כלב שחור

זה מרגיש טוב לעשות אך ורק דברים שאתה רוצה לעשות: קאלטס, סטרוקס, בסט קוסט.

1. Cults - Abducted: ובהמשך לפוסט הקודם, "Abducted" הוא הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של קאלטס. מצוייד בקליפ ביזארי במיוחד, "Abducted" היא בלדת אינדי-פופ מהירה ורגשנית שמדמה התאהבות ל"חטיפה". גם בריאן חולק כאן ווקאלז עם מדלן, ומשחק, איך לא, את "החוטף".

2. Cults - You Know What I Mean Live at Bowlegs: והנה ביצוע לייב בקופי שופ לשיר האהוב עליי באלבום, וככל הנראה שירם הטוב ביותר עד כה, "You Know What I Mean" המרגש והאדג'י ברגעי השיא שלו נותן לנו גלימפס ליכולות הווקאליות של מדלן.

3. The Strokes at Bonnaroo: השבוע הופיעו הסטרוקס כהדליינרז בפסטיבל בונארו; אתר "סטרוקסניוז" המצויין דאג לאסוף את כל השירים מתוך הלייב סט הזה, שצולם באיכות מצויינת מאחר ושודר לייב ביוטיוב (אחרי הגימיק של קואצ'לה כמעט כל פסטיבל אפשרי עולה על הגל הזה). אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות, תוכלו להעביר את צהריי יום שבת מדמיינים שאתם תחת שמש טנסי חולקים את הופעתם של הסטרוקס עם עוד אלפי מעריצים מיוזעים. אלא אם כן תדליקו מזגן כמובן.

4. The Strokes Interview with Rolling Stone: והנה סרטון קצרצר ומהנה בו הרולינג סטון תופסים את אלברט המונד ג'וניור וניקולאי פרייז'ר לשיחה צמודה.

5. Best Coast - Gone Again: בסט קוסט מפתיעים עם שיר חדש, "Gone Again" שמו. עדיין לא ברור אם יכלל באלבום החדש, "Gone Again" הוא סינגל ראשון שמקבל קליפ מתוך פרוייקט בן 8 שירים שהקליפים שלהם ישודרו ברצועת "Adult Swim" של ערוץ קרטון נטוורק האמריקאי. מוזיקלית, אין חדש תחת השמש הקייצית של בסט קוסט - עוד שיר סרף-פופ מרענן וריברבי, אך בסתר ליבי אני מקווה שהאלבום הבא של בסט קוסט (שבת'ני קוסנטינו אישרה שאכן אין דה מייקינג) לא ימחזר את אותו סאונד יתר על המידה.

עריכה:

ברגעים אלו ממש, עזרא קונינג (סולן וומפייר וויקנד) נמצא בישראל, מצלם חתולים בחוף תל אביבי, מפעלים שהשם שלהם דומה לחברים שלו מברוקלין, ואת עצמו:

זמן ומהות שהותו בארץ אינם ידועים אבל בואו נניח שזה קשור לעובדה שקוראים לו עזרא פאקינג קונינג, ושמדובר בביקור פרטי; את מיטב רגעיו הצילומיים מהטיול תוכלו לראות בטוויטר שלו, אלה שציינתי למעלה. בואו נקווה שהטיול החביב הזה יגרום לו לרצות לחזור עם הלהקה בפעם הבאה.

שבוע טוב לכולם,

נתי.

תכירו את הקאלטס; בריאן אובליביון ומדלן פולין ממנהטן, ניו יורק היו שני סטודנטים רגילים וככל הנראה גם בני זוג לחיים, שכתבו והקליטו שירים להנאתם, אך בעידן הפיצ'פורק כמו בעידן הפיצ'פורק מספיק להעלות אי.פי חינמי בעל שלושה שירים לבאנדקאמפ שלך בכדי להפוך לסנסציה ברשת; הם קראו לעצמם "קאלטס", שמו את התמונה למעלה והוסיפו את המילה "CULTS" בפונט שמסגיר את העובדה שהעבודה הגרפית שלהם נעשתה בצייר של ווינדוז, מה שרק מוסיף לרומנטיקה שבסיפור הסינדרלה הזה; פיצ'פורק שמו עליהם את העין ראשונים, מה שמהר מאוד הוביל לחתימה בקולומביה רקורדס בלי שלמדלן ובריאן תהיה ולו הופעה אחת יחדיו, או כל ניסיון "מקצועי" כזה או אחר (נשמע מוכר? מה האותיות "MGMT" אומרות לכם?). מאז עברו כמה חודשים, מאז החתימה ההיא ב"In The Name Of" (לייבל האינדי של לילי אלן אך בעל הסכם הפצה של קולומביה רקורדס) קאלטס הופיעו בפסטיבלים וסמול וניוז בניו יורק עם להקה מלאה מאחוריהם, פלוס סיקורים בכל מגזין נחשב שתוכלו להעלות על דעתכם;

המלודיות המתוקות של קאלטס משוטטות בין אינדי-פופ עכשיווי לקלאסיק פופ של הפיפטיז/סיקסטיז, בין בלדות נעורים מרגשות להמנוני אינדי פופ-רוק עכשיווים ומרעננים שעל הדרך נותנים עדנה מחודשת לדבר הזה שהיה נקרא פעם "להקות קצב"; סאונד הגיטרות הקלאסי של בריאן פלוס ההרמוניות הקוליות והמתקתקות של קולה המיוחד של מדלן עשויות להזכיר לכם את הרונטס, או כל הפקה מוקדמת אחרת של פיל ספקטור; נוח מאוד לקטלג את קאלטס באותו מקום שבסט קוסט או הדראמז נמצאים בו, שכן מספר רב מהשירים באלבום הבכורה של הקאלטס מכוונים לאותו מקום שבו נמצאים שירים כמו "Down By The Water" של הדראמז, ואילו הטין-לאב-סונגז של הקאלטס ללא ספק מזכירים את יומן הנעורים של בת'ני קוסנטינו. שירים כמו "You Know What I Mean" הפנטסטי (אולי השיר הטוב ביותר באלבום הבכורה) או "Rave On" הקלאסי הם בדיוק אותם שירים "אסקימו לימונים" שעשויים לגרום לכם לחשוב שאתם בנשף סיום י'ב שנת 64' - אך למרות הכל, קאלטס הם לא המובמנט החדש של הסרף-פופ ו/או הרוקבילי החדש; שירים כמו "Go Outside", האפרוביט ההמנוני ההיסטרי ואחד מהבולטים באי.פי ובאלבום, או "Oh My God" האינדי-רוקיש, שמים את קאלטס בליגה אחרת לגמרי, מעין הכלאת ז'אנרים שלמרות שתראה לכם מוכרת מכ'כ הרבה כיוונים, אין כל צל של ספק שמדובר פה במשהו חדש, פלוס חיוך ישן נושן שאמא עשויה להעלות כאשר קולה של מדלן יבקע מן הרמקולים בחדר שלכם. גם העובדה שבלייב הם נשמעים אחרת לגמרי, במיוחד מדלן על הווקאלז, אשר מאמצת יחסית את קולה ולעיתים מזכירה אפילו את קרן או מהיאיאיאז, מוסיפה ל"קוליות" ולנינוחות שמאפיינת את האומנים של היום, מעין אימפולס רגשני שדווקא מוסיף לאותנטיות של הלהקה, לכל מה שהם מייצגים בשירים שלהם.

ספין סימנו אותם כאחת הלהקות הבולטות "לשים לב אליהן" בשנה הקרובה. כצפוי מהמגזין שלחץ על הטריגר לתהילה, פיצ'פורק נתנו לאלבום הבכורה ציון של 8.5 מתוך 10, תייגו את אלבום הבכורה כ"בסט ניו מיוזיק" של החודש, וכך כתבו בביקורת: "רק קצת יותר מחצי שעה, האלבום בעל אורך מושלם לנסיעה לביה''ס או לעבודה, אך יותר חשוב מזה, האלבום משאיר מספיק מקום לשינויים וכך שם אותם בנקודה שבה הם עשויים רק להתבגר ולהתפתח כלהקה צעירה". "Most Wanted", אחד השירים באי.פי הראשון שלהם (שניתן חינם להורדה בבאנדקאמפ שלהם) הופיע בסידרה "Weeds". בניגוד להרבה להקות צעירות שההייפ מכה בהן, מדלן ובריאן ממעטים בראיונות, ולמען האמת מעולם לא הוציאו אינפורמציה רשמית כלשהיא על ה"ביוגרפיה" שלהם (אולי כי היא לא כ'כ קיימת? בכל זאת, הם לא ראו עצמם כלהקה לפני כן), אולי מתוך קנאיות לספקולציות שאומרות שהם גם מנהלים מערכת יחסים רומנטית, או אולי כי הם פשוט מעדיפים לשמור על השפיות של עצמם ומתרכזים בדבר החשוב ביותר, המוזיקה. כך או כך, "Cults" הם בשורה חדשה-ישנה לאינדי, בעלת עוד מימד מעניין ומרענן לכל הרטרו אשר בא עלינו לטובה, ואלבום הבכורה המצויין שלהם הוא אלבום קיץ כייפי וקליל לשנת 2011 - יאה, יו נואו וואט איי מין.

עוד מעט רגעי נחת,

צהריים טובים,

נתי.

הנה וידוי: כשפיטרו את אלון עוזיאל מאתר "וואלה" לפני כמה ימים, ממש שמחתי. רק לאחר מכן מצאתי מעט יותר זמן להתעמק בפרשת ה"מסיבה על הקבר" המטופשת ההיא, ובאופן אירוני למדי ואחרי שצפיתי בראיון של עוזיאל ב"צינור לילה", הספיק לי לשמוע את הרעידות בקול שלו בשביל קצת לרחם עליו (יתר על המידה כי אין באמת חדש תחת השמש), אבל בעיקר בכדי להבין דבר אחד: שיצאתי לא פחות דביל ממנו. אני לא אדם דתי, אבל יש משפט אחד ביהדות שאני רואה ככלל מוסרי חשוב במיוחד: "בנפול אויבך אל תשמח". טוב, לא שמר עוזיאל הוא איזה נמסיס שלי ואני לא חושב שהוא מודע כלל לקיומי, על אף שנפגשנו פעם או פעמיים, אבל כשנודע לי שהוא פוטר שמחתי יתר על המידה, לטס פוט איט דאט וואי. אח''כ נודע לי למה הוא פוטר. הלוואי שהיו מפטרים את עוזיאל כי הוא חרא כתב, וכי הוא בכלל לא מבקר מוזיקה אלא מלבה ומצניח הייפים ללא נימוקים מוזיקלים (או סתם, נימוקים של..יו נואו, מבקר מוזיקה. לא, אפילו לא - חובב מוזיקה), כי התחקירים שהוא עושה כעיתונאי על האייטמים שלו גרועים ברמות שקשה לתאר, וכי הוא מסלף עובדות חשובות במאמריו על מנת להצדיק את דעתו. אבל בעצם, פיטרו אותו כי הוא כנראה אידיוט באופן כללי, ומכל הדברים בעולם, מכל כתביו ונימוקיו הבוסריים לאתר וואלה - דווקא התעלול הדבילי הזה גרם להם לפטר אותו. זה די מטופש; מה שהיו צריכים לעשות, כמו בכל מדינה מתוקנת - זה לתת לכל הנוגע בכך להגיש נגדו תלונה, ולהעמיד אותו לדין. בלינק שהעלתי למעלה יש ציטוט מדוייק של החוק עליו הוא עבר. במקום זה, התקשורת ניסתה לעשות לעוזיאל שיעור במוסר כאשר במקביל הם בעצמם רוקדים לו על הדם, מה שבסופו של דבר, אני מניח - גרם גם לפיטוריו; אבל אני חוזר לנקודה שבגללה אני כותב את הפוסט הזה: זה לא באמת משנה כמה אתה שונא אדם כלשהו, בסופו של דבר - לשמוח כאשר אחר מת, או כאשר אדם עובר זמנים קשים, It's just wrong. לשנוא באופן כללי, זה די wrong. עכשיו, אני לא באמת יודע איפה עובר הגבול, ואני גם לא אומר לכם עכשיו "מוסר השכל נא לא לשנוא אף אחד", כי אף אחד מאיתנו לא קדוש, וכי כולנו מרירים, צינים וקטנונים כלפי משהו במידה מסויימת. בלי התכונות הללו, אפשר אולי לומר שלא היה איכפת לנו מכלום. בלי אותן תכונות, לא הייתה לנו סאטירה, ואני אפילו לא יכול לדמיין חיים בלי סאות'פארק. בלי תכונות כאלו, לא היה לנו מה לעשות עם חופש הביטוי, עם מימוש זכותנו הבסיסית למחות, גם אם אנחנו לא מבינים ולו דבר קלוש בנושא כלשהו (כמו הידע המצומק של עוזיאל על תרומתו של עופר למדינה או על חשיבותם של בעלי ההון כלפי טובת הפרט, למרות שאפשר ואף רצוי להתווכח על זה) - לפחות יש אנשים שאיכפת להם ממשהו; חבל רק שכמו תמיד, הם פשוט לא עושים תחקיר לפני שהם פוצעים את פיהם, או לפחות בודקים אם זה חוקי בכלל "להפגין" ליד לוויה. "סייג לחוכמה שתיקה" איי ווד סיי, אבל אני שוב סוטה מהנושא - הנקודה שלי היא, כפי שלימד אותי פעם המורה שלי לספרות - יש זמן, דרך ואופן ביצוע לכל דבר, וצריך לדעת איך לנווט בין שלושת המרכיבים הללו. ומעבר לזה - להיות שלילי כלפי משהו, באופן כללי - זה פשוט מעפן.  לפעמים צריך להפעיל את התאים האפורים במוח, להניע מנועי חשיבה ולנסות לנמק בצורה מכובדת למה משהו נראה לך פחות ביחס למשהו אחר/גרוע/וואטאבר, וכל זה כמובן - על הבמה הנכונה, ובטיימינג הנכון. אם אתם לא מסוגלים לצלוח בכל השלושה, אז מה דעתכם על פשוט..אממ, לטס סיי, להבליג? גם זה לא רע. כן, שוב המשפט ההוא, "סייג לחוכמה שתיקה". נסו גם להיות פחות שליליים באופן כללי, זה עושה טוב לעור הפנים. אסיים במילות החוכמה של רובין פקנולד, סולן להקת הפליט פוקסז, שאומנם אמר את דבריו בנושא התנשאות להקות על להקות אחרות באינטרנט - אבל אני בטוח שתוכלו להשליך את דבריו גם על הנושא הנ'ל ולהפיק מהן את המיטב:

"No matter how good a musician you are, if you diss other bands in print / on twitter / are snarky, I care about your band less. It NEVER comes across as funny / smart / cutting. It's just negativity. You look mean. There's enough negativity on the internet already."

ובסופ''ש נדבר קצת על Cults, אני מבטיח.

לילה טוב,

נתי.