לפעמים כשאני עצובה, אני חושבת.
איזו זכות יש לי להיות עצובה? הרי יש לי כל מה שאני צריכה!
יש לי בית, אני חיה בארץ ישראל, לומדת בבית הספר, כלום לא חסר לי.
לפעמים, כשאני חושבת על סבלם של אחרים, זה גורם לי להתבייש, איך בכלל יכולתי להתעצב.
הרי לא נתקלתי באנטישמיות, לא סבלתי חרפת רעב, לא איבדתי (טפו טפו טפו) אדם יקר לי, שלא לדבר על משפחה שלמה.
לא השפילו אותי והתעללו בי. אין לי שום זכות להתלונן.
לפעמים צריך לזכור את מה שיש לנו, לא את מה שאין. כי זה הרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חציל מנוקד