האופציה הראשונה בשבילי, כדי להחזיק גם כן בתואר היוקרתי והנחשק נע"א, היא לאמץ את הצבע הכתום. האמת, צבע נהדר. מצד שני, נדמה לי שלשפוך חומצה על חיילים זה לא הצד החזק שלי.

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל הבלוג הצליח איכשהו לא לעסוק בהתנתקות במשך השבועות הרבים בהם היא כיכבה בכלי התקשורת כאגם רודברג ביומני הנוער. אז אני חושבת שלא נשבור את העניין הזה, בייחוד לא עכשיו, כשנדמה שכבר יצאנו מכל העניין פחות או יותר בשלום (אם לא מחשיבים אפשרות להרעלה ממנת יתר של כתום זרחני בעיניים, ושבץ מוחי ממנת יתר של מבזקי חדשות בטלוויזיה).

אז נסיים בכך. השנה (י"ב, י"ב, היר איי קאם), אני צריכה כתלמידת אומנות להגיש פרוייקט, עבודת גמר מה שנקרא, במקצוע. המורה פ' (אות בדויה) לא הצליחה לשלוט בעצמה וכבר הציעה נושא למי שחסרים לו רעיונות לפרוייקט – ההתנתקות.

אני רק תוהה אם כשיבדקו את הפרוייקטים האלה, בעוד כשנה, מישהו יזכור מה זה בכלל.

(נו, קמפיין גדול להחזרת הצבע הכתום למחוזותינו, אלא מה?)

(נו, דיון ציבורי גדול בנוגע לחוקי לשון, ומחלוקת נחרצת בין מצדדי ה"התנתקות" ותומכי ה"הינתקות")

(נו, מבצע שיפוצים לקשת הפוליטית בישראל, שהיא מעכשיו – כחול-ירוק-לבן-כתום)

האופציה השנייה היא לגשת אל סינמטק ת"א ולהפקיד את עצמי בידי פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה. קומיקס, קריקטורה, אנימציה, גיקים – בסדר, אני מוכנה להשתתף בניסוי.

אבא החליט שזה "היום האחרון של החופש" ולכבוד זה זכינו להסעה ספיישל עד ת"א,

איזה מזל שלא אבא שלי הוא שמחליט מתי "היום האחרון לחופש".

איזה מזל (?) – לא איחרנו את הסרט, אך איזה מזל (נופ.) – אזלו הכרטיסים. לכן לא זכינו להיכנס לראות את "היכל התהילה", מקבץ של סרטי אנימציה קלאסיים.

עם זאת, זכינו להיכנס לסדנת "עיצוב דמות", ולנסות לצייר דמויות מלנו על דפים תכלכלים.

אם יתמזל מזלכם – אולי תזכו לראות את הדמות שלי, כפרה עליה.

למזגן באוהל לא זכינו.

 אחר כך נכנסנו למפגש שנקרא "נוער הגבעות", שם זכינו לשמוע על עבודתו של דודו גבע ז"ל בתקופה האחרונה.

לראות את דודו גבע לא זכינו.

אבל לראות את הבן שלו דווקא כן.

וגם את אורי פינק.

אם יהיה לכם מזל, אולי תזכו לראות משהו מהתפארות ששרבטתי שם.

 (יו, הסמיילים האלה שימושיים)

אחר כך הלכנו לתפוס אוטובוס. הלכנו. והלכנו. והלכנו. הולכתי את מ' בערך חצי מרחוב אבן גבירול, בחיפוש אחר תחנה ל קו 5, שהייתי בטוחה שצריכה להיות. יש תחנות ל קו 5 באבן גבירול. אבל רק בחלק אחד שלו. וזה לא החלק שלנו.

לבסוף התפשרנו על קו של אגד. למעשה, אין שום הבדל בין קו 5 לבין כל קו אחר של אגד מוביל לתחנה המרכזית, אבל אתם יודעים… למה להסתכן סתם…

כשאני עולה לאוטובוס אני שואלת את הנהג: "תגיד, תוך כמה זמן אתה מגיע לתחנה המרכזית?"

נהג (חמוץ): "אם הייתי מכיר את הקו הזה, הייתי עונה לך".

"שיט", אני חושבת לעצמי כאני מסתכלת בהבעתו הלחוצה של הנהג, "נפלנו על נהג עצבני".

אבל לא. מדובר בגרוע מכך. הנהג לא ציני ולא עצבני, לא רותח ולא מתבדח כשהוא טוען שהוא לא מכיר את הקו שלו.

"אתה מכיר את הקו הזה טוב?" הוא שואל את אחד הנוסעים, "בוא, בוא שב כאן", הוא מוחה את מצחו נוטף הזיעה.

"פה ימינה, הא אחי?"

"יש לי כאן תחנה?"

"אין לי כאן תחנה? אבל כתוב לי בדף שיש… " (רוכן להתבונן בדף שיש לו ליד ההגה).

"שיט! לא נורא, במילא לא עמד שם אף אחד"

אמרתי לכם. ידעתי שלא כדאי להסתכן ולנסוע עם חברה שקוראת לעצמה "פלסטר".

(מצד שני, הנסיעה הזאת הייתה אחת החלקים היותר כיפיים בערב.)

ומה נשאר לנו? כוכב נולד.

(חברי המשפחה מקובצים באיזור הסלון ובטלוויזיה מרצדים פרצופיהם של זמירי כוכב נולד)

אבא: "בעד מי אתה, אחון?"

אחון: "ההוא שם. נו, זה. הנה תראה, זה עם הכיפה. אותו אני הכ אוהב. הוא שר בסגנון ערבי כזה."

תגידו, רופאה שולחת אותך לבדיקות דם כי את "נראית לה חיוורת", היש רופאה יותר פולנייה מזו?

(והיא בכלל רוסייה! )

יו, אני מה זה מקווה שאני אמצא איזה דיסקט שעובד…

בו.