אז אחרי ששיחקתי - לכמה דקות - את הקשה להשגה (לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה, אולי אני לא אחזור לכתוב בבלוג...) וסחטתי מכולכם צומי (נראה לי שאני חוזרת לכתוב... אה, רגע, אולי בעצם לא...) כמדומני שהגיע הזמן לנסות לחזור לשגרה. משמע - לפרוש את הגיגיי על פני הוירטואליה ולגזול מכם את זמנכם היקר וגם, אה, צומי. חוץ מזה, קרו השבוע המון דברים ממש ממש כיפיים שאני רוצה לספר לכם, אז - נקו אוזניכם והסכיתו, ידידי.
קורסולדת
לפני שנה בדיוק (22 באוקטובר) התחלתי את הקד"צ המופלא שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, הוחלט בדרגים העליונים (והמופלאים) להעניק לי ולחבריי לקורס יום חופש על חשבון המערכת לצורך פעילות חברתית משותפת.
איי דונט קנואו איף ד'אט'ס וואט דיי האד אין מיינד, שם בדרגים העליונים, אבל זאת בערך הייתה התוכנית שלנו - ללכת לים ערב לפני. לאכול קצת, לשרוף כמה דברים ולשתות אלכוהול. לישון על החוף באוהלים. לקום בבוקר ולבלות את יום החופש בבית. (טוב, אם להודות על האמת, לא נראה לי שלדרגים העליונים אכפת יותר מידי משום דבר שאנחנו עושים, כל עוד אנחנו לא דורשים מהם כסף ועדיין רוצים לצאת לקצונה).
המקום: חוף "בית הפנקייק". אה, סליחה, בית ינאי. אגב, גם מסתבר שזו שמורת טבע ואמורים להיות שם צבים (או לפחות שירותים ציבוריים).
מזג האוויר: קר.
האוכל: בשר (איכס. רע.) ופוי-קה (המקף בכוונה). טוב, בסדר, זה לא באמת מגעיל, סתם מתוק מידי, אבל למה כבר אפשר לצפות כשאתה מבשל ירקות עם קולה.
מזג האוויר: קר.
הפעילות החברתית: נוור. שזה משחק שאני ממש שונאת, כי אף פעם לא מוצאים משימות מספיק מעניינות וגם מספיק הולמות בשביל שיבצעו אותן, אבל מצד שני אני ממש טובה בו.
מזל האוויר: קר.
בקיצור, היה לי קר, ישנתי באוהל ונהייתי חולה.
חוף בית ינאי ומיכל ינאי, המגניבה מכולם.
יום הזיכרון ליצחק רבין
כמו תמיד כשיש איזה יום שצריך לציין, הפיתרון של הצבא זה לערוך מסדר. נכון, כי זה ממש מכובד, להביא את כל הלא-פטוריסטים של הקרייה, לצעוק עליהם שיזוזו בניסיון לסדר אותם במשך איזו חצי שעה, להכריח אותם להרגיש מגוחכים עם הכומתות על הראש, ובסוף להעמיד אותם בשתי שכבות של עשיריות ככה שאף אחד מהם אפילו לא רואה את הבמה הקטנה עם התמונה של רבין שנראית משום מה כמו קריקטורה.
בתוכנית האומנותית: פקודת יום של הרמטכ"ל. אני חייבת להודות שהיה לי קצת קשה להתרכז, אבל נראה לי שקלטתי את המסרים המרכזיים:
מסרים חדשניים - אסור לשחרר את יגאל עמיר מהכלא.
מסרים חדשניים וגם פטריוטיים - אנחנו בצה"ל צריכים להוות דוגמא.
יאיי. טוב, בסדר, מייבי איים ג'אסט ביאינג ביטר היר, אבל האמת היא שבאותם רגעים כל מה שחשבתי עליו היה אוי-יש-לי-בחילה-זה-רע-איפה-יש-כאן-מקום-לרוץ-להקיא-בו-אולי-מאחורה-איפה-שהקצינים?
בקיצור, בסוף לא הקאתי ואפילו לא התעלפתי, הלכתי למרפאה וקיבלתי גימלים.
(חובשת: מה? לא, לא יכול להיות שזה החום שלך. *נותנת לבועית שוב את המדחום*. אוף, מה זה? *מנסה את המדחום על עצמה* אוקיי, קחי עכשיו. מדחום: 39.4.)
אז עכשיו אני בבית, בולעת אנטיביוטיקה וצופה בסדרת הטלוויזיה המעולה בעולם, שאלתיאל קוואק.
שלתי, בפוזה לא מחמיאה במיוחד.
תהנו מהסופ"ש,
בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
