כלב שחור

אני משתחרר באוקטובר. הייתי אמור להשתחרר באוגוסט, אבל חתמתי קבע משלל סיבות כאלה ואחרות. שלב הסיכום קרב ובא ואני מתחיל את חשבון הנפש עם עצמי כבר עכשיו. נתחיל עם הדברים הטובים. בטירונות ובקורס היה קשה, כן. כמובן שהכל יחסי, אבל ככה זה כשאתה בן 18 ושכל מה שמעניין אותך זה מוזיקה טובה ובחורות, ושמים לך נשק ביד. בשביל זה הומצאה האימרה "שוקיסט". כולנו מגיעים טיפה המומים לשירות בצה"ל. אבל עם הקושי הבנתי הרבה דברים טובים על המציאות הישראלית האבסורדית בכלל, ועל עוצמות הנפש שלי בפרט. אני תמיד מביא את הדוגמה של האינפנטיליות של הנוער בחו"ל. כשאתה בן 18 בארה"ב התחנה הבאה היא קולג'. משם המדרון תלול וקל מאוד לאבד את עצמך ל4-5 שנים. הבגרות היא תחנה שמגיעה הרבה יותר מאוחר. כשמאלצים אותך לשמור על המדינה שלך בגיל שהעולם סובב סביבך, אתה מתחיל לחשוב על אחרים מכורח הנסיבות. אתה מבין שאתה לא היחידי שמשנה כאן משהו. ועד כמה שהיינו רוצים עולם ללא בעיות ובפרט מדינה בלי דאגות, החישול בצבא הוא מה שמעצב את האזרח הישראלי להיות מי שהוא. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על האזרח הישראלי, אבל טיפש הוא לא. גם ילדותי הוא לא, והרבה יחלקו עליי. המצבים הנפשיים אליהם אנו נקלעים, הדילמות, הסיטואציות המורכבות שאנחנו חיים ביום-יום מאלצים אותנו לפעול ברגע האמת. הצבא מאפשר לנו לעצור לרגע ולעשות חושבים. גולת הכותרת בצה"ל היא הגנה על המולדת וביטחון המדינה, אבל על הדרך כל אחד ואחד מאיתנו עשוי לגלות שהחברה המערבית, זוהרת ככל שתהיה, בנויה על המון שקרים ועטופה יפה בנייר צלופן. הרבה חברים שלי השתמטו, חלק התגייסו ונפלטו בהמשך. חלקם יודו בפניי בהמשך שהם ויתרו לעצמם. קל מאוד לחיות חיים עצמאיים ללא שירות בצה"ל, אבל דבר כזה יהיה בראש ובראשונה צעד אנוכי. המשפחה שלכם, החברים שלכם, כל מי שאתם אוהבים, המציאות כפי שאתם מכירים אותה לא הייתה כפי שהיא כיום לולא היינו עושים את מה שאנחנו חייבים לעשות. אני לא מעוניין להיכנס כרגע לפתרונות אלטרנטיבים או לויכוחים פוליטים על שירות צבאי ועל מדיניות הממשלה וכדומה. בעיניי זוהי עובדה די פשוטה שלולא האפשרות להגן על עצמנו, פשוט לא היינו כאן. כשהבנתי את כל זה הרגשתי טוב עם זה שאני לא מוותר לעצמי. אין מילים שיכולות לתאר את הסיפוק שהרגשתי, ובכנות מרגיש גם היום, שניה לפני קו הסיום. דבר שני ושחשוב לזכור, זה שהחיים ושלל ההזדמנויות שהם פורסים בפניכם, לא נעלמים לעד. אתם נכנסים ללימבו של זמן במשך 3 שנים. נו? אז מה? החיים ימשיכו לטוב ולרע גם כשתסיימו את השירות שלכם.

לכל התובנות הללו הגעתי עוד הרבה לפני אמצע השירות שלי. מעולם לא פקפקתי בכל מה שאמרתי עד עכשיו ובכנות אני גם לא חושב שאי פעם אטיל את זה בספק. אז עכשיו אני בקבע. כשחברים שלי למחזור אוגוסט 09' השתחררו, כולם שאלו אותי איך אני מרגיש, ואיך זה לראות את כולם משתחררים, ואיך זה שאתה נשאר כ"צאן לקבע" וכולי. למען האמת בכלל לא חשבתי על כל זה. פתאום הבנתי שאני בכלל לא סובל בשירות הצבאי שלי, ושאני עדיין חי ונושם, וכשאני חוזר הביתה אני מספיק פחות או יותר לעשות את כל הדברים שרציתי לעשות, ושלמען האמת אם אני לא מספיק משהו בבית זה כי אני עצלן, חד וחלק. אז עכשיו אני מפקד בקבע. אומנם לא להרבה זמן אבל נגד זה נגד. אז השבוע, כנגד מן המניין, נכנסנו לשיחה עם דרגה בכירה כלשהי יחד עם כל הקצינים והנגדים. לקראת סוף השיחה הבחור בעל הדרגה דיבר על פוטנציאל לקצונה וכמה שחשוב להוציא אנשים לקצונה. הוא סיפר סיפור קצר על מה שהוא עושה כשקצינים שלו משתחררים. "אני שואל את המשתחרר, אז רגע..תגיד, מי יגן על המדינה עכשיו? ותמיד אני שומע את התשובה "מישהו אחר". ותרבות ה"מישהו אחר" הזו היא מחלה של החברה הישראלית". עם כמה שזה נכון וחשוב להגן על המדינה, הדיון התפתח בכיוונים שמאוד עיצבנו אותי מאותו רגע. אותו קצין בכיר שכח שבשביל להגן על מדינה, או חברה כלשהיא, צריך גם אנשים שיבנו אותה. וכאן אני נכנס לדבר הראשון שאני רוצה לציין ל"רעה" על הצבא. מאוד מפריעה לי העובדה שרבים מקציני הצבא, מורעלים ככל שיהיו, חשים ממש עלבון אישי כשהם רואים אנשים עוזבים. לאן אתם חושבים שהם עוזבים? לאן אתה חושב שאני אעזוב באוקטובר? לחו"ל? כן, לחו"ל, לטיול של חודש. מה אני אעשה אח"כ? אותו קצין שמשתחרר, קטן תפקידו בחברה הישראלית ככל שיהיה, על התפקיד הזה בנויה החברה שלנו. החברה הישראלית זקוקה למגוון רחב של תפקידים ומקצועות, למעמד החלש ולמעמד הביניים וגם למעמד הגבוה. אתמול בגמר הישרדות, בוקי נאה אמר על הבנות שלו ש"הוא שלח את שלושתן להיות מדריכות בצופים כדי שלא יהיו רק שחקני קולנוע במדינה". צופים זה דבר חשוב ויפה, והכל מתחיל ונגמר בחינוך - אבל למה לזלזל בשחקני קולנוע? למה לזלזל בכל דבר? למה לזלזל במנקה הרחוב ליד תחנת האוטובוס? למה לזלזל במוזיקאי שמנגן בבתי קפה? למה לזלזל בכל עיסוק או בעל תפקיד כלשהו? הכל חשוב. גם תרבות היא דבר חשוב מאוד. איך נזין את הנפש של החברה שלנו? איך נגרום השראה למנהיג הבא של מדינת ישראל, אם לא במוזיקה, ספרות וסרטים? האם הכל מתחיל ונגמר בחרב? ומדבר כאן אדם שכבר ציין אולי שלוש פעמים על ההכרח להחזיק חרב ביד כשמגיעה השעה להשתמש בו. אבל חדשות לי אליך, קצין בכיר יקר - זה לא מתחיל ונגמר בחרב. זה מתחיל בזוג צעיר שעושה עליה על מנת להקים בית יהודי במדינת ישראל, ומעניק תירוץ ומטרה לבן הבכור שלהם להתגייס לצה"ל. בלי האנשים בעורף, צה"ל לא קיים, וכששיחררנו חייל משירותו הסדיר בהצלחה - כאילו שלחנו אותו אל תפקידו הבא בחברה הישראלית.

אז היום גם הייתה לנו שיחה עם מפקד הגדוד. ובשיחה העלו החיילים של הפלוגה שלי כל מיני נושאים שמפריעים להם. אחת מהן הייתה העובדה שישנה פעילות כלשהי שחיילים אחרים בגדוד לא נותנים בה יד. וכאן אני רוצה להעלות עוד סוגיה. מדוע בצה"ל ישנה התעקשות גדולה כ"כ לעשות הכל לבד ובגאווה? כאשר החיילים התלוננו על העומס בעבודה ועל החלוקה הבלתי שווה של העבודה בגדוד, תשובתו של מפקד הגדוד הייתה כזו: "אני רוצה להעלות בפניכם את רוח העבודה שלי ורבים מכם לא יסכימו איתי אבל נסו לחשוב על זה קצת בבית. נכון, לעיתים החלוקה לא שווה ולמען האמת אני יכול לטפל בזה בהינף יד. אבל אני במקומכם הייתי מנסה לחשוב על כמה שזה יפה שאתם מסוגלים לעשות את כל העבודה לבדכם ושאתם לא תלויים באיש על מנת להגיע למצויינות, ואולי אפילו הייתי אומר לאותם חיילים שאינם עובדים פשוט לעזוב את המקום ולתת לי לעשות את כל העבודה לבד". לא משנה כמה הסבירו למפקד הגדוד שזה גם ככה המצב כרגע ושסה"כ הפלוגה גאה בתפוקת העבודה שלה אך עדיין היה לה חשוב להעלות סוגייה של עוול בגדוד, מפקד הגדוד לא השתכנע. בואו נפשט את הדברים רגע. יש הרבה אמת בדבריו של המפקד. איזה עולם יפה זה יכל להיות אם כולנו היינו גאים בעצמינו, לא מסתכלים לצדדים לראות אם הדשא של השכן ירוק יותר, אם ההוא עושה יותר או פחות ממני? אבל מה לעשות, העולם לא עובד ככה. הבעיה שהציגו החיילים גורמת לכמה בעיות: קודם כל, היא שוברת את רוחם של היותר חלשים מנטלית. ואבסורד גדול שחשבתי עליו הוא שלפני שהועלתה הבעיה הזו בפני המג"ד, הוא דיבר על כמה שחשוב לשים לב לחיילים אחרים ולדאוג שרוחם לא נשברת, כי לדבריו "חייל לא מרוצה הוא חייל לא יעיל". והוא צודק, ועל כן האבסורד שבדבריו; רבים מחבריי לשירות הם אנשים מדהימים והם החיילים הכי יעילים שמפקד יכול לבקש. אבל הם חוזרים הביתה, והם שואלים את עצמם "למה? למה לעזאזל אני עושה את זה?". מה לעשות חברים, לא כולנו ציונים ואידיאולוגים שמרגישים תחושת שליחות. חכם יהיה המפקד שיגיד לעצמו, "לי יש משימה. להגן על מדינת ישראל. האם אני רוצה לבצע אותה ובו בעת לכפות על חיילי את ראיית העולם שלי, ועל הדרך לשבור את רוחם של אלו שעשויים לא להבין את זה, או שאני יכול גם לבצע את המשימה וגם להשאיר את החיילים מחוייכים בדרך הביתה, בהרגשה שאף אחד לא מצפצף עליהם?". אל תבינו אותי לא נכון, הצבא הוא כלי מדהים להנחיל ערכים. אבל צריך גם לדעת את הגבול. ישנם אנשים שלא מסוגלים להבין, ישנם אנשים שלעולם לא יבינו. ודווקא בצה"ל, מסגרת חובה לכולם, שמתעקשת להכשיר חיילים לתפקידים שלפעמים ממש, אבל ממש לא מתאימים להם(!), איננו יכולים לשכנע את כולם לראות את הדברים כפי שאנחנו רואים אותם. אני לא יכול להכריח חייל להפסיק להסתכל לצד כשאני יודע שהחלוקה איננה הוגנת. לכל אחד יש נקודת שבירה. בשביל לעשות מסע פרסום לראיית עולמי יש שלל דברים שאני יכול לעשות במהלך חיי. אני יכול לדבר ברחוב, אני יכול לכתוב ספרים, ואני יכול גם ללכת לפוליטיקה, והרשימה עוד ארוכה. בצה"ל, בעיניי, הכל חייב להעשות בשיקול דעת. לפעמים הדרג הבכיר מגזים, וזה נאמר בלשון המעטה. אנחנו חייבים לדעת מה הגבול ומתי אנחנו עוברים אותו. אם אני לא רוצה לשבור חייל, ועל אחת כמה וכמה חייל שהתעקשתי שיכנס לתפקיד שלא מתאים לו, אולי עדיף לפעמים "לתת לתינוק את המוצץ" ובכך גם לרצות אותו וגם להשלים את המשימה(!). ודבר אחרון שאני רוצה לדבר עליו, זו אותה התעקשות להכשיר אנשים שאינם מתאימים לתפקיד כזה או אחר, להאחז בהם בשיניים לא משנה מה יקרה, מתירוצים של חוסר בכוח אדם או שקר כלשהו בסגנון, עד שמגיע אסון. אני יכול להצביע על כמה וכמה אנשים במהלך השירות שלי שפשוט, לא מוצאים את עצמם במהלך השירות הצבאי שלהם. יש לי חבר קרוב שאני יודע בודאות שויתר על שירות בצה"ל כי בתור הפצפיסט שהוא, שמו אותו בפאקינג מגב ופשוט לא נתנו לו לצאת משם וללכת לתפקיד אחר. ובמהלך השבוע האחרון גם הראו לנו סרט מתוך "עובדה עם אילנה דיין", על חייל שככל הנראה שיחק בנשק וירה בחברו לשירות. אותו חייל התלונן כמה וכמה פעמים על חוסר שביעות רצונו מהשירות שלו בקרבי, וגם היו לו בעיות משמעת כבדות. איך זה נגמר? במוות מיותר ובהדרדרות אותו חייל לפשע ופלילים, שתי משפחות נהרסו והשקט המלחיץ והרועם הזה בסוף עוד כתבה עצובה בתוכנית חדשות.

אני משתחרר באוקטובר. אני משתחרר באוקטובר ואני יודע לשים את האצבע שלי בדיוק אבל בדיוק(!) על נקודות החוזק והחולשה של צבא הגנה לישראל. אני מרוצה מאוד מהשירות שלי ואני לא מתחרט על דבר שעשיתי. אני מתגאה בכך שלא איבדתי את עצמי, את מי שאני ומה שמאפיין אותי ואני יודע שהבעתי את מי שאני בצורה מאוד יעילה במהלך שירותי. אני אדם אחר היום, אבל לא אחד שאיבד את עצמו, פשוט אחד שהתקדם, אחד שלמד ועדיין לומד כל הזמן, על עצמו, על החברה הישראלית, ועל האנושות כולה. ונחשו מה? יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות, והרבה מה לתקן.