד זומבי-לייק על הוידאו של "Solitude is Bliss". מהרגע שהריף התנגן לראשונה - דאטס איט, ליבי נשבה בקסם האנטילופות; ורדיקט קצר על האלבום: מהטראק הראשון ועד לאחרון, מעולם לא תרגישו קרוב יותר לסייקדליק הארד/בלוז רוק של הסיקסטיז, "InnerSpeaker" הוא יקום מקביל חדש ומטורף לתקופה ההיא, עם מספר שינויים; ראשית כל, הוא יוצא ב2010. כל המשתמע מכך היא ההפקה והסאונד הנהדר של היום; "Desire Be Desire Go" למשל, נשמע כמו רימסטרד מלוטש ומהוקצע של קרים (אם היה לי שקל על כל איזכור ל"קרים" שהיה לי פה..); ההשוואות לקלפטון והנדריקס הן בלתי נמנעות, מעבר לעובדה שהיוו השפעה ברורה על קוין והחבר'ה - קוין משתמש כמעט כל הזמן באותו אפקט גיטרה אטום וחסר בהירות שהזכיר את "Disraeli Gears", ואת הנדריקס בחיפוש אחר סאונד משלו (העובדה שהנדריקס בעצמו הושפע מקרים, מוסיפה כאן מעט פילפל לסיפור). התוצאה אומנם מרהיבה ביופיה, אבל כן - האלבום הזה אכן סובל בסופו של דבר מסוג מסוים של מונוטוניות וחוסר גיוון, מה גם שמדובר בשירים ארוכים מאוד יחסית. ועם כל האהבה והשפעות העבר, טיים אימפלה ניחנים בין היתר גם בסאונד מאוד אלטרנטיבי וחדשני שמוסיף הרבה עניין וחדשנות לסיפור; "Solitude Is Bliss" הוא סינגל נהדר (שלא לומר - מטורף) שמכיל בתוכו את היופי של רדיוהד בתקופת "The Bends", בתיבול של הרבה, הרבה סייקדליק שיט. כמו כן, הפקת הווקאלז פה בפרט ובאלבום בכלל מזכירה הרבה פעמים את "Screamadelica" הפנטסטי של פריימל סקרים; ב"Solitude Is Bliss" וכמו כן גם ב"It's Not Meant To Be" מראה קוין גם כישורי כתיבה לא רעים בכלל ("יש מסיבה מטורפת בראש שלי - ואף אחד לא מוזמן", "חברה זה נחמד, בדידות היא ברכה; לעולם לא תתקרבו אפילו לאיך שאני מרגיש", אולי רק נשמע אימו בעת דיקלום אבל פנטסטי בעת האזנה). כמו כן חשוב גם לתת איזכורים לשאר הנגנים, כמו ג'יי ווטסון הפנטסטי שמגיע לשיאו בעיקר ב"Jeremy's Storm" האינסטרומנטלי, ובכלל, מדובר במתופף כריזמטי שיש לו הכל - יצירתיות, סאונד משלו, בחיים לא תוכלו לחזות את הצעד הבא שלו, כמו ג'אמ שפשוט לא נגמר; באשר לדומיניק וקוין, פשוט פאקינ איי וח'ח על הכל - מה באמת אני יכול לומר על חבורת מוטציות-אנטילופות שמנגנות בכל הכלים בסטודיו ומעבדים תפקידי בלוז מושלמים אחד עם השני? "לאלף אנטילופה"? הייתי אומר - האנטילופות הן אלה שאילפו אותי.
מייספייס הלהקה
האתר הרשמי
"Solitude Is Bliss" בלייב
שבת שלום,
נתי.
| |
5 רגעי נחת לסופ''ש
כי חייבים לנוח אחרי אבט''ש: מג'מט, ברוקן בלז, פלורנס אנד דה מאשין
1. MGMT - It's Working: אז נעדרתי לשבועיים. בשבוע האחרון הייתי באבט''ש ונראה כאילו "רגעי נחת" פשוט נערמו והפכו לכדור שלג אחד גדול, שהקשה עליי להחליט מה לשים פה, אבל כמה בחירות היו ברורות מאליהן; בהנחה שכבר נתקלתם בחלק מהדברים, הנה בכל זאת הקליפ החדש של מג'מט לסינגל החדש "It's Working" הפנטסטי. "זו ההרגשה הזו כשאתה מצליח לתפוס גל, ואתה פשוט מרגיש את זה - זה עובד", הסביר אנדרו לא מכבר על יצירת הסרף-רוק הזו; אבל כצפוי מבן ואנדרו, הקליפ החדש של מג'מט הוא כל דבר אחר מלבד השיר עצמו; מה קורה בקליפ? אין לי מושג. האם הוא מגניב? כן. האם הוא מעביר בי את אותן אמוציות שהאזנה בלבד מעבירה בי, למרות שהקליפ מקושקש? משום מה, התשובה היא כן. האב פאן.
2. Broken Bells - The Ghost Inside: ברוקן בלז, אשר מורכבת מדיינג'ר מאוס וסולן השינז ג'יימס מרסר, היא אחת מאותן להקות חדשות ומעולות שבאורך פלא עדיין לא יצא לי לדבר עליהן כאן (או כפי שנהוג לומר בצה''ל - תקלה). כך או כך, אלבום הבכורה של ההרכב הבלתי-צפוי הזה (סלף טייטלד) קיבל שבחים ואינסוף חיבוקים מפיצ'פורק והחבר'ה, ואחרי הצפה ב"MTV Rocks" של הקליפ לסינגל הראשון "The High Road", הגיע הזמן לשפוך קצת אור על הסינגל החדש "The Ghost Inside" עם קליפ לא פחות ביזארי מהראשון שהצגתי כאן. חשוב לציין - "The Ghos Inside" הוא שיר קליט ומתאים לרדיו אבל הוא כעין וכאפס לעומת האלבום כולו, מעט "גרואו-און יו" פינק פלוידי שכזה אבל שווה כל רגע, גיב איט אה טריי (אם עוד לא ניסיתם כמובן).
3. Florence and the Machine - Strangeness and Charm: כבר למעלה מחודש שפלורנס מבצעת את אחד משיריה החדשים שיופיעו באלבומה הבאה, ומשום מה התעלמתי. בדיעבד, והנה הורדיקט שלי, אני חושב שזה כי פשוט השתעממתי; למרות זאת החלטתי לשים את השיר הזה כאן, כי הככל-הנראה-הסינגל-הבא של פלורנס הוא לא שיר גרוע, ופלורנס היא תופעה תרבותית בפני עצמה אז יהיה קצת קשה להתעלם מהצעדים הבאים שלה; בכל אופן, "סטריינג'נס אנד צ'ארמ" הוא "שיר על אטומים" שפלורנס התפנתה לכתוב לאחר שיעור מדע קצר מאביה (שוואט דו יו נואו, הוא מדען). בהחלט..מרתק. אולי זה כי אני לא מבין כלום מהמילים, אולי כי האיכות שתמצאו כרגע ביוטיוב לא משהו, אולי כי עדיין לא שמענו את הסטודיו ורז'ן, אבל בנתיים - יש לי תחושה של גרנדיוזיות מיותרת בהפקת השיר הזה, שנע מיותר מדי מצילות סטייל האחרון של קינגז אוף ליאון - לאתניות מזרחית לא מובנת. בואו נקווה לטוב יותר.
4. Gorillaz - On Melancholy Hill: ולמרות כל הניחושים, "Superfast Jellyfish" הטו-קול-טו-בי-טרו הוא לא הסינגל הבא של הגורילאז. "On Melancholy Hill" דווקא כן. אלברן ממשיך להפתיע ואחרי "Stylo" המסקרן והמאוד לא רדיו-פרנדלי, מגיע הקליפ החדש לאחד השירים הכי מרגשים באלבום הזה, שגם הוא לא כזה קל לעיכול על ההתחלה (שלא לדבר על הפאקינג טבח עם התמנונים שקורה בקליפ הצבעוני הזה).
5. NME's The Strokes So Far: והפעם בפינת הגלריות של NME, כמה חודשים לפני האלבום הבא ולציון חגיגת כתבת השער החדשה של ג'ולס והחבר'ה באישו שעבר, הנה סקירה לא רעה של 10 שנות סטרוקס; ממועדונים קטנים בניו יורק דרך ההופעה הראשונה על אדמת הממלכה המאוחדת, וכמובן, הופעה ראשונה מאז 06' באייל אוף ווייט.
דאטס איט פו טודיי, מור טו קאמ: על החדש של הדראמז וג'יימי לידל, בתקווה שיהיה לי זמן.
סופ''ש נעים לכולם!
נתי.
| |
גם דבנדרה בנהארט פחדן
אין לי באמת מה להוסיף. מאוכזב.
עריכה:
ביום רביעי הקרוב ה16 ליוני נערוך הפגנה בכניסה למועדון הבארבי, היכן שהייתה אמורה להתקיים הופעתו של דבנדרה בנהארט;
מטרת המחאה היא אחת ויחידה: להשמיע את קולם של האנשים השפויים, אוהבי ושוחרי התרבות והמוסיקה של ישראל, אלה שיודעים: מדינת ישראל היא הרבה יותר מאישו פוליטי; יש כאן בני אדם. אנחנו מפצירים בכם לבוא בהמוניכם, עם כלים, מוטיבציה, חיוך ורצון לשנות; יחד נוכיח לארגוני השמאל המתחסדים (שככל הנראה אחראים לחלק מן הביטולים) שחרם תרבותי הוא לא יותר מתירוץ; בחירה קלה מדי כפיתרון למצב הרבה יותר מסובך, ובחרם תרבותי נלחמים אך ורק במפגן של תרבות.
לפרטים נוספים, הצטרפו לקבוצה בפייסבוק והפיצו בהמוניכם:
הפגנה/מחאה/ג'אם - מוסיקה איננה פוליטיקה
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
