שלום לכם ידידיי!
נחמד לי מאוד לפגוש אתכם.
ומה שלומכם?
ומה שלומכם?
מה שלומכם היום?
אני שמחה לשמוע.
אם כן, נפתח בהתייחסות אקטואלית. יש הפסקת אש. יש! יש!
זה באמת נחמד. אני מרוצה. אולי בקרוב גם לא נצטרך לראות את פרצופו של גדי סוקניק 24 שעות ביממה על המסך, ואז בכלל – יהיה סבבה. (לחילופין אני מוכנה להסתפק בזה שדפש מוד יופיעו בארץ. בעצם
למה להגזים.)
ואם בסוקניק עסקינן, שמתם לב לפריזורה שלו לאחרונה? גדי היקר צבע את השיער! כעת שחורים תלתליו והוא נראה, הממ, כמו ילד נבון. וחנון במיוחד. מה חשב לעצמו גדי כשעשה את הדבר הנורא הזה? בוודאי הניח שעם כל המלחמה מסביב וזה תשומת ליבם של אנשים תוסט מפדחתו. ואם לא, אז לפחות שהם לא ירגישו נוח לרכל על השיער-של-גדי-סוקניק כשבצפון נופלים דברים מן השמיים. חה.
ועכשיו מספיק עם האקטואליה.
לאחרונה עסקו חיי בעיקר בציפה עצלה בתוך עיסת-כלום דביקה ומיוזעת. כאשר מאחורי י"ב שנות לימודים ולפניי טר"צ* של הצבא באוקטובר, אשר נחת עליי בהפתעה גמורה, סיכויי לצאת ממעגל הבטלה לא נראו מזהירים במיוחד. באנחה טבעתי לי בשיממון דיכאוני, או דיכאון שיממוני אם תרצו.
אך מה שכחתי? כאשר כל שאר העבודות מסתתרות מן העין, תמיד נשארת לעמוד ברירת המחדל המוכרת, ממנה אין מנוס – הבייביסיטינג.
(ואם בבייביסיטינג עסקינן, סברה משונה בנושא הועלתה לא מכבר באוזניי. בעלי הסברה, שהם במקרה שניהם זכרים, טענו בפניי שלא קיימת נקבה שלא עשתה/עושה/תעשה בייביסיטינג. בנות יקרות, היש מצב?)
ובכן, נחזור לנושא, חוויות מהבייביסיטינג, אם כן. דעו לכם, זו יכולה להיות חוויה מעשירה מאוד, להיות בייבייטר. מלמדת. מרחיבת אופקים.
למשל, אחרי שלושה ימים רצופים שבהם הילדים מבקשים לראות את אותו סרט דיסני שוב ושוב, יש סיכוי שיישמר במוחכם דבר או שניים מעלילותיהם המופלאות של לילו וסטיץ'. או יותר. לנצח.
אחרי שחלפה תקופת "לילו וסטיץ'" המזהירה אצל זוג הילדים החמודים שלי, ראינו פעם אחת את "הקיסר נפל על הראש 2", אבל אז הסתבר למרבה הצער שהוא לא מגיע לסטנדרטים של הסרט הקודם, ובלית ברירה ביצענו רגרסיה אל עבר סדרת הדיסקים של תוכנית בשם "נחשון כל יכול".
דבר ראשון שאתם צריכים לדעת, הוא שהילדים הם הבעלים הגאים של שלושה דיסקים בסדרה, ועבורם "לראות 'נחשון כל יכול' אומר בהכרח – לראות את כל הדיסקים, אחד אחרי השני. בלי הפסקות. בלי להמשיך אחרי האוכל. לא. שעתיים ורבע של סיוט מתמשך.
מדובר בסדרת מקור של החינוכית, בכיכובו של לא אחר מאסף אשתר. יש משהו נורא מבדר בלראות מבוגרים שמצאו את עצמם מחלטרים בקלטת ילדים (ע"ע הקלטת ההיא עם אריק איינשטיין. שזה בידור כפול, בזכות אריק-אני-לא-רוצה-להיות-פה-איינשטיין, וכן בשל אווירת הניינטיז. מומלץ בחום!). גם אספי שלנו נראה כאילו הוא עדיין לא לגמרי מאמין שזה קורה לו – על חזהו שלט קרטון הנד מייד עם כתובת נוצצת "כל יכול", על כתפיו גלימה ארוכה, ועליו להחליף בדיחות עם טלפון כתום. השמחה המאולצת גורמת לקולו לעלות מעלה מעלה, ובצווחנות מרשימה הוא קורע לי את עור התוף שוב ושוב. וזה כולל את הזמן שהוא מלביש על כף ידו את "כפפת המחשבות" ומנהל דו שיח מעמיק בינו לבין, אהמ, כף ידו המתנועעת.
טוב. לפחות ה ו א לא צריך לשיר.
דבר נוסף ושימושי שאתה לומד אחרי מספר שעות של בייביסיטר נוגע לאבדות. כשילד מאבד משהו אי אפשר לפתור את זה בטקטיקה הבועיתית הרגילה – "אנחנו נמשיך לחיות, זה יצוץ כבר מתישהו". לא. יש לחפש ולחפש ולחפש בזמן שהילד מיילל לסירוגין על הספה וטוען שהוא רוצה את זה "עכשיו". אין לכם מושג כמה שזה מועיל כשאתם מגלים, מעט אחרי שקיבלתם את התשלום השבועי שלכם, שהכסף כנראה נפל מהכיס איפשהו ברחוב. אז פספסתי את האוטובוס, מה קרה. לפחות הקלף יוגי-הו נח במקומו בשלום, וככה גם היצחק-בן-צביים שלי.
דברים חדשים שלמדתי משני ילדים:
א. כאשר מישהו מוותר אז אלוהים רושם לו נקודה בספר שלו, ומי שיש לו הרבה נקודות אלוהים נותן לו ולהורים שלו ולסבים שלו ולדודים שלו ולאחים שלו ולמשפחה שלו בריאות, ועושה שהוא יהיה עשיר, ושהוא יחיה הרבה.
ב. כל הנמלים הן חברות של אבא (היי, איזה חמוד)
ג. אבא תמיד הורג את כל הנמלים (היי...!!)
ד. כשיתפוצץ העולם זה מאוד מסוכן. כי כולם יחזרו להיות תינוקות.
ואם בתינוקות עסקינן... שני הילדודס אשר הופקדו בידיי מצפים לעוד ילדודונצ'יק קטן שעתיד להצטרף בקרוב למשפחה. כנראה שההריון של אמם גרם לכך שנושא התינוקות מעסיק אותם לא מעט לאחרונה. זה יסביר את כמות השאלות המביכות מדוגמת "יש לך ילדים?" (לא), "יש לך תינוק?" (לא), "גם לך יש תינוק בבטן?" (לא), ו-"גם לך יש אמא ואבא?" (כן), "מה, איך זה שגם לך יש אמא ואבא?"
שיהיה במזל.
לסיכום – נהניתי. אבל יותר חשוב – למדתי והשכלתי. אבל יותר חשוב – הרווחתי קצת כסף (כמה יצחק-בן-צביים, כן)
כל טוב והרבה שקט לכולם,
בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
