(נפתח בשיר)

מי אוהב את השבת?

אמא ואבא

מי אוהב את השבת

סבא וסבתא

מי אוהב את השבת

אני אתה ואת

כל העולםםםם כמעעעט

אז למה לא כל יום, שבת?

אז למה לא כל יום, שבת?

מי אוהב את השבת…

(שאלות קיומיות ללא פיתרון בגן הילדים)

בגן שלנו 20 ילדים, הגן שלנו מלא טיפוסים מיוחדים.

(שנייה, אולי בעצם זה שלושים? 52? לא חשוב, יש המון)

 הבה ונכיר כמה מהם. בשמות בדויים, כמובן.

יונתן-איפה-סבתא  

תכירו את יונתן. יונתן הוא הילד הכי חמוד בגן. כפרה על הפשוש הבלונדיני הקטן והמקסים הזה.

רק מה, ההורים של יונתני הם אנשים עסוקים, ובמרבית ימי השבוע מגיעה לקחת אותו המטפלת, או סבתו החביבה. אבל, מסתבר שגם הסבתא היא בנאדם קצת עסוק, והיא בדרך כלל מגיעה לקחת את יונתן קצת מאוחר. כמובן שיונתן מתחיל לדרוש את בואה מייד אחרי שהילד הראשון עוזב את הגן בזרועות הוריו.

"לילך [(שם בדוי), עוזרת הגננת החביבה עליי]!" הוא קורא. "מתי סבתא תבוא?" הוא מתחנחן בקולו המתוק והילדותי. "לא יודעת, יונתן" היא עונה ומביטה בי במבט רב משמעות. וכך הטקס הזה חוזר על עצמו מידי דקה וחצי בדיוק.

"לילך! לילך! מתי סבתא תבוא כבר?" וכן הלאה. "אבל כולם כבר הולכים.." הוא מתבכיין לי. אני כמובן ישר מדמה למצוא אצל הילד תסביכי פחד נטישה למיניהם, ומלטפת את ראשו הבלונדיני בדאגה. אבל יונתן ממשיך לשחק ולצייר באושר, ורק שואל מידי פעם בחיוך: "בועית, מתי כבר סבתא תבוא?" (נו, יונתן, בחיי שאם הייתי יודעת הייתי כבר אומרת לך)

לבסוף אני מחליטה לעמת את היצור המופלא הזה עם האמת. "אתה יודע שאני לא יודעת מתי סבתא תבוא! אתה סתם שואל אותי למרות שאתה יודע שאני לא יכולה לענות לך!"

ינתן פורץ בצחוק מתגלגל, אומר "נכון" מבוייש ומבקש שאביא לו עוד דף לציור.

כעבור רגע הוא קורא לי שוב. "בועית! מתי סבתא תבוא? נו, מתי?"

נוגה-כואב-לי

נוגה ילדה מיוחדת. היא נולדה עדינה ורגישה עד מאוד, נצר לשושלת הנסיכה על העדשה.

זה מתחיל כשאני מנסה לשים לה את הנעליים. (צריך לציין כאן שהנעלת נעליים זה אחד התפקידים הכי חשובים שלי בגן. זה דורש מיומנות רבה בדחיפה ודחיסה, קשירת שרוכים וניעור גרביים מלאות חול, אבל מי אם לא אני תצליח לעשות זאת?)

"נוגה'לה, בואי נשים לך נעליים"

 נוגה מתרצה, ואפילו מפלרטטת איתי קלות כמנהג הילדים, כשאני מלבישה לה את הגרביים שלה.

"את יודעת… את יודעת שקנו לי נעליים חדשות?"

"איזה יופי, נוגה!"

"תראי איזה יפה. זה של ברבי…" 

"וואו, איזה יופי…"

"אמא קנתה לי…"

וכיוצא בזה. ממש אז איף הכל נורמל. היא אפילו מצחקקת קלות כשאני מסיימת לגרוב את הגרב הורודה. אבל אז מגיע החלק של הנעליים.

"הנה, יופי נוגה, תכניסי את הרגל… יופי… עכשיו תדחפי קצת…"

"אהההההההההההה! אייייייה! את מכאיבה לי!!"

(סליחה, אני מצטערת, בואי ננסה שוב, הנה, ממש בעדינות…)

"איייייייייייייייייי! כואב לי!!!! זה כואב לי!"

נוגה משליכה מעליה את הנעליים וגם את הגרביים הלבשתי לה בעמל רב.

"כשאמא תבוא". היא מסכמת את הדיון בנחרצות.

טוב, אז תגידו שאני לא יודעת להנעיל, שאני מתעללת בילדים קטנים ושאני חסרת רגישות. אבל העובדות לטובתי – מי אם לא אני נעל נעליים לכל שאר ילדי הגן? ואף אחד אחר גם לא הצליח לנעול לה את הנעליים אחריי.

 בימים הבאים אני משתדלת להתחמק מנוגה כל אימת שמגיע הזמן להנעיל נעליים, וגם כשהגננת/עוזרת/עוזרת אחרת מנסות להפיל עליי את המשימה הבלתי אפשרית ומורות לי לנעול לנוגה נעליים, אני פשוט הולכת ולא מתווכחת כשהיא מסננת את משפט המחץ: "לא רוצה. כשאמא תבוא". פחד אלוהים עם הנסיכה הזאת, איי טל יו.

באחד הימים נראה כי יש חדש בגזרת הנעליים, וכי מישהו פתר איכשהו את הבעיה עם נוגה. "שימי לנוגה נעליים" אומרת לי לילך. אני מתחילה לגרוב לה את הגרביים, ואז אני רואה שהיום נוגה הביאה מגפיים לכבוד החורף. יכול להיות שלשים מגפיים זה פחות כואב?

("תראי, קנו לי נעליים חדשות! זה לחורף. תראי, זה של ברבי… אמא קנתה לי")

אני עוצרת את הנשימה, והופ – מגף אחת על הרגל. עוד רגע, וגם המגף השנייה נמצאת במקומה. אוי, אני חושבת לעצמי, איזה חיוך יפה יש לילדה הזאת…

"אהההההה! כואב לי!!!!"

"מה קרה, נוגה?"

"זה כואב לי. יש חול בנעליים. אההההה!"

טוב. מורידים נעליים וזה. אני מנערת טוב טוב, ועל הרצפה נושר גרגר חול וחצי. אני דוחפת אצבעות (תפסיקו, חרמנים) לתוך הנעל, בודקת שאין שם אבנים קטנות שמחכות להציק לעורה העדין של נוגה. בעמל רב אני מנעילה את המגפיים, ויש לי הרגשה שאני כבר יודעת מה תהיה תוצאת הניסוי –

"כווווווווואאאאאאאאאאאבבבבבבבבבב! ~בעיטות ברגליים~ אני רוצה כשאמא תבוא…."

יום אחד נוגה'לה קמה משנת היופי (שנת צהריים קצרצרה) שלה רטובה. אויה. וכן, אני צריכה להחליף לה בגדים, אלא מי. נחשו מה היא אמרה כניסיתי לשים עליה את המכנסיים? נכון. כואב לה. אופס. מישהי פה הולכת להישאר בתחתונים עוד הרבה זמן…

(לבסוף הוזעקה למקום מנהלת הגנים, הבוסית זאת אומרת, ואחרי שנוגה ישבה קצת בזרועותיה ובכתה על מר גורלה, היא נאותה לבסוף להתלבש).

נסיכה הילדה הזאת, הא?  מזל רק שלא סינדרלה…

תעלומת הגרביים האבודים

בערך בשלוש מגיעה השעה. הילדים שישנו חוזרים מפוהקים לחדר הגן, הילדים שיחקו בינתיים אוספים את הצעצועים, ובין לבין צריך להנעיל לכולם נעליים. אולם, זה לא פשוט כמו שזה נשמע. יום שבו כולם מוצאים את הנעליים שלהם הוא יום פלאי שיש להודות עליו, ויום שבו כולם מוצאים את הגרביים – אינו בנמצא בכלל.

התרוצצות לחצר ולחדר שבו ישנים הילדים יכולה להועיל, אבל בסופו של דבר תמיד נשאר איזה ילד שלא מוצא את הגרביים שלו, ואין מה לעשות. מפלצת הגרביים של הגן תובעת את קרבנה.

אחרי אתם מודעים לזה זה הזמן לפגוש את ערני שלנו.

אחרי שאנחנו מוצאים את הנעליים שלו אני שואלת את ערן: "ואיפה הגרביים שלך?"

"לא יודע" ערן מושך בכתפיו. אני עוברת לשיטת האלימינציה ומציגה בפניו את כל זוגות הגרביים שבמנצא. הוא מצידו מסן בראשו "לא" לגבי כל אחד מהם. "אז איפה הגרביים שלך יכולים להיות, ערן?"

"באתי בלי גרביים"

"בטוח?"

"כן."

טוב. אני נועלת לו את הנעליים בלי גרביים והולכת תמהה לעבר הילד היחף הבא.

שעתיים אחר כך, אמא של ערן באה לקחת אותו מהגן. אני מנופפת לו לשלום: "ביי ערני!"

אחרי רגע אני שומעת צעקה: "מה זה? מי שם לו נעליים בלי גרביים?"

(הגננת מסבירה)

"מה נראה לכן, שאני אשלח אותו ככה בלי גרבייים? מה אני נראית לכן, מטורפת?"

(בועית מתחבאת מאחורי תיאטרון הבובות)

ומה עונה לי ערן ביום למחרת כשאני שואלת היכן הגרביים שלו? נכון. שאין כאלה.

וכמובן יש לנו גם את

נחמה-"מור-תרים-אותי" (בועית:"נחמה, את יודעת מי באמת יכול להרים אותך גבוה?

"מי?"

"אבא שלך יכול להרים אותך ממש ממש גבוה"

"אה. מור! תרים אותי!")

שמוליק – "קקי! פיפי! קקי! אתה קקי!"

מוטי – "תעשי לי כמו של דור! אני רוצה כמו של דור!"

"אבל דור משנה את שלו כל הזמן.."

"אז אני רוצה שגם שלי יהיה שונה כל הזמן. בדיוק כמו של דור. נווווו! למה את לא עושה לי כמו של דור???"

שייקה – "אני תפסתי! אני רוצה לחלק. אבל אני תפסתי!"

שפרה – "אני יודעת הכל… את יודעת שאני יודעת הכל?"

וצוות עובדי הגן – "בועיתי… בועיתי… בועיתי, תשפכי רק את הפח כשאת יוצאת, טוב?"

יאללה, נתראה

בו. 

(בפרק הבא - בועית והצבא...)