ביום שישי בערב לפני שבועיים (כן, דיליי מטורף. ריגמו אותי באבנים) בדרך חזרה מסבתא אבא שאל-
"חשבת פעם על מה מדבר המחבר של דון קיחוטה?"
באמת לא חשבתי על זה אף פעם. אז ניסיתי לחשוב. לא ממש הצלחתי להגיע לתשובה.
אז אבא ענה- "המלחמה בתחנות הרוח היא בעצם מלחמה אבודה."
זה נכון. טחנות הרוח לא משיבות לך מלחמה. הן בכלל לא איום. לא תוכל לנצח- כי אין לך בכלל קרב.
זה דבר נכון, העניין הזה. אני צריכה לדעת לעשות את ההפרדה.
אולי גם אני נלחמת בתחנות רוח?
לא רוצה להיות זקן משוגע.
בזמן האחרון יש לי הרבה דברים לחשוב עליהם. בראש אני מנסחת פוסט, אבל עד שיש זמן וכוח להגיע למחשב... חזרתי לדברים שלא עשיתי כבר הרבה זמן. תחביבים שונים, מחשבות, עניינים חברתיים.
מצד אחד אני מתקדמת, אבל גם צועדת לאחור..
אני שונאת אנשים. שונאת שונאת. לפחות אנשים טיפשים. מישהו צריך לרגום אותם באבנים, או פשוט לתת לי אישור להשאר בבית עד הודעה חדשה, כי האוכלוסיה, המורות והיחס בביה"ס פשוט עולים לי על העצבים. הזלזול הזה, עושים הכל כדי לא ללמד אותנו. הילדים טיפשים, המורות (חלקן) פשוט טיפשות, בסוף גם אני אהיה טיפשה. אבל אז ירגמו אותי באבנים. אז בעצם אולי כדאי שלא.
אחותי אמרה ששמעה מאחים של-, שיאס"א מתחיל להדרדר. אני מקווה שהאנשים האלה טעו. מאוד מאוד מקווה שהם טעו, כי אני לא אסבול פה עוד שלוש שנים. עוד מעט נתחיל לברר את העניין...אבל בבקשה שהם טעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חציל מנוקד