ובמילים אחרות: דרוש חלון.
אז ככה. אמתכם הנאמנה פיתחה לאחרונה (למעשה לא כל כך לאחרונה, כבר כמה חודשים) איזו חיבה משונה לחלונות. כן, כן, החורים המרובעים האלה בקיר, עם הזגוגיות והוילונות והמרפסת של השכנה שרואים דרכם. ומה אני עושה עם החלונות? פשוט, מצלמת. יש לי כבר אוסף גדול למדי של תמונות של חלונות שאני צילמתי. אבל למה להשאיר את כל הכיף רק לעצמי? מהההממ. אתם מוזמנים להשתתף במה שיתקרא מעכשיו "פרוייקט החלונות המורחב". צלמו לי את החלונות שלכם (מבפנים או מבחוץ, הכל יתקבל בברכה). את התוצאה אפשר למסור לי בעזרת יונת דואר לכתובת: [email protected]
כל התמונות תזכנה להשתתף במסיבת הסיום של הפרוייקט שתערך, כנראה, ממש כאן. :]
וחוצמזה, אני ממש רוצה, אז אל תהיו עצלנים, נו. בבקשה?
מזג האוויר של השבועיים האחרונים מטורף לגמרי, בטח שמתם לב. אנחנו כמעט באמצע דצמבר, וחם! חמים, נעים, מואר ומלבב כל כך! בתור חובבת קיץ ושמש מושבעת, אני לא אמורה להתלונן. אבל זה כבר נהיה קצת מפחיד, באמת. כבר התכוננתי נפשית לבוא החורף, והשיגעון הפתאומי הזה של השמש שפשוט מסרבת להיפרד ממני נהיה ממש מטריד. לכי, נודניקית! תחזרי בקיץ, את שומעת? די להפחיד אותי.
ובכלל, איך אני אצהל ואעלוז כשיגיע סוף סוף האביב ומזג האוויר יפשיר, אם את לא מואילה בטובך לפנות קצת את המקום לטובת העונה הקרה? אני דורשת את מנת הקור, המחלות, הניכור והדיכאון השנתית שלי. עכשיו.
ולסיום, אני חייבת לכם את איך שהסתיים הרומן שלי עם גן הילדים והתואר הנכסף "נערה עובדת". תשמעו, זאת לא הייתה עבודה קלה. שעתיים ביום, ארבע פעמים בשבוע. מרחק של חצי שעה הליכה מהבית שלי. לצאת לבית ספר בשמונה ולחזור הביתה בשש. להתמודד עם נוגה-כואב-לי. זה לא הולך ברגל.
אז בסופו של דבר לא עמדתי בזה יותר. לא בעבודה, זאת אומרת. בהיסטריה של אמאבא לגבי העבודה. "כל היום את רצה!" "את מתישה את עצמך!" "את תתמוטטי!" "מה, ועכשיו שוב את רצה לעבודה??" "את תפלי מהרגליים בסוף!" "ומתי תלמדי?"
אוח, בסדר, נודניקים. רק תפסיקו לשגע אותי, אני אחרי יום עבודה וכואב לי הראש.
אז כן. התפטרתי. שיאללה, אף פעם לא ידעתי שכל כך קשה לגמור עם מישהו. פתאום מצאתי את עצמי מתכננת להסביר להם ש
"תשמעו, זה לא אתם, זו אני…"
"היה מאוד מאוד כיף, אבל אני בשלב אחר בחיים עכשיו…"
"זה פשוט לא מסתדר יותר. אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת"
וכאלה.
רגע, אני צריכה הפסקה, עדיין כואב לי לדבר על זה.
בסופו של דבר לא הייתה ברירה, אזרתי עוז בנפשי והחלטתי לסיים עם העניין. אלא שזה היה יותר מסובך ממה שחשבתי.
פתאום המנהלת לא מגיעה לעבודה. אין, היא לא נמצאת. "מחר אני אגיד לה, מה את רוצה, היא לא הייתה שם", אמרתי לאמא. אחרי כמה ימים של היעלמות המנהלת החלטתי שיהיה סביר מצידי להודיע לאחת בשם "רכזת החוגים". אלא שאז.. גם היא נעלמה.
בסוף לא הייתה ברירה. זרקתי אותם בטלפון.
("הלו, המנהלת? זאת בועית. תשמעי, רציתי להגיד לך שהיה מאוד כיף, אבל זה לא מסתדר לי יותר…")
זהו.
כאן תמה אפיזודת הקפיטליזם שלי, לפחות לעת עתה. עכשיו נותר רק לחכות שתיכנס סוף סוף המשכורת (10 לדצמבר, בעזרת השם!)
הפעם הבאה באמת תוקדש ל"בועית והצבא", מבטיחה,
בו :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
