הבלוג של אתי

השעה היא 12 אחר חצות,הוא לא בבית,הוא בחוץ עם החברים. הלא חברים שמבאים אותו למצב הלא נעים,למצב שקורה בכל לילה באותה שעה.

הרחוב אומלל ומסוכן,אנשים רבים,צועקים,דוחפים,מקללים והוא נדחק לפינה בעלבות זהם של אותם אנשים ברחוב האומלל.

הוא בוכה וזולגות הדמעות "לים של דמעות" כי אין דבר כזה ברחוב האומלל.

דמעה ודמעה נוזלת מעיניו כמו תחליף לרוק שאנשים מריקים על אדם וחברו.

החיים ברחוב הם לא החיים בבית,בבית אתה מקבל חום ואהבה בחוץ...... אנשים מזעים ואינם יודעים מה זאת אהבה.

הוא תמיד בפינה.בן 12 הילד ועם פצעים בגופו,כולו מזיע..כי הוא אחרי מנת סמים.

הוא יושב מול כל האנשים המטיילים ברחוב. והוא? מקבץ נדבות.

הוא סופג את העצב,את הבדידות ובעיקר את האלימות ששוררת ברחוב. הוא עצוב,הוא כואב מהמכות הפיזיות,מהקביעות שיש לו בפנים,מהעצב שנגרם לו בפנים.

כל דלת ודלת נסגרת בפניו,הוא לא יודע לאן ללכת,הוא לא יודע לאן לפנות. כי לכל מקום שיפנה הוא יקבל מכות מהלא חברים שהם סיבת העצב של אותו הילד שהסוף שלו ברחוב.