השראה

יותר מידי זמן אני מסתובבת עם ההחלטה של "פשוט לשבת ולהתחיל לכתוב".

אני נזכרת, בסיפור ששלחתי והתפרסם ב"מעריב לנוער" לפני מספר שנים. סבתא שלי שומרת אותו עד היום. שם, הכול התחיל בסצנה פשוטה: הגיבורה לועסת בקול קורנפלקס. פתיחה דבילית. שלא יצאה לי מהראש, ולבסוף כתבתי ויצא סיפור.

ועכשיו, אני מפחדת שלא יצא ממני דבר. שהשתניתי, שאבד הקמצוץ שפעם אולי אחזתי-לא-אחזתי. וכמו שגלגלתי בראשי עשרות פעמים, מאשימה את הצבא ואת הכתיבה הישרה והמדויקת של המודיעין, נאכלה מתוכי היכולת (אם אי פעם הייתה כזו) לכתוב יצירתי, רגשי, אפילו שנון.

יצירתיות

קראתי פעם ראיון עם מישהו, שציטט מישהו אחר, שאמר פעם שכל אדם יכול לכתוב ספר אחד טוב בחייו. לכל אדם יש את הסיפור שלו, וזה מספיק בשביל לכתוב ספר אחד, אבל רק מי שכישרוני מספיק להמציא סיפורים ודמויות אחרים, יוכל לכתוב יותר. מרוב הזדהות האמירה הזו נחקקה בתוכי, אף שהדוברים נשכחו ממני כמעט מייד.

האם אוכל לספר דבר שאינו אני? אולי, זו הסיבה שאני בוחרת תמיד לכתוב "שירים", שם לגיטימי לצייר תמונה פנימית שתשקף מעט מהרגשתי שלי. אפילו אני מאסתי כבר לדון בי. לו יכולתי לצאת מעצמי ולהשתחרר לחופשי (אולי אכתוב על דמות שיודעת לעוף. או לפחות לרכוב על רולר-בליידס).

סיפוק

מרוב שגרה הזמן חולף ביעף בלי שארגיש. המדד הוא השבועות, כמובן. חמשת הימים הראשונים הם כיום עבודה אחד וארוך, עם הפוגות קלות שנשכחות מהר. השישי והשבת מביאים עימם רגיעה רגעית בלבד, שאף היא נשכחת חיש. ובסך הכול, עברה יותר משנה בלא ששמתי לב.  אני מחכה לשינוי. או לפחות למשבר.

וזה כמעט יומן, מה שנכתב לי פה, איזה גועל נפש. המשך יבוא?

אז אחרי ששיחקתי - לכמה דקות - את הקשה להשגה (לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה, אולי אני לא אחזור לכתוב בבלוג...) וסחטתי מכולכם צומי (נראה לי שאני חוזרת לכתוב... אה, רגע, אולי בעצם לא...) כמדומני שהגיע הזמן לנסות לחזור לשגרה. משמע - לפרוש את הגיגיי על פני הוירטואליה ולגזול מכם את זמנכם היקר וגם, אה, צומי. חוץ מזה, קרו השבוע המון דברים ממש ממש כיפיים שאני רוצה לספר לכם, אז - נקו אוזניכם והסכיתו, ידידי.

קורסולדת

לפני שנה בדיוק (22 באוקטובר) התחלתי את הקד"צ המופלא שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, הוחלט בדרגים העליונים (והמופלאים) להעניק לי ולחבריי לקורס יום חופש על חשבון המערכת לצורך פעילות חברתית משותפת.

איי דונט קנואו איף ד'אט'ס וואט דיי האד אין מיינד, שם בדרגים העליונים, אבל זאת בערך הייתה התוכנית שלנו - ללכת לים ערב לפני. לאכול קצת, לשרוף כמה דברים ולשתות אלכוהול. לישון על החוף באוהלים. לקום בבוקר ולבלות את יום החופש בבית. (טוב, אם להודות על האמת, לא נראה לי שלדרגים העליונים אכפת יותר מידי משום דבר שאנחנו עושים, כל עוד אנחנו לא דורשים מהם כסף ועדיין רוצים לצאת לקצונה).

המקום: חוף "בית הפנקייק". אה, סליחה, בית ינאי. אגב, גם מסתבר שזו שמורת טבע ואמורים להיות שם צבים (או לפחות שירותים ציבוריים).

מזג האוויר: קר.

האוכל: בשר (איכס. רע.) ופוי-קה (המקף בכוונה). טוב, בסדר, זה לא באמת מגעיל, סתם מתוק מידי, אבל למה כבר אפשר לצפות כשאתה מבשל ירקות עם קולה.

מזג האוויר:  קר.

הפעילות החברתית: נוור. שזה משחק שאני ממש שונאת, כי אף פעם לא מוצאים משימות מספיק מעניינות וגם מספיק הולמות בשביל שיבצעו אותן, אבל מצד שני אני ממש טובה בו.

מזל האוויר: קר.

בקיצור, היה לי קר, ישנתי באוהל ונהייתי חולה.

 
חוף בית ינאי ומיכל ינאי, המגניבה מכולם.

יום הזיכרון ליצחק רבין

כמו תמיד כשיש איזה יום שצריך לציין, הפיתרון של הצבא זה לערוך מסדר. נכון, כי זה ממש מכובד, להביא את כל הלא-פטוריסטים של הקרייה, לצעוק עליהם שיזוזו בניסיון לסדר אותם במשך איזו חצי שעה, להכריח אותם להרגיש מגוחכים עם הכומתות על הראש, ובסוף להעמיד אותם בשתי שכבות של עשיריות ככה שאף אחד מהם אפילו לא רואה את הבמה הקטנה עם התמונה של רבין שנראית משום מה כמו קריקטורה.     

בתוכנית האומנותית: פקודת יום של הרמטכ"ל. אני חייבת להודות שהיה לי קצת קשה להתרכז, אבל נראה לי שקלטתי את המסרים המרכזיים:

מסרים חדשניים - אסור לשחרר את יגאל עמיר מהכלא.

מסרים חדשניים וגם פטריוטיים - אנחנו בצה"ל צריכים להוות דוגמא.

יאיי. טוב, בסדר, מייבי איים ג'אסט ביאינג ביטר היר, אבל האמת היא שבאותם רגעים כל מה שחשבתי עליו היה אוי-יש-לי-בחילה-זה-רע-איפה-יש-כאן-מקום-לרוץ-להקיא-בו-אולי-מאחורה-איפה-שהקצינים?

בקיצור, בסוף לא הקאתי ואפילו לא התעלפתי, הלכתי למרפאה וקיבלתי גימלים.

(חובשת: מה? לא, לא יכול להיות שזה החום שלך. *נותנת לבועית שוב את המדחום*. אוף, מה זה? *מנסה את המדחום על עצמה* אוקיי, קחי עכשיו. מדחום: 39.4.)

אז עכשיו אני בבית, בולעת אנטיביוטיקה וצופה בסדרת הטלוויזיה המעולה בעולם, שאלתיאל קוואק.

תהנו מהסופ"ש,

בו.

מוישה,

אם אתה צריך מפתח הביתה,

חפש אותי,

 אני בסופרפארם.

שרית.

כן. בואו נדבר על המונדיאל.

אם אתם שואלים אותי, מדובר כאן בקנונייה מתוחכמת ביותר מצד הגברים. זה לא כאילו אנחנו באמת  לא מתעניינות ולא מפרגנות, חושבות שכל העניין מטומטם והולכות לקנות לקים בסופרפארם.

אתם גורמים לזה להיראות ככה כי אתם לא באמת רוצים חברה נשית בטריטוריה הגברית הזאת (אל תאכלו אותי, אני לא מדברת על כל הגברים כולם, רק חלקם).

זה רק התירוץ שלכם לנהל בהתלהבות שיחות אפופות מיסתורין השייכות רק לכם, ולדחוק אותנו הצידה בטענה ש"נו, סליחה, זה לא יעניין אתכן, תדברו על משהו אחר".

תודו כבר על האמת! אנחנו לא נכעס. ולא נשתה לכם את כל הבירה, בחיי.

אביבית,

הלכתי לראות את המשחק של ארגנטינה עם איציק,

אחזור עוד חודש או ככה.

מת עלייך.

נתראה בסופרפארם.

צחי.

אני דווקא לגמרי חושבת שהמונדיאל הוא סבבה. אני אסביר לכם למה:

א - תתפלאו, אבל הוא ידידותי לנשים.

כי זה קצר ואינטנסיבי.

כי לא צריך שום ידע מוקדם כדי להבין מה הולך שם.

כי יש 8 מהדורות סיכום כל יום כל היום ככה שאין שום בעיה להתעדכן, ואח"כ את לא יוצאת מטומטמת בשיחות עם החבר'ה.

כי מותר לאהוד איזה נבחרת שרוצים, ישראל לא משתתפת ואין חובה לרגשות סנטימנטליים מילדות כדי להיחשב אוהד.

וכי אחרי הכל, מישהו צריך להיות שם ולעשות את זה, ובני המין הגברי לא ייראו כל כך טוב בחזייה עם הדפס של דגל ברזיל.  

ב - זה הרבה יותר כיף מהאירוויזיון

ולו רק בגלל נבחרות מגניבות ואקזוטיות כמו חוף השנהב, טוגו, אנגולה וערב הסעודית.

עכשיו, אם תחשבו גם על זה שנפטרתם מעשרות שירי פופ מזוויעים בדרך, תגלו כמה המונדיאל הוא נהדר!

ג - זה לא משנה

אם אתה גבר להוט או אישה שאין לה עניין, זכר שלא מבין מה העניין או נקבה שדווקא כן מבינה, אחד שהתעצבן מהמחירים הגבוהים בלווין או אחת שהתעצבנה מהפרסומות של סופרפארם, חיים רביבו או מרגלית מירושלים - המונדיאל הוא נושא לא רע בכלל לשיחה.

ולפוסט.

ד - יש כוסיות!!

איילי

תעשה כלים,

תזרוק את הזבל ותעשה כביסה קצת, אין לילד מה ללבוש מחר לגן.

אני בסופרפארם.

דוד שלך.

אל נא תאמרו מונדיאל, כופרים,

אמרו "גביע העולם בכדורגל",

עם כ' רפה.

בו,

(ואבשלום קור, ברוחו עם לא בגופו).