ובינתיים…

מיטיבי הלסת חזרו מהמסלול המקוצר שלהם קצת, קצת מוקדם. אז חלקם החליטו לנצל את הזמן בחוכמה וללכת לים. ומי צריך אישור מהמורים כשיש שמש כזאת יפה בחוץ? ההשתובבות בים נקטעת באכזריות כשאחד המשתובבים פותח את הראש ומובהל לחדר מיון. כיף, כיף, איזה כיף.

מאותגרים ומכוייפים אנחנו חוזרים לביתספרשדה, אל המנוחה, הנחלה, ומשאת נפשו המרכזית של כל אדם שפוי – מקלחת. אנחנו מזדרדזים קצת כי בחמש כבר מתוכננת יציאה לטובת זמן חופשי באילת סיטי. איזה חיים משוגעים, נהדר. אלא שאז מוזעקת השכבה כולה לשיחה חשובה עם הרכזת. זה נשמע קצת פחות כיף…

ובכן, רבותיי, בפי הרכזת מספר בשורות:

1.       שמנו לב שהשתכרתם והייתם ילדים רעים אתמול ובכל זאת בחרנו לא לעשות שום דבר כי אנחנו נורא נחמדים. "הבלגנו". אבל באמת, זה רק כי אנחנו נורא נחמדים.

2.       אנחנו לא מוכנים שזה יקרה שוב היום. הלילה כולם חוזרים לביתספרשדה, "נועלים את עצמם בחדרים" והולכים לישון. (כן, כן, בטח, אני כבר רואה את זה קורה – התלמיד א' מתרה בעצמו: "טוב, עכשיו שתים עשרה בלילה, כבר מאוחר. הנה, אני נועל על עצמי את הדלת…  ~מסובב מפתח במנעול~… זהו, נעול. ועכשיו אני לא יוצא, הבנתי?")

3.       אין זמן חופשי ומגניב באילת, במקום זה אתם מנקים את הבלאגן שעשיתם באכסנייה.

(יאללה, חבר'ה, הולכים לישון).

(כשחושבים על זה, זה אפילו יותר טוב מאילת, במובן מסויים…)

לילה ב'

האטרקציה של הערב השני באילת נקבעה להיות ארוחת ערב ו"מסיבת ריקודים" בחוף הויל'ג (באילת, מן הסתם). אם אתם שואלים אותי, כל הפואנטה מתפספסת כאן. כלומר – למה ללכת לים בלילה כשקר כל כך ואי אפשר להיכנס למים? עזבו אתכם מאוכל וריקודים, אני רוצה לבנות ארמונות בחול!

מוטיב החוויות-טראומטיות-בים שהחל לאפיין את היום הזה הוכיח את עצמו שוב כשהמורות ראו לנכון להתחיל להתערבב בשיחות התלמידים היושבים וקופאים מקור על החוף, כשא' ניסה להכריח את בועית לספר בדיחה ("טוב, יש לי אחת. אתה מקשיב? יש לנו עוד שעתיים וחצי לבלות כאן. נכון מצחיק?") וכשחלק מהתלמידים (אהמ, בועית, זוכרים אותה?) החליטו לנסות להתעלם מן המוזיקה המזעזעת ולהיכנס פנימה, היכן שנמצאה רחבת הריקודים הקטנה. אגב, בסוף כן בניתי ארמונות מחול, עם כוסות הפלסטיק החד פעמיות שנמצאו לפתע שימושיות כל כך.

(וד' ונ' אפילו נכנסו (בתחתונים!) למים לאיזה דקה וחצי, עד שצעקו עליהם לצאת החוצה… ~סגידה~)  

ובינתיים…

שתי בנות מהשכבה מחליטות בקור רוח לקנות אלכוהול ולשבת לשתות אותו בבר של המקום. באיזשהו צירוף מקרים מופלא המורות עלו על זה (היי, איך זה קרה?). אלכוהול, אלכוהול ועוד אלכוהול נמצא בכל מיני תיקים של כל מיני אנשים. באיזשהו צירוף מקרים מופלא המורות מחליטות כנראה לא להבליג על זה. הולכת ונבנית רשימה של תלמידים שמיועדים לחזור הביתה במונית/עם ההורים.

רכזת השכבה, אחרי בררה עם בועית והשאר איך הם נהנים, מפטירה: "טוב, הבנו שקצת מיציתם את המקום הזה, אנחנו עולים לאוטובוסים".

(על מי את עובדת, אישה? אם הייתם מחזירים אותנו כש"מיצינו את המקום הזה" זה היה קורה לפני שעה וחצי. את פשוט עייפה, זה בסדר, דונט בי שאי).

אז אנחנו עולים לאוטובוסים וחוזרים חזרה. עזבו אותי באמא'שלי, רק שתבוא א' עם המפתח ואני נועלת את עצמי בחדר כעצתה של רכזת השכבה ודואגת שלא אצא החוצה (ראית, בועית? נעלתי. עכשיו אני לא יוצאת).

תנו לישון בשקט, בערוגה בכפר, אמרו בתחזית שתזרח השמש גם מחר וזה אומר שאנחנו הולכים לעוד מסלול מלא חול ואבנים.

א' באה עם המפתח. שששש. בועית מאחלת לילה טוב וחלומות פז לבנות החדר ועולה על יצועה הקריר (איזו שמיכת צמר דקה יש בבצפרשדה הזה, קצמנים). ששששש. הולכים לישון. ליל מנוחה וחלום.

ובינתיים…

בחוץ עומדים המיועדים לגירוש הביתה ומתלהמים. מסתבר שהחברים שלהם לא מוכנים למצב הזה, וצועקים ש"אם הם חוזרים הביתה אז תחזירו גם אותנו איתם". זה לא כל כך נעים באוזניים, כי מדובר באיזה 50 אנשים. תלמידים נוספים יוצאים מהחדרים כדי לראות מה קורה. "כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם!!" מכריזים החברים האו-כה-נאמנים. קולות שירה וצעקות ממשיכים להגיע מבחוץ. "אנחנו לא חוזרים היוםםםםם, אנחנווו לאאא חוווזרים היוווווווםםםםםם!" צורחים אצילי הנפש לפי המנגינה של   

"מי שלא קופץ אדום" (שנייה, אבל חשבתי שאתם כן מתכוונים לחזור? או שלא? או שכן?)

שאר תלמידי השכבה יוצאים החוצה לצפות במחזה.

יום ג'

כמו שהבטיחו בתחזית, הבוקר עולה, השמש זורחת והציפורים מצייצות.

רכזת השכבה נכנסת לעשות השכמה בחדר של בועית ומייד מנדבת שתיים מחברות החדר לעזור להשכים את הבנים (זה בסדר, את עייפה, תוציאי את זה, מאמי, אנחנו לא כועסים).

כשס' ובועית מסיימות למלא שוב את הבקבוקים שלהן ב3 ליטרים ארורים של מים, נכנסת המחנכת לחדר ושואלת בתמיהה: "מה אתן עושות?"

"אתן לא מעודכנות, בנות. כל השכבה קיבלה עונש על מה שהיה אתמול. מה, לא ראיתן? הייתה כאן התפרעות המונית בלילה… מרד… 80% מהשכבה השתתפו… אז אנחנו חוזרים ישר הביתה, אין מסלול היום."

אז כן. קריאות ה"אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" הפכו להתפרעות המונית. מזמורי ה"אנחנו לא הולכים היום" הפכו למרד. והנה לכם, תלמידי השכבה שיצאו להסתכל בהתפרעות הזאת הפכו למורדים פעילים, שבסך הכל מייצגים 80% מהשכבה.

בית הספר של בועית הפך למקום ידוע לשמצה. הטיול השנתי הפך לשערורייה בעיתונים המקומיים. עונש ההחזרה הביתה הפך לחזרה הביתה בעקבות "התנהגות בלתי הולמת ומסוכנת". ו16 תלמידים מושעים "עד להודעה חדשה."

יאללה, לרוקן בקבוקים, חוזרים הביתה.

באיחור קליל, יום אהבה שמח לכולם,

בו :]