 כינוי:
בן: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
ואחרי הכל, אתה כבר לא הוונדרוול - אואזיס מתפרקים
אחרי 20 שנות פעילות, הבלתי נמנע קרה; אחרי אינספור שערוריות ורגעים מבישים, הלהקה עם האגו הכי גדול בהיסטוריה של הרוקנרול מתפרקת; מכות, ריבים וחילוקי דיעות בין האחים גאלאגר תמיד היו בכותרות, וחלק בלתי
נפרד מאופיה ואורח חייה של הלהקה; עם זאת, המצב הפעם שונה לחלוטין. חדי האבחנה כבר יכלו לראות את זה קורה. בזמן האחרון עננה עפפה את אואזיס, עם משב רוח היסטרי של שמועות. כבר מס' חודשים ישנם ספקולציות לאלבום סולו של נואל, אם כי אף אחד לא חשש שפרויקט שכזה עשוי לטרפד את האלבום הבא של אואזיס. כמו כן, אואזיס הפציצו בטור ענק שלא בייש את תור הזהב שלהם, עם הופעות ענק במנצ'סטר, לונדון, דרום אמריקה ועוד. אך ההתנפצות הראשונה של הוונדרוול החלה עם ביטול ההדליינינג סלוט בפסטיבל V, שם החלו להבין המעריצים שהמצב לא טוב. ליאם מיהר להצהיר שמדובר בביטול עקב מחלה, אך העובדה שבגיליון הקודם של NME, בכתבת שער, הכריז ליאם ש"בפעם הראשונה בחייו אין לו זין של מושג מה קורה עם אואזיס", לא הוסיפה להם נחמה. גם הצהרה של אישתו של ליאם ש"אואזיס נצחית ולא תתפרק לנצח", בצורה סרקסטית למדי רק הוסיפה אש למדורה.
והיום, אחרי ביטול הופעה גדולה שניה של אואזיס במסגרת פסטייל א-סיין פאריז, הודיע נואל גאלאגר סופית: הוא עוזב את אואזיס. "עם עצבות גדולה, אך גם הקלה מסוימת, אני עוזב את אואזיס היום. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל אני לא מסוגל לעבוד עם ליאם ולו עוד יום אחד", הצהיר נואל. שמועות רבות רצות באינטרנט על מריבה גדולה מאחורי הקלעים של ההופעה המתוכננת בפאריז, על כך שליאם ניפץ את הגיטרה של נואל. "דקה לפני עליה לבמה, ליאם מנפץ לנואל את הגיטרה!!! מריבה גדולה!!!", הטוויטה הזמרת הסקוטית איימי מקדונלד בטוויטר האישי שלה.
אחרי 20 שנות פעילות של חלוציות בתחום הבריט-פופ, חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של שנות ה90 בפרט, ופנתיאון תקופות הרוקנרול בכלל - אואזיס מתפרקים. את דעתי, רוב קוראיי כבר קרוב לודאי שיודעים. אינני מכחיש את העובדה ש2 האלבומים הראשונים שלהם הם יצירות רוקנרול מופתיות, בעלות המנונים של דור שלם - שיזכרו לעוד שנים רבות, אך בעיניי אואזיס תמיד היו ואולי גם תמיד יהיו - הלהקה הכי אוברייטד בהיסטוריה של הרוקנרול. כי אם קיום הלהקה מתפרס על 20 שנה, 5 שנים של יצירה מוזיקלית פוריה ואל-זמנית, מכאן ש15 שנה לוו בעיקר בשערוריות, אגו מנופח יותר מבונו, לכלוכים, מכות לכתבים/צלמים וגידופים של אמנים שונים וחברים לתעשייה - ולא בהמשכיות מוזיקלית מעניינת ומסקרנת; אואזיס היא להקה שחיה על ריפיט ואי-רלוונטיות למשך תקופה של יותר משלושתרבע קריירה. נכון, הטור האחרון שלהם בהחלט היווה הצלחה גדולה; נכון, הם עדיין ממלאים איצטדיונים ואנשים מכל הגילאים נוהרים להופעות שלהם, וזה יזדקף תמיד לזכותם - אך מה השיר האחרון שבאמת זכור לכם מהאלבום האחרון של אואזיס? או אפילו מהאלבום השלישי שלהם? ובנוסף, מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתם על אואזיס באופן חיובי בלבד ולא בהקשר שערורייתי וצהוב?
בעיניי, הפירוק הזה הוא לא מקרי - הוא מסמל סוף תקופה. עם כתבות סיכום העשור הזה, ישנה תחושה של סיום והתחלה של משהו חדש. האינדי/פוסט-פאנק של שנות ה2000 סוגר את שעריו ונכנס לדפי ההיסטוריה, ומפנה מקום לעשור הבא ולמוזיקה חדשה ומסקרנת אשר באה עלינו לטובה; ובתקופה כזו, אין משהו סמלי יותר מהתפרקותה של להקה שכבר שנים רבות אינה רלוונטית, ואינה מחזיקה יותר בלפיד ההשראה והשינוי, שכבר שנים רבות אינה סוחפת אחריה דור שלם של אומנים ללכת בדרכה שלה. ניתן להסתכל על המקרה הסמלי הזה כעל דבר-מה עצוב, אך כפי שכתב נואל, גם בעל שמחה והקלה גדולה - שכן הכל הוא בעל חלוף, אפילו חומות פלא; כל להקה גדולה, תהיה אשר תהיה, סופה להעביר את הלפיד לאומנים חדשים, שימשיכו לשנות את המוזיקה, לרענן אותה ברוח נעוריהם ובאימרה החברתית שלהם, ולהוות סאונדטראק של דור שלם, תקופה שלמה.
"תהילת הבוקר" של אואזיס נגמרה סופית, אך אל לנו להסתכל בכעס; עתידה של המוזיקה ורוד יותר מתמיד 
רול וויט איט,
נתי.
| |
Arctic Monkeys - Humbug: Track by Track
בריטניה בכוננות. לאחר ציפייה מרובה, ב24 לאוגוסט האלבום השלישי של ארקטיק מאנקיז יצא לחנויות העולם. כמעט 4 שנים כבר עברו מאז אלבום הבכורה, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not", שהפך לקלאסיקה מיידית תוך כדי זכיה בכל פרס אפשרי, שבחים של המבקרים, סיקור אינטנסיבי של המדיה ושבירת שיאים (אלבום הבכורה שמכר הכי הרבה עותקים בסופ'ש הראשון ליציאתו, ומשאיר הרחק מאחור את השיא הקודם של אואזיס עם "Definitely Maybe"). אגדת אינדי ורוקנרול בהתהוותה, "המקבילה הבריטית לסטרוקס", ממשיכי הפוסט-פאנק, הכל כבר נאמר והציפיות היו בשמיים. הקופים יכלו בקלות להיכנס למעין פלונטר שכל להקת אינדי שניה נכנסת אליה היום (ראו ערך קוקס או פראנצ פרדיננד, לדוגמה) ולא לחדש שום דבר, להמשיך באותו קו ששבה תחילה את המאזינים עם שירי נעורים על חצ'קונים, מסיבות, הופעות, בנות ומשטרה - אבל אז הפתיעו המאנקיז עם "Favorite Worst Nightmate", אלבום שני סביר ביותר, שלא סבל מ"מחלת אלבום שני כושל", והוכיח שקופי הקוטב כאן בכדי להישאר, ושהם יותר מסתם פיצוץ ילדי הNME של בריטניה. האלבום הזה סימן את תחילת השינוי, עם שירים הרבה יותר קודרים או בוגרים, כמו "505", "Only Ones Who Know" או "Teddy Picker", הראה טקסטים הרבה יותר נוקבים ושנונים על מגוון נושאים - התקשורת, עידן הפלסטיק המודרני, וכמובן המשך העין הביקורתית של המשורר טרנר, על אהבה, וכל מה שמסביב. ובכל זאת, המאנקיז סיפקו כמה המנונים לשביעות רצונם של הso called "מעריצים", אלה שאוזנם המוזיקלית מסתכמת ב"I Bet You Look Good..", והביאו אותה ב"Flurescent Adolecscent", "Brianstorm" וכדומה. כעת, באופן לא מפתיע בעליל - הקופים מתבגרים. האלבום השלישי, "Humbug", (שוב המאנקיז מתסכלים אותנו בשם שגורם לנו לתהות למה לעזאזל הם התכוונו, אבל אולי רק כדאי שתדעו, קוראים יקרים, שמאט הלדרס ציין בראיון שאחת האופציות הייתה "Lesbian Wednesdays", אז אולי באמת עדיף להישאר עם "Humbug"), הוקלט בכמה מקומות יוצאי דופן. ראשית כל - במדבר. באולפנו האישי של המפיק הפעם, ג'וש הום - סולן להקת "Qeens of the Stone Age" (בחירה שהעידה כבר אז על כוונותיהם של המאנקיז להראות צדדים חדשים באישיותם המוזיקלית המתחדשת). לאחר מכן, באולפן האגדי שבניו יורק - "Electric Lady Studios", שם הקליטו עוד שלל אגדות לאורך השנים כגון ג'ימי הנדריקס (שגם אחראי לבניית האולפן), לד זפלין ועוד. לבסוף, הקלטת האלבום הושלמה בבריטניה. "הקופים הולכים לאבד חצי מהמעריצים שלהם", אמר ג'וש הום. "מי שמצפה לאיי בט-שיט, שלא יקשיב לאלבום הזה". כמו כן, ציין ג'יימי קוק הגיטריסט, "האלבום הרבה יותר אפל, בעל השפעות של קווינז ובלאק סאבאת'". ציפיה רבה נבנתה לאט לאט, תוך כדי שיווק גאוני של הלהקה (סרטונים ביתיים של מאט הלדרס מתוך הסטודיו/הרפתקאות הלהקה בניו יורק שהגיחו פה ושם באתר הרשמי וביוטיוב, ה"ווב טראנזמישן" - שם ביצעו בלייב לראשונה שירים מהאלבום החדש, וכמובן יציאת הסינגל "Crying Lightning", עם קליפ דבילי במיוחד אבל בכל זאת די מגניב). ואחרי כל זה, הגיע הזמן סוף סוף לבחון את האלבום החדש. האם הקופים אכן כבדים יותר, אפלים יותר, ומורכבים יותר מתמיד? והאם השינוי הזה מבורך או שמה יומרני מדי? הפעם, בניגוד לביקורות אחרות שלי, החלטתי לשנות את הנוסח, לנוסח "טראק ביי טראק", כשמו כן הוא - שיר אחר שיר. אז בואו נתחיל..
1. My Propeller - השיר שפותח את האלבום. תחילה, הבחירה הזו נראתה די צפויה, כאילו גם הפעם בוחרים הקופים לפתוח בבום די גדול, בדיוק כפי שעשו בעבר עם "Brianstorm" ו-"The View from the Afternoon", אבל מיד לאחר 10 השניות הראשונות ישנה רגיעה מסוימת שכבר מצהירה על השינוי המוזיקלי. גיטרה מזדחלת, אווירה גראנג'ית, תיפוף מאופק, וכבר ניתן להרגיש בנגיעות של ג'וש הום והשפעות של "מלכות עידן האבן על קופי הקוטב". בשמיעות הראשונות שלי, לא אהבתי במיוחד את השיר הזה, אף על פי יצר הסקרנות והשינוי המרענן שבו, יש בשיר משהו מעט שאנן. ובואו נודה באמת, גם הטקסט פה די דבילי ("הפרופלו שלי לא מסתובב, ואני לא יכול להתחיל אותו לבד - מתי את מגיעה?"), בהחלט שורות שלא עושות צדק עם משורר כמו טרנר (ואתם תיווכחו בהמשך לכישרונו המדהים בפואטיקה). אבל לאחר זמן מה תמצאו את עצמכם מזמזמים רבות את גיטרות הדרופ-די שבהן ניחן השיר.
2. Crying Lightning - הסינגל הראשון מתוך האלבום, ואחד השירים הטובים ביותר באלבום. תחילה ניתן לחשוב שסוד כוחו של השיר הוא בבסליין היציב והקליט של ניק או'מיילי, או בדראמליין הגאוני של מאט הלדרס, אבל כל העיבוד המוזיקלי כאן הוא רק אמצעי מושלם לביטוי כישרון אחד ברור - הכתיבה של אלכס. "מחוץ לבית הקפה, ליד מפעל הקרקרים, התאמנת בטריק-קסם. מחשבותיי החלו להיות גסים, כאשר דיברת ולעסת את תערובת הפקא'ן שלך". "קריינג לייטנינג", הוא שיר גאוני על משחק פיתוי של נערה (לו ניתן השם "רעם בכייני") עקשנית במיוחד. למשחק המעוות הזה נקלע הנער, שחושב תחילה שהוא שונה מקורבנות אחרים, והוא לא יפול בפח שלה, ("את טועה אם את חושבת שחליתי בעבר, בזמן שאת נושכת את ממתק התות שלך", "תחביבי היומיום שלך - מורכבים מן המוזר, מעוותים והזוים, ואני אוהב את המשחק הזה לו קראת - "רעם בכייני", ואיך שאת אוהבת להפעיל את איש הגלידה באחה''צ גשום). תוך כדי אמצעים אומנותיים גאוניים, ("גלידה בימים גשומים" - זמן לא רלוונטי לאהבה, נסיון להפיל בפח את הנער, אינספור ממתקים בשיר שמייצגים את אמצעי הפיתוי של הנערה, ועוד), טרנר מספר לנו סיפור קצר, שרק ממשיך והופך ליותר מעניין ומותח, כאשר מבין הנער שהוא לא שונה מקורבנות אחרים, מאס במשחקה של הנערה, מחליט להיות חזק ודוחה אותה: "בפעם האחרונה שתפסתי את ההשתקפות שלי, הוא היה בדרך אלייך, חושב על תירוצים לדחות אותך. את אף פעם לא ניראת כמו עצמך מהצד, אבל הפרופיל שלך לא יכל להסתיר כי ידעת שאני מתקרב לכתר שלך", "הזדקפת, הוצאת את החזה כאילו מעולם לא הפסדת במלחמה - ולמרות שאני מנסה שלא לסבול מההשפלה שבתגובה, לא היו סדקים לאחוז בהם", "ואני שונא את המשחק הזה שלך, "רעם בכייני", ואיך שאת אוהבת להפעיל את האיש הדביק באחה''צ גשום". בשיר הזה בפרט, ובאלבום בכלל, טרנר מציג רמות כתיבה שלא יביישו את כל ה-poets המוזיקלים של המאה ה-20, ובהחלט שם את טרנר בקנה אחד עם אנשים כמו לנון, בואי ומוריסון. "קריינג לייטנינג", הוא בהחלט אחד השירים הטובים ביותר שטרנר כתב, ואחד הטובים ביותר של הקופים ברמה הכללית. כן, שיר כזה יעשה כאב ראש לכל מי שחיפש את "מארדי בום" באלבום הזה - אבל זוהי בדיוק מטרתם של הקופים, בפרשנותי. הגיע הזמן להפעיל קצת את המוח ולהתחיל לחשוב, לפענח - בעת האזנה למוזיקה.
3.Dangerous Animals - "ננעץ בידי האפלה", לוחשים טרנר ואו'מיילי (אחלה באקינג ווקאליסט דרך אגב), ומסמנים את הטראק השלישי המושלם הזה, והכ'כ אבל כ'כ "ארקטיקי". עם ריף שמזכיר מעט את "Teddy Picker", "חיות מסוכנות" הוא המנון פוטנציאלי שמזכיר במעט את הקופים של האלבום הקודם.
4.Secret Door - ועל תקן "השיר הכ'כ, אבל כ'כ יפה - שלא יהיה סינגל", כמו "Mardy Bum" מהאלבום הראשון ו-"Only Ones Who Know" מהאלבום השני, עומד השיר הנ'ל - "Secret Door", פה שוחת אלכס את כל "הטיפשים שמהלכים במצעד". מוזיקלית, הולכים הקופים על עיבוד מוזיקלי שמזכיר בהחלט השפעות דיוויד בואי למיניהן. אלכס, כידוע לכם או לא, יוצא עם אלכסה צ'אנג - שקרוב לודאי ששמה לא יגיד לכם דבר, אבל אלכסה (כן כן, אלכס ואלכסה, אמיתי לחלוטין) היא מנחת טלויזיה וסלב בתפקיד מלא באי הבריטי, ובשיר הנפלא הזה, תוך כדי עוד הוכחה שאלכס הוא משורר שניתן לדמוע רק מלדקלם את שיריו, בורח אלכס דרך "הדלת הסודית" יחד עם בת זוגתו, מצפצף על כל העולם התקשורתי, על כל המדיה ואופייה הצהוב, על כל "הטיפשים במצעד ששרים בציבור". "Secret Door" היא התשובה המושלמת של אלכס לתרבות הרכילות המודרנית, ומלבד זאת - פשוט שיר אהבה נפלא..
5. Potion Aproaching - אולי אחת האינדיקציות הטובות ביותר להשפעות סאבאת' ואווירת המדבר שבה ניחן האלבום הזה, יחד עם "Prettey Visitors" אליו נגיע גם בהמשך. "הים שלך הוא היחידי בו אני רוצה לשחות", שר אלכס, תוך כדי יומרנות מתקבלת על הדעת וסקסאפיל-מוריסוני, ובאמצע השיר מגיח טוויסט מוזיקלי, שגורם לי להרגיש כאילו אני נמצא בשממה מדברית תחת השפעת LSD. שיר שהופק היטב ע''י ג'וש הום.
6. Fire and the Thud - עוד חטיף קודר תחת שרביטו של אלכס, שיר שמובלט ע''י הטקסט שלו, שיר שהוא ככל הנראה עוד בוקס לפנים של הקנאים. גם השיר הזה מעט חלש בשמיעות הראשונות, עד שנכנסים לאווירה הכללית של האלבום, ובייחוד עד שמגיע השיא של השיר, הכ'כ רדיוהדי בימים של "The Bends", בייחוד סולו הגיטרה הזה, שמזכיר לי מעט את "My Iron Lung". "הייתי רוצה לנעוץ את עיניהם המציצניות, עם דברים שהם מעולם לא ראו - אם זה רק היה מוחץ אותם במקדש שלהם"..
7. Cornerstone - רשמית, השיר הכי אהוב עליי באלבום, וניחוש שלי - הסינגל הבא. ישר עם תחילת השיר מבינים שמדובר באחד מיוצאי הדופן באלבום הזה. ושוב, מפגין אלכס את כוחו הפואטי, והפעם מדובר בבחור מסכן שלא מסוגל להתגבר על אהבה כוזבת, ורואה כל הזמן את פניה של האקסית.."חשבתי שראיתי אותך בספינת המלחמה (אולי מדובר במסיבה?), אבל זו רק הייתה אחת דומה..היא הייתה מעין אשליית ראיה, תחת נורת האזהרה - והיא הייתה קרובה, כ'כ קרובה, אין יותר קרוב מזה - אך הסיכויים שלי ירדו לאפס כששאלתיה, "האם אוכל לקרוא לך בשמה?", אבל אין ספק שהפזמון הוא זה שגורם למאזין להרגיש כמו קהל-קולנוע בסצינה צ'יזית, ולהגיד "אווווו..איזה חמוד": "הארכתי את הטרמפ שלי; נתתי לו לעשות את כל העיקוף, הרחתי את הניחוח שלך על חגורת הבטיחות - אז שמרתי את קיצורי הדרך לעצמי". דיוויד בואי, כבר אמרנו?
8.Dance Little Liar - "והניקוי הולך לכאוב; ואי אפשר לעשות אותו יסודי, כשיש לכלוך מבעד ללכלוך;", מפעם אלכס פנינת חוכמה יקרה, בשיר נהדר על שקרים. עוד אחד מן השירים היותר כבדים באלבום. עבודה נפלאה של מאט הלדרס, שהופך לאט לאט לאחד מהמתופפים הטובים ביותר של דורו. מוזיקלית, השיא של השיר מזכיר מעט את אודיוסלייב.
9.Pretty Visitors - עוד אחת מהאינדיקציות להשפעות החדשות, ובכלל - אחד השירים שמשקפים הכי טוב את הרוח החדשה של הקופים, "פריטי ויזיטורז" בסינת' שצורח סאבאת', וממשיך באווירה פאנקיסטית למדי, רק עם דיסטורשן מטאליסטי ובהחלט לא אופייני לאינדי רוק, פה ושם הורדות טמפו שבאמת הופכות את השיר למעט גראנג'י או מטאליסטי, אבל מה שבאמת הופך את השיר הזה לאומנות של ממש היא עבודת התופים הנפלאה (שוב), של הלדרס. ופנינת החוכמה של אלכס הפעם: "מה הגיע לפני מה, התרנגולת ("צ'יקן", אדם חלש) או הראש-זין? (מניאק עם ביטחון)".
10.The Jeweller's Hands - השיר שסוגר את האלבום, אולי אחד השירים הכי מוזרים של ארקטיק, הכי לא קונבנציונאלי שיש. ושוב, אותו קרנבל - כתיבה אפלה, אווירה של מכונת עשן, גיטרה מהדהדת, באסליין יציב ותיפוף יצירתי. ואלכס, כמעט שמדקלם ולא שר, הופך את השיר לתעלומה. "אם יש לך שיעורים להעביר אותי אני מקשיב, מוכן ללמוד; אין פה אף אחד להשגיח עליי, אני טובע עד שמישהו יחזור;"..
ובדיוק כאשר אני לוחץ על ריפיט על מנת שאוכל להאזין לאלבום שוב (ובלופים), הגיעה מלאכת הסיכום. אבל אם תשאלו אותי, אפשר לסכם במשפט אחד - מדובר באלבום הבוגר ביותר, ואולי גם הטוב ביותר של ארקטיק מאנקיז - ובדיוק כפי ששר טרנר אינספור פעמים באלבום הזה - שימותו הקנאים, הציניקנים, והרכילאים למיניהם. ראשית, מוזיקלית האלבום אכן בעל סאונד כבד יותר, וכנגנים מוכיחים הקופים שיש להם הרבה יותר מה להציע מבעבר, עם יצירתיות בלתי פוסקת (ובעיקר עבודת התופים של מאט וההלחנה של אלכס). גם תכני האלבום, כבדים ובוגרים יותר מתמיד, וכפי שנאמר כאן כמה וכמה פעמים - אלכס טרנר הוא משורר בזכות ולא בחסד, ומלבד זאת - לראשונה מניח אלכס את הגיטרה בלייב, והופך לפרונטמן לכל עניין ודבר - לא פחות ממוריסון 2. אם כך, כמכלול, "Humbug" הוא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. אלבום שבהחלט שווה את כספם של כל המאזינים שאוהבים גם לחשוב מעבר ללהאזין, ולא רק לרקוד לצלילי 3-4 אקורדים. כן, אלו בהחלט לא אותם קופים של "איי בט..", אבל חשבו על זה כך - מדוע שנרצה גירסה שניה של "Whatever People Say..."? תפקידה של המוזיקה הוא להתפתח, להשתנות, לחדש כל הזמן. להקה גדולה מהחיים, היא להקה שמבינה את העיקרון הפשוט הזה של לא לאבד את השורשים - אך עם זאת להתפתח ולהשתנות כל הזמן. ולמרות השינוי, להקה גדולה מהחיים תגרום למעריציה לפלוט מהפה על החומר החדש שלה - "זה שונה, אבל זה כ'כ הם!". להקה גדולה מהחיים, היא להקה שמשנה את עצמה, שמראה את כל הצדדים המוזיקלים שלה, את כל השפעותיה, את כל הכישרון שלה על כל גווניה, וכן - גם משפרת ומשנה כל הזמן את השיווק העצמי, הגימיק והלוק, בין היתר (אלכס אל תסתפר  ). להקה גדולה מהחיים - היא להקה שעוברת אבולוציה עם המוזיקה שלה, שמתבגרת עם הזמן, ושלא נשארת על ריפיט 20 שנה (ראו ערך "אואזיס"). רבים כושלים במשימה הזו, כי ישנן להקות עם צד אחד בלבד, ועל כן כאשר נגמר להם מה להציע - הם מציעים את אותו דבר שוב, ושוב, ושוב..או פשוט נעלמים מן התודעה, כאילו לא היו. אבל קופי הקוטב הם לא כאלו..כי באלבום הזה הם מוכיחים, שהם להקה גדולה מהחיים - אגדת רוק מודרנית בהתהוותה, שמוכיחה שהסתכלות נוסטלגית לאחור במחשבה של "those were the days", היא מוטעת; שכן ז'אנר האינדי והמוזיקה המודרנית לא מביישת את כל התקופות באשר הן; באלבום הזה, מוכיחים הקופים שהם אחת מן הלהקות החשובות של העשור הזה, שמניחה יסוד חשוב בבניית ז'אנר האינדי רוק, והיא תמשיך להוביל את המוזיקה המודרנית, "פור מאני יירז טו קאמ"..
סופ''ש נעים לכולם,
נתי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
