כלב שחור

אני חושב שימיי כמבקר מוסיקה תמו. לא קל להגיד שלום לחלק כ"כ גדול מהחיים שלך. כשדווח בפיצ'פורק על הקליפ החדש של הבלאק קיז, הדבר הראשון שעשיתי זה להוסיף אותו למועדפים בכדי לדווח עליו כאן. זה כבר בא לי בטבעיות. הפייבוריטס שלי בדפדפן מפוצץ בלינקים מהחודשיים האחרונים, ולמרות זאת לא פרסמתי דבר. האלבום החדש של ג'ק ווייט כבר לא כזה חדש, ולא ביקרתי אותו. אבל תהיו בטוחים שיש לי notes עליו באייפון. יש המון ניו אקטס שרציתי לדבר עליהם, ולא עשיתי את זה. ראיתי המון סרטים טובים בתקופה האחרונה, רציתי גם לדבר עליהם ולא עשיתי את זה. הסיבה שלא עשיתי את זה, היא לא כי אין לי מה להגיד על כל אלו. תמיד יש לי מה לומר, על כל דבר חדש (או ישן) שאני אוהב. תמיד תהיה איזו להקה או איזה אלבום מצויין שארגיש שאני חייב לשתף עם מישהו את התובנות שלי עליו. מההרגשה הזו נולד הבלוג הזה. טוב, לא באמת, הבלוג נולד כעוד בלוג איזוטורי בקהילת הבלוגים של ישראבלוג, בהתחשב בעובדה שהוא נולד לפני כמה שנים טובות בעודי בכיתה ט' או משהו (אני לא טוב עם תאריכים). אבל הבלוג שינה כיוון ברגע בו הבנתי שיש לי מה להגיד, באור חיובי ובאופן בו העיתונות דיאז כולה, לא סיקרה את המוסיקה שמעניינת אותי כראוי. זה עשוי להישמע מוגזם, אבל אני באמת חושב שבין 2008 ל-2011, עם כל מיני אלונים עוזיאלים למיניהם כאשר תרבות ההיפסטריזם גאתה בת"א, אולי מלבד "גלריה" של הארץ ו"7 לילות" של ידיעות, לא היו הרבה מבקרי מוסיקה שדיברו על רוק עכשיוי ותוסס בצורה מקצועית ומעוררת עניין. וכשכן הופיע מאמר או ביקורת על להקה או אלבום חדש - רבות היו הפעמים שהאלבומים הוצגו באור שלילי ללא כל נימוק עמוק ומספק, רבות היו הפעמים שהמבקר זלזל באמנים, השתלח בהם בטענה הקלה שאינדי היא תת-תרבות שמחליפה אלילים בקצב בו החליפו אלילים לפנה"ס, כמעט בלי לציין איך הרגיש (או לא הרגיש) בעת ההאזנה לאלבום (א.ק.א - ביקורת מוסיקה כפי שהיא אכן אמורה להיות). רבות היו הפעמים שהתפל העפיל על העיקר והמבקר התעסק במסביב במקום בתוכן. אבל בסופו של יום, הדיבור על מוסיקת פופ-רוק-אינדי-אלטרנטיב לא באמת השתווה לסיקור הנרחב בעיתונות האינטרנטית/מגזינית בחו"ל, ואולי גם בצדק בהתחשב בעובדה שאנחנו מדינה קטנה ושטעמנו במוסיקה מצומצם יחסית ונקבע ע"י מונופולים כאלה ואחרים. אני חייב לציין שידוע לי שיש כמה בלוגי מוסיקה מצויינים שקיימים המון זמן, עוד הרבה לפני שלי, כדוגמת "עונג שבת" של גיא חג'ג', שאני יודע שהם עושים עבודה מצויינת, סביר להניח שיותר טובה משלי כי הם גם עוסקים בזה למחייתם. אבל אני לא קורא בלוגי מוסיקה ישראלים, למרבה האירוניה, כך שאין ספק שלפני כמה שנים הראייה שלי בנושא המוסיקה שאני אוהב הוגבלה למדיה שצרכתי באותו זמן, ואני הרגשתי שכצרכן וחובב מוסיקה - כל דיבור על המוסיקה שאני אוהב, לא באמת מתעסק במוסיקה אלא במה שמסביב. זו הסיבה ש"כלב שחור" הפך למה שהוא היום. הטייק שלי על אמנות עכשיווית, כאשר מוסיקה במרכז. כפי שאמרתי פעם, אני כמעט ולא עוסק בביקורות שליליות. אני מציין רק דברים שאני אוהב. לא כי זה פסול לציין דברים שאינך אוהב, בייחוד כשאתה מנמק את עצמך מספיק טוב למה כדאי לדעתך לדלג על האלבום או הלהקה הזו. זה פשוט תמיד נראה לי פחות מעניין מלדבר על מוסיקה שאני כן אוהב וכן ממליץ עליה. אבל אחד הדברים שאני חושב שתמיד השתדלתי לעשות, שגם היום לא עושים הרבה, זה לנתח את המוסיקה לה הקשבתי. רבות הן הביקורות שלי שמעבר מלתת פידבאק טוב או איזו מחמאה על הריף ההוא והליין בס הזה, ניסיתי תמיד לנתח את היצירה, את המילים, את האופן בו עובד הטראק, ניסיתי תמיד לזהות מה ומי עומד שם מאחורי הקלעים, אחראי להרגשה הזו שאני מרגיש בעת האזנה. זה משהו שתמיד עשיתי, הרבה לפני הבלוג. כשהתאהבתי בביטלס זה היה בכיתה ז', ובשבילי החוויה שהיא הביטלס מאז ומתמיד הייתה לא רק האזנה למוסיקה המצויינת שלהם אלא גם לסיפורים שמאחורי השירים, והפרשנות האישית שלי למילים. תמיד הסתכלתי על רוקרים כעל משוררים מודרנים. הרי זה ידוע לכל שכוחה של השירה המסורתית ירד משמעותית במאה הקודמת והנוכחית. אני באמת ובתמים מאמין שהמשוררים האמיתיים של היום הם המוזיקאים המודרנים בעלי אמירה מוצקה וברת הזדהות עם החיים שלנו, כדוגמת ת'ום יורק או אלכס טרנר. לכן כחובב ליריקס, כ"כ נהנתי לנתח שירים כמו "Meeting Place" של הלאסט שאדו פאפטס או "Glass" של ג'וליאן קאזאבלנקס. אף אחד לא עושה את זה. אף אחד לא מפרק את המוסיקה האהובה עליו לגורמים במדיה העכשיוית (שוב, להוציא בלוגים מהמשוואה כי אינני קורא בלוגים). כך שמעבר לעובדה שנהנתי לעשות כן, חשתי ממש תחושת שליחות כשעשיתי זאת. לא רק לעניין אנשים במוסיקה מצויינת, גם לרתק אותם למרכיבים ממנה היא מורכבת, להבין מה גורם לנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מקשיבים לשיר ההוא או השיר הזה. אז אם אני כ"כ נהנה מזה, למה להגיד לזה שלום לנצח? קודם כל, אני לא; אני לא סוגר את הבלוג, קודם כל מהסיבה הפשוטה שאני תמיד רוצה במה אינטרנטית כלשהי, אחת שהיא לא פאקינג פייסבוק, להגיד את כל מה שבא לי להגיד. ובלוג זה בדיוק הדבר הזה. שנית, אני עדיין נהנה מלנתח ולדבר על מוסיקה וקולנוע. however, יהיה זה נכון לומר שאני נהנה מזה פחות מבעבר. למי שלא מכיר אותי, אציג את עצמי: אני נתי/פראנקי, בן 21, חייל (אותותו משוחרר) ואני מוסיקאי. אני מנגן על גיטרה כבר שנים רבות, סולן בהרכב רוק (באנגלית) שענה פעם לשם "Roll Bar" (וכרגע אנחנו עדיין מתחבטים בשם החדש שנבחר), ובו בעת יש לי גם חומרי סולו בעברית. גר כרגע ברחובות עם ההורים. כשאשתחרר אני מתכוון לעבור לת"א מהר ככל האפשר, מצאתי כבר עבודה כברמן (בבאר הכי קול והכי טוב בעולם בערך) ואני שוקל גם ללמוד כבר בשנה הבאה קולנוע או משחק. אין ספק שאני מרגיש שהבלוג לקח לי עד עכשיו חלק גדול מזמני, ונהנתי מזה מאוד, אבל הוא גם לקח לי זמן יקר בו יכולתי לעסוק ביצירה במקום בניתוחי יצירות של אחרים. אני על סף פרק חדש בחיי, והגיע הזמן להתחיל מאפס בדברים בהם אני באמת רוצה לעסוק. מילים לא יכולות לתאר כמה אני נרגש לפתוח בתקופה המכוננת בחיי, בזו שתשנה משהו לי ולקהל רחב יותר, יותר ממה שאני מסוגל לדמיין. יש לי כ"כ הרבה חלומות וכ"כ הרבה מטרות שהצבתי לעצמי בשנים הקרובות. עכשיו זה הזמן. ולכן, הבשורה שלי תהיה אמנם מעט מצערת לחלקכם, אבל הבלוג הזה יעבור שינוי בדיוק כפי שהוא עבר בעבר. נכון שזה נשמע כאילו אני יודע מה יהיה השינוי הזה? וול, אני לא כי אני אדם אימפולסיבי ואני פועל 90 אחוז מהזמן אך ורק מהלב, אבל נכון לעכשיו אני פשוט יודע שתם זמני כמבקר מוסיקה. לא אפרסם פה יותר ביקורות על אלבומים או להקות חדשות אלא אם כן זה ממש בוער בדמי. מה שכן, הבלוג אכן עשוי להיות יותר אישי. אני עשוי לפרסם פה מוסיקה או יצירות כאלה ואחרות שלי, דבר שמאז ומתמיד נמנעתי(!) מלעשות, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא ראיתי את אברם גרנט בעין יפה כשהוא היה גם מאמן וגם פרשן בערוץ הספורט. זה היה נראה לי מוזר להסב פתאום את תשומת לב הקוראים שלי לאמנות או למוסיקה שאני יוצר. וזה עדיין קשה לי, בעת כתיבת מילים אלו אני קצת מרגיש כמו סיילזמן. אבל זה באמת לא העניין. חשבתי אולי לפתוח איזה "וורדפרס", לפתוח בלוג חדש שבאמת יעסוק בחיי האישיים ובאמנות האישית שלי, ולהשאיר את "כלב שחור" כבלוג "פרשני-סיקורי" לכל דבר ועניין. אבל אז, אני גם ארגיש כמו אברם גרנט (), וגם אין לי כל צל של ספק ש"כלב שחור" ידמם למוות. על מנת להשאיר את הבלוג הזה בחיים, אני חייב למקד את כל מה שאני רוצה להגיד באינטרנט לפה, ונכון לעכשיו, זה כבר לא יהיה "5 רגעי נחת לסופ"ש" (שאגב, "קורדרוי" בוואלה! תרבות עושה עבודה דומה ל"5 רגעי הנחת" שלי ואפילו יותר טוב, עם "פצצות מהעבר" וכל מיני בחירות יוצאות דופן שהוכיחו לי שלא משנה כמה אני חושב שאני בקיא בפרטים - אני די מוגבל. תמיד יש איזה אמן חדש שלא נכתבה עליו ולו מילה אחת בפיצ'פורק והוא עשוי להיות הדבר האמיתי, והוא ידוע אך ורק בבלוגספירה העולמית ובמקום ממנו הוא בא), וזה לא יהיה ביקורת על האלבום החדש של ג'ק ווייט, וכן זה גם לא יהיה על להקות חדשות וידיעות מרעישות על אמנים. אני מנסה לעבוד לאחרונה על מאמר בנושא "אלבומים בהשראת וברקע האושר", על מנת לנסות ולהפריח את התיאוריה שכל האלבומים ה"טובים" או יצירות האמנות המרגשות באמת באו, או "חייבים לבוא", מכאב וייסורים. אני עוד עשוי לפרסם אותו בקרוב, ברגע שאמצא מספיק אלבומים שבאמת נכתבו בהשראת אושר מוחלט (אם יש לכם רעיונות אתם מוזמנים לשתף אותי). אני כן רואה את עצמי ממשיך לכתוב דברים כאלה. כפי שאמרתי, אין באמת לדעת מה אפרסם פה מעתה והלאה. מה שבטוח זה שהבלוג לא ייסגר, אבל הוא כן ישתנה ובגדול. למילות סיכום, אין כמו מוזיקה גם כש"האורות כבים", ואני אשאיר אתכם עם השיר בעל אותו השם של הליברטינז, "Music When the Lights Go Out", ובזמן שאתם מקשיבים לשיר הנפלא הזה, האם אתם באמת חושבים שאסיים את הפוסט הזה בלי להוקיר לכם תודה? לכל הקוראים הנאמנים שלי, אתם הדלק האמיתי של "כלב שחור", אתם הסיבה שהמשכתי לעשות את זה במשך זמן כה רב. גם במקרה הזה מילים לא יכולות לתאר כמה בר מזל אני מרגיש שיש אנשים שבאמת איכפת להם מה לעזאזל אני חושב (זה נשמע מצחיק ) או לא חושב על הלהקה ההיא או הלהקה הזו. תודה על דיונים ארוכים ופוריים על מוזיקה ואמנות. תודה על דחיפות ברגעים הנכונים. תודה על מילה טובה בדיוק בטיימינג הנכון, ועל האוזן הקשבת שלכם ברגעים קשים בחיי בהם המקום היחידי בו יכולתי להרגיש בבית הוא בבלוג הזה, בין אנשים שהמכנה המשותף האולטמטיבי שלי איתם הוא פאקינג מוסיקה. אנדרו ווד ממאת'ר לאב בוון אמר פעם שהשפה הבינלאומית האמיתית בין בני אדם היא מוסיקה. הוא צדק. יש קבוצה מצחיקה בפייסבוק שנקראת "אם אתה לא אוהב את הסטרוקס, אנחנו פשוט לא יכולים להיות חברים". זה נכון. ואני יודע שכל אדם שאוהב את הלהקה הזו לצורך העניין, פשוט אין סיכוי שלא אוכל להסתדר איתו. ההפך הוא הנכון. אני פשוט יודע שזה אדם שיש לי על מה לדבר איתו, תמיד, וזה מדהים. דרך הבלוג הזה גם הכרתי המון אנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיי עד היום. תודה לכם. תודה לכולכם.

עד לפעם הבאה, סופ"ש נעים לכולם ובהחלט נשתמע!

נתי.