כן, אמתכם הנאמנה שוב איננה סתם עוד מובטלת מן השורה (או מן המעגל, איך שתרצו), אלא מועסקת אחר כבוד במוסד מכובד ומכובדת גם במשכורת קטנה.

מצאתי עבודה בגן.

קודם כל צריך לפרט ולהסביר – מה בעצם התפקיד שלי שם?

אז ככה. אני היא "הנערה". ככה מסתבר לי ביומי הראשון לעבודה, או ליתר דיוק, יום "בואי נראה איך את מסתדרת עם הילדים".

"אהה!" קוראת מנהלת המקום המתוקה והחייכנית כשהיא רואה אותי. "הנה הנערה שהזמנתי בקשר לעבודה."

נכון, אני מאשרת. רק אחר כך אני מבינה שלמונח נערה יש משמעות גדולה יותר ממה ששערתי. בהתחלה המנהלת, שגם מחליפה את הגננת באותו יום, מסבירה לילדים מה אני עושה להם בגן, כשהם נזכרים לשאול את זה אחרי שחצי מהם כבר פנו אליי בהתלהבות וביקשו שאנעל להם נעליים. "זאת בועית, היא תהיה נערה בגן שלכם".

כשאחד ההורים מגיע לגן בסוף היום, המנהלת מציגה אותי ואומרת "זאת בועית, הנערה".

ולסיום, לפני פרידה, המנהלת אומרת לי שהיא רוצה שאגיע גם מחר. אז אפגוש את הגננת הקבועה של מהגן, היא מסבירה לי. "תגידי לה שאת הנערה החדשה".

אז ככה זה. מעתה דעו – נערה אני, וזהו תפקידי. מי אמר שלבני נוער קשה למצוא עבודה? להיפך. יש להם כבר מקצוע ביד.

(נערה עובדת, חה חה).

כעת לשאלה מסקרנת הבאה – מה בעצם אני עושה שם?

מנעילה נעליים, מנגבת פנים, מלבישה מכנסיים, מסדרת שיער, מטאטאת, שוטפת כלים, שואבת אבק (פעם אחת :P), סוחבת שולחנות, סוחבת כסאות, וזורקת את האשפה.

בקיצור, עבדו עליי, אני המנקה.

ועם זאת, מנקה חינוכית. גם בתור הנערה יוצא לי לא מעט לשחק, או לפחות לתקשר, עם ילדי הגן החביבים. ואין זו משימה פשוטה כלל וכלל. מעבר זה שהייתי צריכה ללמוד את החוקים של בערך 20 משחקי קופסה שונים, יש בעיה אחת מרכזית – הילדים.

אני לא יודעת אם שמתם לב פעם, אבל ילדים הם נורא ילדותיים. בחיי.

זה מתחיל מכל מני הסברים משונים אבל נורא הגיוניים שיש להם.

"פשושון (שם בדוי), בוא לשים נעליים"

~פשושון מושך בכתפיו~

"בוא, צריך לשים נעליים"

פשושון: "אבל… אבל… אבל…....."

"כן?"

"אבל… אבל… אבל לא בא לי לשים נעליייייים!!! אאאאאאיייייי!"

ובאותו אופן:

"פושפושון, לך שב במעגל" (אבל בא לי להיות פה...)

"קושקושון, תחזיר את המשחק למקום" (אבל בא לי לשחק בזה עכשיו....)

ואיך אפשר בלי: "נושנוש, תן גם לקוקי לשחק" (אבל לא בא לי. אני תפסתייייייי…  )

למדו, ילדים, כשבא לכם לעשות משהו, דבר לא ימנע מכם לעשותו.

הילדותיות מביאה איתה גם בעיה חריפה של נימוסי שולחן גרועים.

"מיקמיק, את לא יכולה פשוט לחטוף לנוני את הסכין. תחזירי לה אותו." (אבל.. אבל… אבל בא לי את הסכין!) [נו, אנחנו רק משחקים בבצק, וזה סכין מפלסטיק, תרגעו]

אני מנסה להסביר להם כמיטב יכולתי ולחנכם להליכות טובות יותר. "מיקמיק, את לא יכולה פשוט לחטוף מה שאת רוצה. תבקשי יפה ואז ייתנו לך." זה עובד מצויין –

"היי, נוני, אפשר את הסכין?" ~מיקמיק שולחת יד ומושכת את הסכין מבין אצבעותיה של נוני~

 נוני: "אההההאאאאההההה!"

ניסיון שלישי. "טוב, מיקמיק, בואי נבקש יפה הפעם. נוני, את יכולה לתת למיקמיק את הסכין בבקשה?"

נוני: "לא."

בועית: "זה לא יפה. את צריכה להתחלק. זה הסכין של כולם."

נוני: "אבל לא בא לי".

גם בעיית האלימות לא פסחה על גננו הקטון. צוציק ופופיק יושבים זה לצד זה בזמן "מפגש" (או "ריכוז" כמו שהקשיים מביניכם בטח זוכרים). צוציק מציק לפופיק בלי הפסקה. הוא נותן לו מכות קטנות על הכתף כבר חמש דקות. פופיק לא מגיב ויושב בשלווה על הסכא. פתאום פופיק קולט שבועית מסתכלת עליו. "אההההההההההההההההה!! צוציק מרביץ לי! אעעעייייייייייייי".

ככה זה עובד – אם יש סיכוי לקבל צומי, כדאי לבכות.

חברך הרביץ לך? בכה.

מיקמיק חטפה לך את הסכין? בכה.

לא קיבלת ואפל? בכה.

יש לך חול בנעל? שפוך, שפוך הכל החוצה, אל תתבייש. הבכי טוב לבריאות.

מאמי יושב ובוכה על השטיח. בועית, כבר יודעת לקראת מה היא הולכת: "מה יש, מאמי?".

מאמי: "טושטוש הרביץ לי!"

בועית: "אתה הרבצת לו גם, אני ראיתי… לא נורא, מאמי. זה לא כואב. עכשיו תרגע. מעכשיו אני לא רוצה לראות אף אחד מכם מרביץ לשני…  זהו. די לבכות…"

מאמי: "אייייייייאיעייייייי…"

ובכן, אז מה. אני מסובבת את הגב ומסרבת לספק עוד צומי.

מאמי ממשיך לבכות, ואז מגיעה עוזרת הגננת. אני מסבירה לה מה קרה.

אחרי דקה וחצי גם היא חוזרת לאסוף קוביות מהשטיח.

מאמי: "אהההההההההה !אעעעייייייייי!"

הגננת מגיעה למאמי ושואלת: "מה קרה". מאמי מסביר, הגננת עונה, וחוזר חלילה - אותו תהליך שהתבצע כבר 3 פעמים. הגננת מעבירה יש על ראשו של מאמי והולכת משם.

מאמי: "אאאאאאאההההייייייייייייי...."

אחרי חצי דקה נוספת מאמי קולט. אין עוד ממי לבקש צומי. הוא מפסיק לבכות והולך לשחק עם הג'ירפה.

אבל, איזה מזל, הגננות מצאו פיתרון לכל הבעיות האלו. מדובר בחינוך משובח, מהדרגה הגבוהה ביותר - שטיפת מוח באמצעות השמעה חוזרת של קלטת עם שירים שמסבירים לילדים כיצד צריך להתנהג אדם בוגר בעולמנו.  

"קח נשימה א-רו-כה

חכה בסבלנות! עוד ד-קה

תומבה, תומבה, ת-סו-בב!

ומה יצא לי מן ה-לבבבבבב?

(טורום טורום טורום טום)

קח נשימה, א-רו-כה...."

(מתוך "מפתחות הקסם של דידי", שהגננת השמיעה במפגש של שלשום, במפגש אתמול, וכשהילדים אכלו את הכריכים-עם-חלבה-שלהם היום). 

וזה עובד. הילדים מפזמים תומבה-תומבה בכל הזדמנות ורגע, והאווירה עליזה. "ומה יצא לי מן הלבבבבב...." מפזמת שושינק'ה, ולוקחת קוביית עץ מהערימה של מושי.

מושי: אהההההההההה!

יש עוד הרבה מה לספר,

אז המשך בהזדמנות,

בו :]