 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2012
השכנים שלי מקשיבים למוזיקה טובה (בין אם הם אוהבים את זה או לא)
*קרדיט לאייל טלמור על הכותרת
כשהייתי בן 14-15 התחלתי לגלות את נפלאות הרוק הכבד, עם דה הו ולד זפלין כגולת הכותרת. הקשבתי בצרורות לרביעי של זפלין ול"הו'ז נקסט" וחקרתי עמוקות כל דבר על שתי הלהקות הללו. הדיסקוגרפיה של שתיהן נוגנה ארוכות במערכת שלי. אני זוכר שהתגובה הראשונה שקיבלתי אי פעם משכן הייתה בכלל מבית רחוק יחסית מהבית שלי ברחוב. זה היה אבא של איזה אחד שהייתי משחק איתו כדורגל בשכונה. "אתה זה ששומע לד זפלין כל הזמן?". "אע, כן". "יפה מאוד..לא שמעתי את המוזיקה הזו המון זמן..פעם הם היו גדולים..אני כל הזמן מקשיב לזה כשאתה שם את זה. נחמד מאוד". זאת הייתה אולי התגובה החיובית האחרונה שקיבלתי בנושא. תמיד שאלתי את עצמי, עד היום למעשה, אם השכנים שלי ערים למוזיקה שאני מקשיב. אני יודע שכן, בהתחשב בכך שמבקשים לפעמים מאבא שלי שאנמיך את המוזיקה. בפעם האחרונה שזה קרה השכנים שלנו מאחורי הבית שלי העירו לגבי הווליום בסופ"ש כלשהו, הם ביקשו שאנמיך ואכן הנמכתי. הם גם אמרו ש"הם כבר מכירים בע"פ את כל השירים שאני שם ושהם כבר יודעים את המנגינה והמילים". זה מצחיק אותי מאוד, זה אולי מוזר להגיד אבל יש בזה משהו משובב לב. פעם הייתי בקשר ממש טוב עם הבן של אותם שכנים בבית מאחור, וכשהקשבתי למוזיקה שכלל וכלל לא מגדירה את מי שאני היום, אני זוכר שהייתי שם כל מיני להיטי MTV או הדג נחש או מה שזה לא יהיה, ואותו ילד שהיום הוא כבר קצין בצבא ואני מעריך שהוא בכלל לא בבית למעט זמנו הפנוי, היה קורא לי לפעמים מהחצר שלהם ושר איתי את "שירת הסטיקר". ואז גיליתי את הביטלס. ואז גיליתי רוק כבד. ואז, אז גיליתי בכלל שאני אוהב מוזיקה. והיום אני בן 21 ואני מקשיב, ובכן..לכל מה שאני מקשיב. שזה המון. שזו פשוט, מוזיקה בכלליותה, מוזיקה מודרנית, בעיקר רוק..אבל מוזיקה. סאונדטראקים של סרטים שאני אוהב או פשוט כל דבר שמעיף לי את התחת. אני לא נהנה מזה שאני מפריע לשלוותם של אחרים לפעמים, וכשאני מגביר את הווליום של המערכת אצלי בחדר זה נובע קודם כל מהרצון האישי שלי, וול..פשוט לשמוע מוזיקה טובה בווליום גבוה. אבל אני אשקר אם לא אגיד שזו גם הצהרה חברתית. אני אומנם סגור בתוך חדר בין ארבעה קירות, אבל החלון שלי תמיד ישאר פתוח, כי אני רוצה שידעו מי אני. גם אם אני בכלל לא מכיר אותך. אני מקשיב בחדר למוזיקה קודם כל בשביל להזין את עצמי נפשית, אבל אני גם רוצה ליצור הד שמתפרס על השכונה כולה. ואני תוהה איזה אימג' זה יוצר במוחם של השכנים שלי. "יא אללה איזה סטלן הוא נהיה, הוא בטח דפוק רצח". או שאולי זה "פאק זאת מוזיקה מצויינת, מה זה הדבר הזה שאני שומע עכשיו??". מעניין אם מישהו פעם חיפש בעצמו את הדברים שאני מקשיב להם. מעניין אם הם שמו לב לדברים שחוזרים על עצמם. עכשיו כשהקשבתי בפעם המיליון וכמה לארקטיק מאנקיז מבצעים את "איי בט..", הפעם בביצוע האולימפיאדה המצוין שלהם, מעניין אם מישהו מאחורה אמר לעצמו "רק לא עוד פעם הלהקה הדפוקה הזו! הוא חולה להם על התחת". מעניין אם אאוטסיידר כדוגמת השכנים שלי היה עד לתהליך ההתבגרות שלי כאדם רק משום שהשמעתי את המוזיקה שלי בקול רם. האם הם היו עדים לאיזהשהו גרף דמיוני בחיי? יש בחלון הפתוח הזה שאני משאיר עוד איזה אספקט רומנטי בהקשבה למוזיקה. אני כופה על אחרים, אבל לא באמת. זה כמו להתהלך ברחוב עם חולצה צעקנית-משהו. זה מי שאני, ואני רוצה שתדעו את זה, בין אם אתם אוהבים את זה או לא.
| |
תקליטים
תקליטים זה דבר רומנטי. כל אחד יודע את זה. אבל אני רוצה לדבר על אספקט אחר של תקליטים. לא רק ויניל, גם סידיז או כל פורמט אחר של אלבומים. כל אחד מאיתנו מקשיב למוזיקה לבד בחדר לפעמים. רובנו מקשיבים בשאפל, אבל חווית האזנה באלבומים היא לא משהו שיחלוף מן העולם. יש משהו מאוד אינטימי ומרומם רוח בלהחליף בין אלבומים. להקשיב לתקליטים אחד אחרי השני, the way it was meant to be. לא איכפת לי איזה תווית העולם מדביק לזה עכשיו, היפסטר שיט או לא. כשאין לך משהו אחר לעשות, או סתם לא בא לך ללכת לשום מקום. לשבת בחדר עם סיגריה ולהחליף בין תקליטים, להקשיב לסיפור (!) אחד אחרי השני, קצת כמו להיות עורך של ערוץ סרטים. לעשן סיגריה או שניים, לשיר ביחד עם הווקאלז, להיסחף עם המלודיה, להקשיב למילים..מחשבה גוררת מחשבה, ועוד אחת, ועוד אחת..זו הייתה אחת החוויות האינטימיות הכי יפות של המאה ה20, וחבל שהיא קצת נעלמת מהמאה ה21. אבל אני יודע שאתם עדיין עושים את זה מפעם לפעם. תעשו את זה יותר. תקומו בבוקר ותבלו עם עצמכם על רקע המוזיקה. יש בזה גם משהו מאוד עצוב, אני יודע. זה לא חייב להיות ככה. אתם מכתיבים לעצמכם את הרוח השוררת בחדר. למה בא לכם להקשיב עכשיו? תחליטו בעצמכם. תניחו את הראש על איזו כרית, אולי עם איזה בקבוק בירה או משהו. שימו דיסק במערכת, שימו תקליט על הפטיפון. תקשיבו למוזיקה. תקשיבו גם לעצמכם. למה בא לכם להקשיב עכשיו? אולי איזה תקליט בודד של אליוט סמית', בק או ניק דרייק. אולי כריסטופר אוונס מעיף לכם את התחת עם תחושת הבדידות שלו מגובה בחברים שלו מ"גירלז"? שימו אח"כ אלבום של דה קילז, תלמדו מה זו חברות ארוכת שנים. אתם מאוהבים? תקשיבו לדיוויד בואי שר על אהבה ב"זיגי סטארדאסט", או אפילו האחרון של ארקטיק מאנקיז. בא לכם להרהר על החיים? שימו ג'וליאן קאזאבלנקס או את השלישי של הסטרוקס. גם אדם גרין נופל במשבצת הזו. אולי סתם בא לכם לבעוט למישהו בפנים? זה בסדר לכעוס לפעמים. שימו פאקינג פרל ג'אם! אפילו נירוונה. שיט, שימו קריסטל קאסלז מצידי. אולי בא לכם קצת צבע? חוויה ויזואלית כשאתם עוצמים את העיניים? שימו MGMT או סופיאן סטיבנס. שימו פאקינג ביטלס ותקשיבו לכל הדיסקוגרפיה מ66' עד 70'. תקשיבו לעולם. תקשיבו למה שקורה סביבכם. להקשיב לאלבומים זו דרך חכמה להיות מחובר למתרחש בכפר הגלובלי שלנו בלי שהאייפון שלכם מחובר לכם לוריד. למה בא -לכם- להקשיב עכשיו? ברצינות, אני רוצה לדעת. תגידו לי!
| |
שיעור שירה #1
Beck - Lost Cuase
*הקשיבו לשיר צעד אחר צעד.
"Your sorry eyes; they cut through bone
They make it hard to leave you alone
Leave you here wearing your wounds
Waving your guns at somebody new
Baby you're lost
Baby you're lost
Baby you're a lost cause"
-
(תרגום חופשי) "העיניים המתנצלות שלך, חותכות דרך עצם; הן עושות את זה קשה לעזוב אותך לבד". השורות הראשונות מציעות שמדובר בבחור, אולי מאוהב, שמתאר בחורה. "(קשה) לעזוב אותך כאן, לבושה בפצעייך, מנפנפת באקדחיך בפני אדם חדש". ההמשך מציע שגיבור השיר מיואש, מתקשה לעזוב את מושא חיבתו, אשר מצד אחד ניראת לעין כתוקפנית ובלתי סימפטית, ומצד שני ניתנת להבנה כי גם היא "פצועה", משדרת פגיעות. אולי כמו הגיבור עצמו. "בייבי את אבודה. את מטרה נשכחת". זה המוטיב שיחזור על עצמו במשך כל השיר. בשלב הזה, ניתן לחשוב שמדובר ב"מטרה אבודה/נשכחת" שלא ניתנת להשגה.
-
"There's too many people you used to know
They see you coming they see you go
They know your secrets and you know theirs
This town is crazy; nobody cares
Baby you're lost
Baby you're lost
Baby you're a lost cause
I'm tired of fighting
I'm tired of fighting
"Fighting for a lost cause
-
"ישנם יותר מדי אנשים שהכרת בעבר, הם רואים אותך באה והולכת; הם יודעים את הסודות שלך, ואת יודעת את שלהם, העיר הזו משוגעת ולאף אחד לא איכפת". עכשיו הגיבור מסבך מעט את העניינים. אפשר לחשוב השורות הללו ממשיכות באותו כיוון של הבית הראשון. האנשים האלו שהבחורה הכירה, שיודעים את סודותיה אבל היא יודעת את שלהם - אולי כל אלו היו מאהבים שכשלו בכיבוש ליבה. ו"העיר הזו משוגעת אבל לאף אחד לא איכפת", אולי הגיבור מתבונן בכל אלו ואומר לעצמו שלאף אחד לא איכפת כמה "משוגע" יכול להיות המסע בדרך אל אותה בחורה שהיא "מטרה אבודה". והנה הייאוש נכנס בשנית עם מוטיב חדש, "עייפתי מלהילחם. עייפתי מלהילחם למען מטרה אבודה". האם לזה באמת מתכוון המשורר? הממ.
There's a place where you are going
You ain't never been before
No one left to watch your back now
No one standing at your door
That's what you thought love was for
Baby you're lost
Baby you're lost
Baby you're a lost cause
I'm tired of fighting
I'm tired of fighting
Fighting for a lost cause
בבית הזה הכל משתנה. כמובן שהכל בעיני המתבונן, אבל בואו ניכנס לעומק העניין: "ישנו מקום אליו אתה פונה, לא היית שם מעולם; אף אחד לא שומר לך על הגב, אף אחד לא עומד בפתח דלתך - לשם כך חשבת שקיימת אהבה (הפעם הראשונה בה נאמרת כאן המילה הזו)". והמוטיבים חוזרים: "בייבי את אבודה, את מטרה נשכחת. נמאס לי להילחם למען מטרה אבודה". האומנם? האם זו אכן "את", שאבודה, או "אתה אבוד"? הבית האחרון מציע שבמשך כל הזמן הזה הגיבור דיבר על עצמו. ה"מקום הזה אליו הוא פונה" (במשך כל הדרך למעשה), מקום בו הוא לא היה מעולם, מקום בו הוא מצפה למישהי בפתח דלתו - מקום שהוא חשב שאהבה קיימת בשבילו, בשביל למלא את כל החורים הללו. בשביל שיהיה שם מישהו מאחוריו, בשביל שמישהי תצפה לו בפתח הדלת. המטרה האבודה/הנשכחת הזו, מדובר באהבה. היא המטרה הנשכחת/אבודה, אבל בק משכיל להערים בנו במשך כל השיר. תחילה ניתן לחשוב שמדובר בבחורה, מושא אהבה. לאחר מכן מציע השיר שהמטרה האבודה היא האהבה עצמה, אבל לא רק האהבה "אבודה" - גם גיבור השיר עצמו (או בק, אם תרצו). כי בנבכי החיפוש אחר אהבה, הגיבור לא פחות אבוד מהמטרה עצמה. ייתכן והגיבור פונה אל עצמו ואומר, "אחי, אתה אבוד. אתה מטרה אבודה". ואח"כ ממשיך ואומר: "נמאס לי להילחם בשביל מטרה אבודה". כי אולי הגיבור מרגיש שקשה מדי למצוא אהבה, או לזכות בחיבתו של אחר. זוהי לא מושא אהבתו שנמאס לו להילחם למענה, נמאס לו להילחם למען מטרה נשכחת, שעל אחת כמה וכמה בעידן של היום, לאט לאט נשכחת ונעלמת..
"Lost Cause" הוא מתוך "Sea Change" של בק מ02'.
יום טוב,
נתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
