אנחנו הילדים של לימור

שנת אלפיים - ושלוש

ורונית המנכ"לית הראשונה שבפסח

שותה רק תירוש

חשבתי על זה שעידן לימור לבנת כשרת החינוך נגמר, ומי שיבוא אחרינו כבר ייאלץ להתמודד עם שרת חינוך חדשה, שאי אפשר לרדת על התסרוקת שלה בכל פעם שמשרד החינוך מתסכל. אח, היו זמנים...

(מה שכן, משרד החינוך ימשיך לתסכל כמיטב המסורת, ד'אטס פור שור)

הבטחתם בגרות...

בסוף זה הגיע גם אליי. מכתב קצר, תמציתי, בו מודיע לי הצבא בחגיגיות מה שהוא מכיר בקיומי ואף דורש את התייצבותי אצלו בתאריך ה29.11. מה שנקרא – "צו ראשון"

הו, כמה זמן שחיכיתי למכתב הזה, אין לכם מושג. בלי הגזמה אני יכולה לומר שאינני מכירה מישהו משכבת הגיל שלי שקיבל אותו אחריי, כלומר אני קיבלתי אותו אחרונה לגמרי לגמרי, וכבר ממש הספקתי להרגיש נטושה, זנוחה ולא רצויה בעליל. נו, באמת, לא הספיקו לי משחקי הכדור מכיתה ד' אז בחרו בי תמיד אחרונה לקבוצה?

אז בסוף הוא הגיע. והאם השתלמה ההמתנה? לא בדיוק. מסתבר שבצבא יש קיצוצים כמו בכל מקום במדינה, וכמה חלקים חשובים נשמטו להם מהמכתב שלי מפאת חוסר תקציב. המוצא הישר מתבקש להשיב - 

1 – שעה. שעה, שעה. קיבלתי תאריך אחד, אפילו שניים, אבל שעה להגעה לא קיבלתי. ליתר דיוק הצבא השאיר לי את המסר המוצפן "שעת ההתייצבות נותרה כמו בזימון הקודם". כמה חבל רק שלא קיבלתי אף אחד כזה.

2 – טפסים רפואיים. לאלה מכם שלא מכירים אותם, מדובר בכמה טפסים סגולים שהמתייצב צריך למלא בהם פרטים לגבי מצבו הרפואי, לתחקר בנידון גם את הרופא שלו, ולהוסיף גם תוצאות של כמה בדיקות פשוטות כמו גובה ומשקל. לפקידה שטיפלה במכתב שלי נגמרו כנראה המעטפות הרחבות, אז היא הייתה יעילה וויתרה על החלקים המיותרים והסגולים האלה. טוב מאוד, חיילת.

3 – כתובת. אהה. הצבא שלח לי צו התייצבות בלשכת גיוס ולא טרח לציין היכן היא. מסע ניווט, מישהו?

אני טענתי שכחיילת לעתיד מותר לי בהחלט להיות ראש קטן וצייתני, ולא לעשות דברים שלא ביקשו ממני. אבל מ' לחצה עלי וטענה ש"אני חייבת", אז התקשרתי לצבא. החיילת הנחמדה אמרה לי שכעיקרון אני צריכה לבוא בשבע וחצי, אבל זה לא משנה אם אני אגיע עד תשע ככה. גם בקשר לטפסים הרפואיים היה לה פיתרון נהדר. היא שלחה אותי להוריד אותם מהאינטרנט.

את הכתובת ידעתי שאוכל גם כן לברר באותו אתר. אבל את אבא זה לא סיפק. "מה זה, אין כתובת?? אני הולך להתקשר אליהם!" הוא אמר בנחרצות והרים את השפופרת.

"לא! אבא, לא צריך! אני לא רוצה שתדבר איתם!".

"לא הכל קשור אלייך. אני רוצה לדעת איפה לשכת הגיוס".

מה יכולתי לאמור? אבא המתין על הקו כמה דקות טובות ולא התייאש. לבסוף ענו לו. "הלו, אני צריך את הכתובת של לשכת הגיוס. פשוט הבת שלי מתגייסת מחר…"

נעבור לנושא מביך פחות. הצו עצמו. היום הגדול הגיע ואני שינסתי מותניי ועליתי על אוטובוס ללשכת הגיוס הקרובה אליי. הצלחתי להגיע לגמרי בכוחות עצמי, ואפילו שלטי ההכוונה העקומים של הצבא לא בלבלו אותי. מבחינתי היה זה רגע השיא של היום, וידעתי שכל השאר כבר יהיה קטן עליי. נכנסתי ללשכה בצעד בטוח (טם טם טם טם טם טם).

בכניסה ללשכה יושבת חבורה של חיילות עם תפקיד חשוב מאוד. הן נותנות כרטיסים מגנטיים, ולוקחות אותם בחזרה. נותנות, ולוקחות. אכן, תפקיד משמעותי. בעזרת הכרטיס המשמעותי הזה שגם אני קיבלתי (ושהכיל את כל הפרטים שלי באופן זמני) הייתי אמורה להסתובב בין התחנות השונות שבלשכה ולהעביר אותו כל פעם במקום הרלוונטי. מעין חפש את המטמון כזה. "לכי לתחנה הצהובה, קומה שלישית". "רדי קומה אחת ותעבירי את הכרטיס במכונה הסגולה". "חפשי את חדר 21 ותגידי להם כך וכך". ממש יום כיף בין התחנות הצהובות, הסגולות, הכחולות והירוקות.

התחנה הראשונה הייתה התחנה הצהובה הזכורה לכולנו לטובה, תחנת אימות נתונים. (כן, לצבא יש כבר את כל הנתונים שהוא צריך עלייך, הוא רק רוצה שתאמתי לו אותם). מעבר לנתונים חשובים כמו "אם חס ושלום ישמור השם טפו טפו טפו תמותי בצבא, מי את רוצה שיקבל את הביטוח?", גם בודקים שם את רמת העברית.  אותי אימתה איזו חיילת כוסית אחת, עם שיער אדום ועיניים ירוקות, ובזמן שלא ניסיתי להיזכר איך מסבירים את המושג "חיי סגפנות" ניסיתי להבין מאיפה היא מוכרת לי. כל היום זה ישב לי על קצה זרת שמאל עד שבערב זה נחת עליי. "יו, את גאון!" החמאתי לעצמי. "זאת קארין מ"לגעת באושר"!! ידעתי שהיא מוכרת לי מאיפשהו!" כך ליטפתי לעצמי את קצה הזרת והשתעשעתי במחשבה שסלבריטי ראיין אותי בצו-ראשון.

אבל אז בדקתי וכנראה שקארין הלא היא שירה ארד קצת מידי מבוגרת בשביל לשרת עדיין כמאמתת-נתונים של הצבא.

הנה תמונה בכל זאת.

(מישהי שדומה לקארין מלגעת באושר אימתה אותי ואתכם לא! נה נה בננה!)

משם העבירה אותי קארין לבדיקות הרפואיות. שם באמת לכי חפשי ת'חברים שלך, אפילו את עצמך יהיה קשה למצוא שם. כמה חדרים קטנים וצדדיים שיש שם, פשוט גוואלט. וכל הזמן מפה לשם ומשם לפה. באחד החדרים רק העבירו לי את הכרטיס ושלחו אותי לחדר אחר. בכל אופן, זה מתחיל בחדר שבו עושים בדיקות בסיסיות כמו גובה, משקל, חדות ראייה, ו-שתן. אז את זה דאגתי לעשות מבעוד מועד, תודה לאל, וכבר הבאתי תוצאות מקופת חולים. אלא שהחיילת המתוקה שהייתה שם לא ידעה את זה, נבחה עליי: "את בועית? טוב, תיכנסי לשם (חדרון שירותים קטנצ'יק קטנצ'יק) ותעשי בדיקה", וזרקה לעברי את קופסת הפלסטיק השקופה שבה אמור היה להשתכן השתן שלי. זאת נפלה על הרצפה בקול מצלצל ועליז. "עשיתי כבר!" גם אני צלצלתי בעליצות. "גובה ומשקל גם עשית?" היא נבחה בתגובה, ואחרי שאמרתי לה שכן שלחה אותי לחדר אחר.

שמה אחת החיילות העבירה את הכרטיס שלי, הסתכלה בטפסים המודפסים הזכורים לכם לטובה, ושאלה: "מה זה הטפסים האלה?" (זה הטפסים שהורדתי מהאינטרנט, הסברתי לה ממש כמו שהסברתי לרופאת הילדים שלי ולאחות בקופ"ח. כבר הייתי מאוד מתורגלת). ואז היא שאלה: "בדיקת חדות ראייה עשית?" "לא" עניתי לה. (האמת היא שלא הספקתי ללכת לאופטימטריסט, מה שבתור ממושקפת היה כדאי שאעשה, בעיקר מפני שאבא שלי טען שהוא לא סומך על האופטימטריסטים האלה ועדיף שיעשו את הבדיקה בצבא. כן, אבא. ברור). "מה?? לא עשית  בדיקת ראייה?? למה לא עשית בדיקת ראייה?? למה באת ישר לפה?? לכי, לכי עכשיו תעשי! … אה. (שנייה של הבנה) יש לך משקפיים. טוב." (יופי, אז מותר לי להישאר? יש.)

אחרי שבדק אותי הרופא הלכתי לאופטימטריסט המהולל (או שמא אפילו לא זה, סתם חייל שלא ברור מה ההסמכה שלו) מצויידת בפתק. החייל-רופא-וואטאבר לא היה בחדר היה ריק וחשוך. אבל ידעתי שהוא מתכוון להגיע כי ראיתי את המעיל ואת התפוח שלו שם. אז ישבתי וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. בסוף הגיע חייל שנראה נורא עייף. "אתה הרופא?" שאלתי. "את בועית?" הוא החזיר בתגובה, זה באמת היה קצת מוגזם מצידי לשאול אותו אם הוא רופא, כן. "שבי" הוא פנה אליי. חיפשתי איזה כסא לשבת בו מול הלוח שמקרינים עליו מספרים, אבל ה"רופא" אמר שוב "כאן, שבי כאן", ושם אותי מול מכשיר מרובע הזכור לי לטובה מכמה בדיקות ראייה קודמות. זה איזה מכשיר מבורך שהאופטימטריסט תוקע את הראש שלך מולו, אומר לך להביט עליו (רואים שם בית בשדה) והוא מצידו מספר מה המספר שלך, פחות או יותר, אל תהיו קטנוניים. זה המכשיר האולטימטיבי לאופטימטריסטים עצלנים. אז החייל הנחמד והישנוני שאל אותי מה המספר שלי, אמרתי לו שאני לא בדיוק זוכרת, משהו בין שתיים לשלוש ויש גם צילינדר. אחר כך הוא שם אותי מול המכשיר, הסתכל כה וכה וכתב מה שכתב על הפתק. "את יכולה ללכת". פיזזתי החוצה, שמחה שנחסכה ממני הבדיקה המסורתית מול המספרים, ובדרך הצצתי במה שכתב הרופא הנחמד והמוכשר – "אחרי תיקון: עין ימין – 6/6, עין שמאל – 6/6".

הא? על זה הייתה כל המהומה הזאת? לבדוק אם המשקפיים פועלות?  (וגם את זה הוא לא עשה!) 

משם בששון ובשמחה למבחנים הפסיכוטכניים. אחרי פסיכומטרי, פסיכופסיכי ופסיכוקקי, באמת שלא התרגשתי מהעניין. הדודה הנחמדה שהכניסה אותי ועוד כמה לחוצים הייתה חביבה מאוד, והתעניינה בשלומנו. אחרי שהסברתי לה שאני מרגישה טוב היא שלחה אותי לקלקל את זה, כלומר הכניסה אותי לחדר. מה חנוק הוא החדר של המבחנים! מה צפוף, מה דחוק, מה חסר חלונות! אין אוויר, הו, הצילו, קלסטרופוביה.

(אני קצת מגזימה, אל תילחצו. החדר לא כל כך קטן. רק קצת קשה לנשום. שטויות).

המבחנים עצמם היו משעשעים למדי. המבחן האחרון שעשיתי היה "מבחן הוראות". כן, חשבתי לעצמי, מאוד חשוב שחיילים יידעו לבצע הוראות, בצבא. זה הגיוני. ואז קיבלתי כמה מההוראות האלה –

"אם הספרה שמונה מתחלקת בשלוש, בחר את האות הראשונה של המילה השנייה במשפט זה. אם עשר גדול מחמש, קח את האות האחרונה במשפט זה, שים לשמאלה את האות הראשונה במשפט, חפש את האות שנמצאת בדיוק בין שתיהן ברשימת האלף-בית, הכפל את הערך הגימטרי שלה בעשר, אם הספרה מתחלקת בשש, עמוד על הראש ונפנף בשתי האוזניים, הבוחנ/ת ת/יגש אליך במהרה."

או משהו כזה. בואו לא נהיה קטנוניים. אבל תהיו חיילים טובים וצייתנים והכל יהיה בסדר.

אחרי המבחנים קיבלתי מין שאלון למתגייסת, עם חמישים שאלות ולא אחת פחות. אני לא יודעת כמה קיבל מחבר המבחנים האלה בסימול העברית (מה שעושים באימות נתונים), אבל הוא הספיק לשאול אותי אם אני "נהגת לאחר" וגם אם אני בדר"כ "יוצאת מחובות לא נעימים". רציתי להסביר לו שאני בכלל לא נהגת, אבל לא הייתה תשובה כזאת אז עניתי משהו אחר והמשכתי לשאלה הבאה, "האם אני מבינה את עיקרון פעולתם של מכשירים כמו מנורה, מזגן, מקרר". עבור שאלות מהסגנון הזה, שהופיעו בבחינה בשפע, המציא מחבר המבחנים היקר את התשובה המדוייקת להפליא "ככה ככה". זאת הפכה להיות התשובה המועדפת עליי, ובחרתי בה כמעט בכל פעם שהופיעה. היה ממש כיף.

כשסיימתי המאבחנת הפסיכוטכנית אמרה שאני יכולה ללכת הביתה. משוחררת!

כשהגעתי הביתה הגיע השיא האמיתי של היום הזה. בתיבת הדואר חיכה לי מכתב מהצבא. על המעטפה היה כתוב שהוא עבורי, אבל הוא נפתח כך:

והמשיך ככה:

בדיוק בזמן, הא? כאילו כדי לזרות עוד קצת מלח על החלב שנשפך הם הוסיפו:

(לא, לא קיבלתי שום דבר כזה. אמרתי לכם, נגמרו כל המעטפות העבות)

וסיימו ב:

ממש מחמם את הלב....

בנימה מרגשת זו אפרד מכם, ידידיי. 

תודה שקראתם.

בועית :]