מתגעגעת, אך לא יודעת כיצד להתקרב.
בוכה, אך לא יודעת איך לנגב לה את הדמעות.
כל כך רוצה לדעת איך אוכל לעזור, האם נותרה עוד דרך חזרה, דרך לתקן.
עוזבת, בורחת, נעלמת.
ואינני יודעת מה לעשות, איך לעזור, איך להורידה מדרך החתחתים שעליה בזדון עלתה.
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן.
למה היא לא מבינה את זה?
ואם כן, למה היא לא מנסה?
כואב לי עליה. ועלי.
רוצה לחזור.
רוצה לזכור בחיוך את הכיף שהיה, כשהיה, לנו- לא בגעגועים למשהו שלא יחזור.
היא שוכחת.
או פשוט אינה רוצה לזכור?
ועכשיו לעדכונים!!!!
אני כל כך מתגעגעת לכינור היפה שלי!!!
אני לא מאמינה שהפסקתי.
גם אחרי שראיתי איך שאולי ושושי כל כך מוכשרים, וניגנתי קצת בגיטרה חזר לי החשק בטירוף.
וגם הפוסטים על הנגינה במדרחוב... גרר!!!
אז הנה חתיכת ספרות זולה (חחח...) משנה שעברה שקשורה:
בקרן הרחוב עומדת,
זקופה ואיתנה.
כינור בידה האחת אוחזת,
וקשתו בשנייה.
משיכה עדינה,
הצליל עמוק, ענוג.
כשקט אחרי הסערה,
דואט אוהב של זוג.
משיכה חדה,
מנגינה מליאת פלאים ומשובה.
צחקוק עליז ברוח נישא,
ובזוויות פיה חיוכה נראה.
משיכה עמוקה לאורך זמן,
כישיש המתנהל לאטו.
שפוף, צנום אך מהימן,
מפזם בתקווה את שירו.
כל זאת רואה הנערה,
אשר צופות בחולמנות עיניה,
בפלא אשר רק לה נגלה.
אם תקשיב היטב אולי תראה גם אתה,
מי יודע?
ובנימה אופטימית זו....
יומטוב!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkypunky