בעקבות ראייתה של דידושקקס יקירתי(או שלא.. :P) בהתקף כתיבה מטורף, הוכרחתי לכתוב גמאני... (אתם מכירים את זה שאתם רואים מישו במוזה, ואז באה לכם מוזה?!)
אבל שלא תטעו!!! (עדס- את במיחד!!) לא קראתי את דבריה לפני שכתבתי את זה....
זה סתם קטע שעלה לי, וממש מזכיר את כיתה ט', אז אל תצחקו...
היא צוחקת.
וצחוקה מצטלצל בקול פעמונים.
דמעות צחוק זולגות על לחייה.
פניה מעוותות ואדומות.
בעיטה בבטן- והיא צוחקת.
צלעה מתפצחת בקול מחליא, קורעת את עורה העדין,
בולטת מבעד חרכי חולצתה הדקה בעוד זו נספגת בדם החם.
היא מרכינה את ראשה.
מביטה בבטנה, בחזה.
בכתמים שנוצרו פה ושם.
בלכלוך שעיטר, יחד עם סימנים כחולים וסגולים, את זרועותיה.
והיא מתבוננת.
מתבוננת בכל זאת בעיניים גדולות מתמיהה.
ושוב מתכווצות פניה וקול שבור בוקע מבין שפתיה היבשות, החבולות.
הוא מחייך.
"ניצחתי", אומר.
אך לא.
צחוק.
צחקוק שקט, חלוש, זה היה.
סטירה.
הקול מהדהד בחלל העבש.
סומק כהה מציף את לחייה.
היא מישירה את עיניה קדימה.
לעיניו.
ידיה כבולות.
רגליה שבורות.
גופה המרוטש חסר אונים.
תפיחה שחורה מתחילה לפרוח סביב עינה.
עיניה, עם מבעם האטום.
מבט מלא משטמה.
הבעת בוז, תחת כל האיפור הנורא.
וחיוך.
חיוך מתפרש על לחייה.
והיא צוחקת.
צחוק מתגלגל, רועם, מתלהם.
הדמעות הכבדות, השקופות, נתלות מריסי עיניה.
מתגלגלות לאיטן במורד הלחייים הסמוקות.
עוצמת את עיניה וצוחקת בכל מאודה.
צוחקת על עצמה.
צוחקת אל מול הכאב.
צוחקת אל מול הרעב. המלחמה.
צוחקת לסופה האבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkypunky